בשיתוף אלי לילי
סרטן השד היא הממאירות השכיחה ביותר בקרב נשים בעולם המערבי. ב-2020, אובחנו בעולם מעל 2.26 מיליון נשים עם המחלה, המהווה רבע מכלל מקרי הסרטן בקרב נשים ברחבי העולם. בישראל באותה שנה, אובחנו 5,384 נשים. רוב הגידולים (88%) היו "פולשניים", והשאר (כ-12%) נמצאו מוגבלים לצינורות החלב (נקראים גם בשם DCIS).
חשוב לציין כי לפי נתונים מישראל, ב-70% מהמקרים, בעת האבחנה הגידול היה מוגבל לשד בלבד – והרוב המכריע של הנשים, כ-95%, היו ללא גרורות, במידה רבה בזכות האבחון המוקדם.
איך מתפתח סרטן השד?
סרטן השד מתחיל בגדילה לא תקינה של תאים המצפים את החלק הפנימי של הצינורות (שמובילים חלב לפטמה) והאשכולות (שם ייצור החלב) בשד, המכונים בשם "תאי אפיתל".
מרבית הגידולים מאובחנים בשלב בו כבר פלשו לרקמת השד הסמוכה ועם פוטנציאל להתפשט לקשרי לימפה ולזרם הדם. רוב הגידולים מזכירים את המבנה של צינורות החלב, חלקם מזכירים מבנה של אשכולות החלב, וחלקם מראים את שני המרכיבים.
מי נמצאת בסיכון לחלות?
מין וגיל הם גורמי הסיכון העיקריים לסרטן השד. נשים נמצאות בסיכון גבוה פי 100 בהשוואה לגברים, והמחלה שכיחה בעיקר (כ-70-75%) אחרי גיל 50. בישראל, חציון הגיל באבחון גידול פולשני הוא 62.3 שנים בנשים יהודיות ו-54.5 שנים בנשים ערביות.
מוצא אתני גם משחק תפקיד, כאשר בישראל 90% מהמאובחנות הן יהודיות, ורק כ-10% ערביות.
מדוע הגידול מופיע?
מדובר במחלה שכיחה, ובמרבית המקרים לא ניתן להצביע על סיבה מסוימת להופעת הגידול. עם זאת, ישנם מצבים בהם העלייה בסיכון משמעותית מאד - למשל, נשאיות של פגמים מולדים בגנים BRCA1/2 יכולות להיות בסיכון לפתח את הגידול במהלך החיים בסדר גודל של עד כ 60-80%.
בנוסף, קיים סיכון מוגבר גם בקרב בנשים שטופלו בקרינה לבית החזה במהלך גיל ההתבגרות כמו, למשל, נערות שחלו במחלת הודג'קין שעירבה קשרי לימפה בחזה.
גורמי סיכון נוספים, אם כי במידה פחותה, כוללים בין היתר פגמים מולדים בגנים אחרים הקשורים בעליה בסיכון לגידולי השד, היסטוריה משפחתית של גידולי שד ללא ממצא בבדיקה גנטית, חשיפה מתמשכת לשילוב של הורמוני המין הנשיים (אסטרוגן ופרוגסטרון) על ידי שימוש מתמשך בטיפול הורמונלי חלופי אחרי הפסקת מחזור הווסת, שתיית יתר של אלכוהול בנשים צעירות, ועוד.
חשוב להכיר את גורמי הסיכון ולהעלות מודעות לחשיבות הגילוי המוקדם. מרבית הנשים נחשבות ב"סיכון ממוצע" ומבצעות בדיקות ממוגרפיה בהתאם להמלצות התוכנית הלאומית לאבחון סרטן השד. בנשים עם סיפור משפחתי או רקע תורשתי, מתחילים בדיקות ממוגרפיה (לרב עם אולטרה-סאונד) בגיל צעיר יותר, ובחלקן (למשל, בנשאיות של BRCA1/2) מוסיפים בדיקת MRI שדיים אחת לשנה.
איך מאבחנים סרטן שד?
כיום בישראל, רב המקרים מאובחנים עקב ממצא לא תקין בבדיקת ממוגרפיה שבוצעה כ"סקר" בנשים בריאות. באחרות הממצא מתגלה בבדיקות דימות אחרות (כמו אולטרה סאונד או בדיקת MRI של השדיים), או עקב שינויים בשד ובסמוך לו כמו גוש בשד, כיב בעור או הפרשה דמית מהפטמה, או בלוטת לימפה מוגדלת מתחת בית השחי. כחלק מתהליך האבחון, מתבצעת בדיקה פתולוגית מביופסיה של הממצא החשוד בשד, ובהמשך בדיקה של רקמת הגידול שהוסרה בניתוח. הביופסיה הראשונית מבוצעת, לרוב, בהחדרת מחט לממצא, תחת הנחיית אולטרה-סאונד. במידה והממצא נראה רק בממוגרפיה או בבדיקת MRI, תילקח דגימה תחת הדמיה של אמצעי הדימות הללו.
בבדיקה הפתולוגית קובעים האם מדובר בגידול פולשני, או לא פולשני ומה דרגת האלימות של תאי הגידול בהסתכלות תחת המיקרוסקופ. הדגימה נשלחת לצביעות במעבדה לראות אם קיים ביטוי של קולטנים להורמוני המין (אסטרוגן ופרוגסטרון) בתאי הגידול, ומה עוצמת הצביעה של חלבון ה-HER2. לאחר האבחנה, יתכן והרופאים יפנו לבדיקות הדמיה נוספות כמו MRI שדיים, או פט סיטי כדי לקבל מידע על היקף המחלה.
למי פונים לאחר אבחון גידול בשד?
הכתובת הראשונה תהיה התייעצות רפואית עם מומחים מתחום כירורגיה של השד ואונקולוגיה של השד. מומלץ מאד לשתף גם את רופא המשפחה בתהליך.
חשוב להרגיש בנוח עם הרופאים המטפלים. לפגישת הייעוץ הראשונה מומלץ להגיע עם אדם קרוב כמו קרוב.ת משפחה או חבר.ה. יש להביא את תשובות הבדיקות שבוצעו ולעדכן את הרופאים על מחלות רקע ותרופות קבועות. כדאי להכין רשימת שאלות למשל: מה ההמלצות לטיפול, מה תופעות הלוואי השכיחות בטיפול, מה סדר הבדיקות והטיפולים, ואיך יוצרים קשר עם הצוות המטפל במידה ומופיעה בעיה בריאותית.
בתקופה הסמוכה לאבחנה, יש ליידע את המזכירה בקופת החולים על האבחנה, ולקבל קוד פנימי של הקופה שמזכה בהקלות בתוך המערכת. מומלץ לתאם פגישה עם עובדת סוציאלית בקופת החולים או בבית החולים, לקבל מידע על הזכויות שלכם וכיצד ניתן למצות אותן. חלק מהמידע קיים באופן ברור ומפורט באתרים של עמותות מטופלים. במידה ותהיה המלצה לטיפולי כימותרפיה, כדאי לבצע טיפולי שיניים וחיסונים טרם התחלת הטיפול, ובנשים צעירות יתקיים גם ייעוץ רופאי נשים לגבי שימור פריון.
מהו טיפול מקומי?
הטיפול המקומי השכיח ביותר בגידולים פולשניים הוא ניתוח להסרת הגידול בלבד, ודגימה של "קשר זקיף", שהוא קשר הלימפה הראשון, אליו צפויים להתנקז תאי גידול מהשד. לאחר הניתוח מקרינים את רקמת השד, לרוב בטיפולים הניתנים כל יום (חמישה ימים בשבוע) למשך שבוע עד שלושה שבועות.
במקרים נבחרים אפשר לתת קרינה חד-פעמית לאזור בשד ממנו הוסר הגידול בזמן הניתוח במקום הקרינה החיצונית, או להימנע מקרינה כאשר מדובר בנשים מבוגרות עם גידול שד מוקדם הורמונלי. במיעוט הגידולים הרופאים ימליצו על הסרה מלאה של השד. לעיתים תידרש הסרה של קשרי לימפה מרובים בבית השחי, ו/או קרינה לדופן בית החזה לאחר כריתת שד מלאה. במקרים של ניתוח להסרת השד, מבוצע לרב שחזור שד מידי על ידי פלסטיקאי.
אילו סוגי סרטן שד פולשניים קיימים ואיך זה משפיע על בחירת הטיפול התרופתי?
התרופות נועדו להרוג תאים בודדים של תאי הגידול, שאולי התפשטו בגוף לפני הניתוח, לטובת מניעת חזרה של המחלה באיברים מרוחקים. הן כוללות כימותרפיה, טיפול אנטי-הורמונלי, תרופות ביולוגיות שונות, טיפולים אימונותרפיים המשפיעים על המערכת החיסונית, ותרופות ייעודיות לנשים אצלן התפתח הגידול בעקבות "נשאות" של פגמים מולדים בגנים BRCA1/2.
לפעמים יידרש שילוב של כמה סוגי טיפולים, או מתן שלהם ברצף מסוים. ההמלצות לטיפול מושפעות ממאפייני הגידול, הסיכון שיחזור בעתיד, תופעות הלוואי הצפויות, מצבה הרפואי הכללי וההעדפות של המטופלת, וכן מידע גנטי. טיפול נחשב ל"מונע - adjuvant" כאשר הוא ניתן לאחר הסרת הגידול, או neo-adjuvant כאשר הוא ניתן לפני הניתוח. בטיפול טרום ניתוחי קיימת אפשרות להקטנת מסת הגידול וצמצום היקף הניתוח שיידרש.
ככלל הסיכון להישנות הגידול קשור במאפיינים הביולוגיים של הגידול. מבין גורמי הסיכון המוכרים: מעורבות קשרי לימפה מרובים, גוש גידולי גדול, היעדר ביטוי של קולטנים להורמוני המין, ביטוי ביתר של חלבון Her2, מראה "אלים" תחת המיקרוסקופ, ולעיתים הרופאים נעזרים בבדיקות נוספות של הגידול הנשלחות למעבדות בחו"ל.
בסל הבריאות בישראל יש כיום מגוון רחב של אפשרויות חדישות לטיפול תרופתי בכדורים, בעירוי, או בזריקות תת-עוריות. כולם נועדו למניעת הישנות המחלה בכל סוגי הגידולים הנחשבים בסיכון מוגבר. מומלץ להתייעץ על הטיפולים עם האונקולוג המטפל.
ריפוי והחלמה
החלמה היא חלק חשוב בתהליך הריפוי וחלק בלתי נפרד מהקשר של רופא -מטופל. מומלץ לזהות ולטפל בתופעות לוואי, שעשויות להימשך גם אחרי תום תקופת הטיפול, ביניהם: גלי חום, כאבים במקומות שונים בגוף, שינויים במצב הרוח והשינה, עליה במשקל וירידה בצפיפות העצם.
יש לעודד חזרה למעגל החיים המלא. להמשיך במעקב רפואי מסודר, ולהיעזר במידת הצורך בליווי רגשי ובתוכניות חזרה לפעילות גופנית ומשקל תקינים.
לסיכום, יש חשיבות גבוהה לגילוי בשלב מוקדם. לאפיון מדויק ולקבלת כל המידע הנדרש על המחלה ודרכי הטיפול. סיכויי הריפוי טובים במיוחד כאשר מתקבלות החלטות ראויות בסמוך לאבחנה. מותר וראוי לקבל חוות דעת נוספת להחלטות חשובות, וחשוב מאד לקבל ליווי בתהליך הריפוי.
בשיתוף אלי לילי
