"המוח נרחב יותר מהרקיע. כי אם תניחו אותם זה בצד זה - האחד בלי קושי את חברו יכיל, וגם אתכם".
אמילי דיקינסון
הדבר המיוחד ביותר ביקום נמצא בתוך ראשכם. אילו יכולתם לתור כל סנטימטר בחלל החיצון, גדול הסיכוי שבשום מקום לא הייתם מוצאים משהו כה מופלא, וכה מורכב ובעל תפקוד גבוה כל כך כמו המסה הספוגית בת הקילוגרם וחצי שבין אוזניכם.
ככל שמדובר באובייקט שאינו אלא פלא טהור, המוח האנושי אינו מרשים בצורה יוצאת דופן. 75 עד 80 אחוז ממנו הם מים, וכל המרכיבים האחרים מתחלקים ברובם בין שומן לחלבון. מדהים למדי ששלושה חומרים פשוטים ורגילים כל כך יכולים להתלכד באופן המאפשר לנו חשיבה, זיכרון, ראייה, הנאה אסתטית וכיוצא באלה פלאים. אילו שלפתם את המוח שלכם מהגולגולת, כמעט ודאי שהייתם מופתעים לגלות עד כמה הוא רך ועדין. היו שדימו את מצב הצבירה של המוח לטוֹפוּ, לחמאה רכה או לרפרפת שנאפתה מעט יתר על מידה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לעמוד הטלגרם שלנו
הפרדוקס הגדול של המוח הוא שאת כל הידוע לכם על העולם מספק לכם איבר שמעולם לא ראה את העולם. המוח מתקיים בדממה ובאפלה, כמו אסיר בצינוק. אין בו חיישנים לכאב, אין לו פשוטו כמשמעו שום תחושות. הוא מעולם לא הרגיש קרני שמש חמות מלטפות או רוח קרירה מרעננת. למוח שלכם העולם הוא פשוט זרם של אותות חשמליים, בדומה לנקישות של צופן מורס. ומתוך המידע המצומצם והניטרלי הזה הוא מייצר עבורכם - ממש מייצר - יקום תלת־ממדי מלא חיים וחושני. המוח שלכם הוא אתם. כל השאר הוא רק צנרת ופיגומים.
גם אם אתם רק יושבים במנוחה ולא עושים דבר, המוח שלכם "טוחן" בכל שלושים שניות כמות מידע גדולה יותר מזו שטלסקופ החלל האבּל עיבד בשלושים שנה. פירור מוח שגודלו מילימטר מעוקב אחד - כגודלו של גרגר חול - עשוי להכיל 2,000 טרה־בייט מידע (2,000 טריליון בתים). זוהי כמות שדי בה לאחסון כל הסרטים שנוצרו אי־פעם (כולל הקדימונים), או כ־12 מיליארד עותקים של הספר הזה. בסך הכול, מעריכים שהמוח האנושי אוגר משהו בסדר גודל של 200 אקסה־בייט מידע (200 מיליארד מיליארדי בתים), כמות השווה בקירוב ל"תכולה הדיגיטלית הכוללת של העולם היום", זאת לפי כתב־העת Nature Neuroscience. אם אין זה הדבר הבלתי רגיל ביותר ביקום, העתיד צופן לנו עוד תגליות מופלאות באמתחתו.
המוח מתואר תכופות כאיבר רעֵב. משקלו 2 אחוזים בלבד ממשקל הגוף והוא צורך 20 אחוז מהאנרגיה שלו. בתינוקות שזה עתה נולדו השיעור הוא 65 אחוז. זוהי אחת הסיבות לכך שתינוקות ישנים כל הזמן (המוחות הגדלים שלהם מתישים אותם) ולכך שיש להם שומן גוף רב כל כך (שיוכל לשמש להם עתודת אנרגיה כשזו תידרש). נכון אמנם שהשרירים בגופכם צורכים נתח גדול יותר מהאנרגיה שלכם, בערך רבע, אך בגופכם יש המון שרירים; ליחידת חומר, המוח הוא האיבר היקר ביותר בגופנו במונחי צריכת אנרגיה. אך הוא גם יעיל באופן מופלא. המוח צורך רק כ־400 קלוריות אנרגיה ביום - בערך הכמות שאתם מקבלים בעוגיית אוכמניות. נסו להפעיל את המחשב הנישא שלכם 24 שעות על עוגייה כזאת ותגלו כמה רחוק תגיעו.
שלא כמו איברים אחרים בגוף, המוח שורף את 400 הקלוריות שלו בקצב אחיד וללא תלות בסוג הפעילות שאתם עושים. הנה כי כן, חשיבה מאומצת לא תעזור לכם לרזות. למעשה, דומה שהיא לא תביא לכם כל תועלת שהיא. ריצ'רד האייר, חוקר באוניברסיטת קליפורניה באירווין, מצא שהמוחות המאומצים ביותר הם בדרך כלל גם המוחות הפחות פוריים. האייר, שנעזר במחקר בסורקים בטומוגרפיית פליטת פוזיטרונים (PET), גילה כי המוחות היעילים ביותר הם אלה שמסוגלים לבצע משימה במהירות, ואחר כך עוברים למעין מצב כוננות.
על אף היכולות המרובות של המוח שלכם, דבר בו אינו מיוחד לאדם. אנו משתמשים בדיוק באותם רכיבים - תאי עָצָב, אַקסוֹנים, גַנגליוֹנים וכן הלאה - שבהם משתמשים כלבים או אוגרים. ללווייתנים ולפילים יש מוחות גדולים בהרבה משיש לנו, אך מובן שגם גופם גדול הרבה יותר. עכבר שנגדיל אותו לקנה מידה של אדם יהיה בעל מוח שגודלו כשלנו, וציפורים רבות אף יעלו עלינו בכך. מתברר אפילו שהמוח האנושי מרשים מעט פחות מכפי שחשבנו זמן רב. שנים רבות נהוג היה לומר שיש בו 100 מיליארד תאי עצב (נוֹירוֹנים), אך אומדן זהיר שעשתה ב־2015 מדענית המוח מברזיל סוזנה הרקולנו־הוצל מצא שהמספר קרוב יותר ל־86 מיליארד - בהחלט פיחות ניכר.
הנוֹירוֹנים אינם דומים לתאים אחרים, שמטבעם הם קומפקטיים ופחות או יותר כדוריים. הנוירונים הם תאים ארוכים דמויי חוטים, המותאמים להעברת אותות חשמליים זה לזה. הסיב הראשי של תא העצב נקרא אַקסוֹן (סיבון העצב), והוא מתפצל בקצהו לשלוחות דמויות ענפים שנקראות דֶנדריטים ומספרן יכול להגיע ל־400,000. המרווחים הזעירים שבין קצות תאי העצב נקראים סינַפּסוֹת, ובהם מועברים מסרים מתא עצב אחד לרעהו. כל נוירון יכול לקיים קשר עם אלפי נוירונים אחרים, וכך מתקבלים טריליוני על טריליוני חיבורים - חיבורים שמספרם "בסנטימטר מעוקב אחד של רקמת מוח כמספר הכוכבים בשביל החלב", כדברי מדען המוח דייוויד איגלמן. בתסבוכת הסינפסות המורכבת הזאת - ולא במספר הנוירונים, כפי שחשבו פעם - נמצאת התבונה שלנו.
הדבר המוזר והיוצא דופן ביותר לגבי המוח האנושי הוא שרבות מהיכולות שלו אינן נחוצות. כדי לשרוד על כדור הארץ אינכם צריכים להיות מסוגלים לכתוב מוזיקה או לעסוק בפילוסופיה (למען האמת, כל שדרוש לכם הוא להביס בחשיבה הולכי־על־ארבע מסוימים). מדוע אפוא השקענו אנרגיה וסיכון רבים כל כך ביצירת יכולות שכליות שאיננו זקוקים להן ממש? זהו רק אחד מהדברים הרבים על המוח שהמוח שלכם לא יוכל לומר לכם.
מכיוון שהוא המורכב שבאיברי גופנו, אין זה מפתיע שלמוח יש יותר מאפיינים ואתרים בעלי שֵם משיש לחלקי גוף אחרים. עם זאת, באופן בסיסי הוא מתחלק לשלושה חלקים: המוח הגדול, המוחון וגזע המוח.
בפסגה - פשוטו כמשמעו וגם בהשאלה - נמצא המוח הגדול (cerebrum) הממלא את רוב חלל הגולגולת והוא החלק שאליו אנו מתכוונים בדרך כלל כאשר אנחנו מדברים על "המוח". המוח הגדול הוא מקום המשכן של כל התפקודים הגבוהים שלנו ובהם החשיבה ההגיונית. הוא מחולק לשתי מחציות, או הֶמיספֶרוֹת, שכל אחת מהן מתייחסת בעיקר לצד אחד של הגוף. מסיבות שאינן ידועות, רוב החיווט בין ההמיספרות והגוף הנו מצולב, וכך שולטת המחצית הימנית של המוח הגדול בצדו השמאלי של הגוף ולהפך.
שתי ההמיספרות מחוברות באמצעות צרור עבה של אקסונים, המכונה כְּפִיס המוח (או הקוֹרה, corpus callosum). פני המוח מקומטים, ויש בו גֵיאָיוֹת עמוקים המכונים גם מעניות (sulci) ורכסים (gyri) המגדילים מאוד את שטח הפנים שלו. התבנית המדויקת של המעניות והרכסים במוח ייחודית לכל אדם - ייחודית ממש כמו טביעת אצבע - אך האם יש לכך קשר למידת האינטליגנציה שלכם או לכל דבר אחר המגדיר אתכם? דבר זה אינו ידוע.
כל המיספרה של המוח הגדול מחולקת לארבע אוּנוֹת - אונת המצח, אונת הקודקוד, אונת הרקה (אונת הצדע) ואונת העורף - וכל אחת מהן מתמחה בהכללה בתפקידים מסוימים. אונת הקודקוד מנהלת את הקליטה מהחושים כמו מגע וטמפרטורה. אונת העורף מעבדת מידע חזותי ואונת הרקה מנהלת בעיקר מידע שמיעתי אף שהיא מסייעת גם בעיבוד מידע חזותי. זה שנים מספר ידוע ששישה אזורים על אונת הרקה (הם מכונים "חלקות הפנים") מתעוררים כשאנו מתבוננים בפנים אנושיות, אם כי עדיין איננו יודעים בוודאות איזה חלק של הפנים שלי מעורר איזו חלקת פנים אצלך.
אונת המצח היא משכן התפקודים הגבוהים יותר של המוח, ובהם חשיבה הגיונית, תכנון לעתיד, פתרון בעיות ושליטה ברגשות. זהו החלק שאחראי לאישיות, למי שאנחנו. למרבה האירוניה, כפי שהעיר בהזדמנות מסוימת אוליבר סאקס, אונות המצח היו החלקים האחרונים שפוענחו במוח. "עוד בימים שבהם הייתי סטודנט לרפואה הן נקראו 'האונות השקטות'", כתב ב־2001. הכינוי הזה לא ניתן להן מפני שחשבו שהן חסרות תפקידים, אלא מפני שתפקידים אלה לא חשפו את עצמם.
מתחת למוח הגדול - בחלקו האחורי של הראש, בערך במקום שבו הוא פוגש את העורף - נמצא המוחון (המוח הקטן, cerebellum). אף על פי שהמוחון תופס 10 אחוזים בלבד מחלל הגולגולת, הוא כולל יותר ממחצית תאי העצב המצויים במוח. הסיבה שיש בו המון נוירונים אינה החשיבה היתרה שהוא מבצע, אלא מפני שהוא שולט בשיווי המשקל ובתנועות מורכבות, וביצוע התפקידים האלה מחייב שפע של חיווט.
בבסיס המוח, ויורד ממנו בדומה לפיר מעלית המחבר אותו אל עמוד השדרה ואל הגוף שמעבר לו, נמצא חלקו העתיק ביותר של המוח, גזע המוח (brainstem). זהו מרכז הבקרה על הפעולות הבסיסיות ביותר של גופנו: שינה, נשימה, פעולת הלב. גזע המוח אולי אינו זוכה לתשומת לב יתרה בתודעה הציבורית, אך הוא מרכזי כל כך לעצם הקיום שלנו, שבמדינות רבות "מות גזע המוח" הוא המדד הבסיסי למות האדם.
בדומה לאגוזים בעוגת פירות ברחבי המוח מפוזרים מבנים רבים - ההיפּוֹתָלָמוּס (תת הרמה), גרעין השקד (אָמיגדָלָה), ההיפּוֹקַמפּוּס, החיץ השקוף, הקוֹמיסוּרה ההַבֶּנוּלרית, הקוֹרטֶקס האֶנטוֹריני ועוד כתריסר אחרים - המוכרים יחד כמערכת הלימבּית (מן המילה הלטינית limbus שפירושה גבולי, שמצוי בקצה). תוכלו בקלות לחיות חיים שלמים בלי לשמוע מילה על מי מהרכיבים האלה, אלא אם כן משהו משתבש. גרעיני הבסיס (מַעצָבים בסיסיים, גַנגליוֹנים בָּזָליים), למשל, ממלאים תפקיד חשוב בתנועה, בשפה ובחשיבה, אך רק כשהם מתנוונים ומתפתחת מחלת פרקינסון הם מושכים את תשומת לבנו.
למרות ממדיהם הצנועים, למבנים במערכת הלימבית יש תפקיד מרכזי באושרנו, שכן הם שולטים ומווסתים תהליכים בסיסיים כמו זיכרון, תיאבון, רגשות, ישנוניות, ערנות, וכן עיבוד של מידע מהחושים. את מושג המערכת הלימבית טבע ב־1952 מדען מוח אמריקאי, פול ד' מקלין. לא כל מדעני המוח היום תמימי דעים בכך שרכיבים אלה מהווים מערכת לכידה. רבים מהם סבורים שאלה הם פשוט חלקים נפרדים רבים, שהקשר ביניהם נובע מהעובדה שהם קשורים לתפקודים גופניים יותר מאשר לחשיבה.
הרכיב החשוב ביותר במערכת הלימבית הוא תחנת כוח קטנה המכונה היפותלמוס, ואינו למעשה מבנה ממש אלא רק צרור של תאי עצב. השם אינו מתאר את מה שהרכיב הזה עושה, אלא היכן הוא נמצא: מתחת לתלמוס (התלמוס, מילה שפירושה "החדר הפנימי", הוא מעין תחנת ממסר למידע חושי; הוא חלק חשוב של המוח - ברור שאין חלק של המוח שאינו חשוב - אך אינו חלק מהמערכת הלימבית).
ההיפותלמוס אינו נראה מרשים במיוחד. אבל אף על פי שגודלו כבוטן בקליפתו ומשקלו כארבעה גרם בלבד, הוא שולט בחלקים גדולים של התהליכים הכימיים החשובים ביותר בגוף. הוא מווסת תפקודים מיניים, עוסק בבקרת רעב וצמא, מנטר רמות סוכר ומלחים בדם, מחליט מתי אתם זקוקים לשינה. ייתכן אפילו שהוא ממלא תפקיד בקצב ההזדקנות שלנו. שיעור גדול של הצלחתכם או כישלונכם כיצורי אנוש תלוי בדבר הזעיר הזה שנמצא במרכז ראשכם.
ההיפוקמפוס הוא רכיב מרכזי בקיבוע זיכרונות, ואילו גרעין השקד (אמיגדלה) מתמחה בטיפול ברגשות מעיקים במיוחד - פחד, כעס וגם חרדה וסוגים שונים של פוביות. אנשים שגרעיני השקד שלהם נהרסו מוצאים את עצמם ללא חת - חסרי פחד פשוטו כמשמעו - ובמקרים רבים אינם מסוגלים אפילו לזהות פחד אצל אחרים. גרעיני השקד מתעוררים לפעילות נמרצת במיוחד כשאנו ישנים, וכך הם אולי האחראים לכך שפעמים רבות אנו חולמים חלומות מפחידים. ביעותי הלילה שלכם הם אולי פשוט תוצאה של גרעיני שקד הפורקים את מטענם.
בהתחשב ביסודיות הרבה ובזמן הרב שבהם נחקר המוח בעבר, ראויה לציון העובדה עד כמה רבות העובדות הבסיסיות עליו שאיננו יודעים, או שלפחות אין לגביהן הסכמה כללית. למשל, מהי בדיוק מוּדעוּת? או מהי במדויק מחשבה? אלה אינם דברים שתוכלו ללכוד בצנצנת או למרוח על שקופית מיקרוסקופ. ובכל זאת, מחשבה היא בבירור דבר ממשי ומוגדר. החשיבה היא הכשרון החיוני והמופלא ביותר שלנו. ובכל זאת, במובן הפיזיולוגי העמוק איננו יודעים מהי החשיבה.
דברים דומים ניתן לומר על הזיכרון. אנו יודעים לא מעט על האופן שבו זיכרונות נאספים והיכן וכיצד הם מאוחסנים, אך לא מדוע יש זיכרונות שאנו שומרים ואחרים לא. ברור שיש לכך קשר מועט בלבד עם ערכם בפועל, או עם מידת התועלת שבהם. למשל, אני מסוגל להיזכר ברשימה הפותחת של קבוצת הבייסבול סנט לואיס קרדינלס ב־1964 - זיכרון שלא היתה לו חשיבות לגבי מאז 1964, ולמעשה לא היתה לו תועלת רבה גם אז - ולעומת זאת אינני יכול להיזכר במספר הטלפון הנייד שלי, היכן החניתי את המכונית בכל מגרש חניה גדול, מה היה הפריט השלישי מתוך שלושת הדברים שאשתי אמרה לי לקנות במרכול, ועוד רשימה ארוכה של דברים שאין ספק שהם דחופים ונחוצים לי יותר משמות השחקנים הפותחים של קבוצת הקרדינלס בשנת 1964.
יש אפוא כמות עצומה של דברים שנותר לנו ללמוד ודברים שאולי אף פעם לא נלמד. אך בה במידה, חלק מהדברים שאנחנו יודעים מדהימים לא פחות מאלה שאיננו יודעים. חשבו למשל על האופן שבו אנחנו רואים דברים. או, אם לנסח זאת ביתר דיוק, כיצד המוח אומר לנו מה אנחנו רואים.
התבוננו סביבכם. העיניים משגרות למוח 100 מיליארד אותות בכל שנייה. אך האותות האלה הם רק חלק מהסיפור. כאשר אתם "רואים" משהו, רק כ־10 אחוזים מהמידע מגיע מעצב הראייה. חלקים אחרים במוח צריכים לפרק ולנתח את האותות: להכיר פרצופים, לפרש תנועות, לזהות סכנות. במילים אחרות, החלק הגדול של הראייה אינו קליטת בבואות חזותיות, אלא הפיכתן למשמעותיות.
לכל קלט חזותי נדרש פרק זמן זעיר אך תָפיס - כ־200 אלפיות השנייה, שהן כחמישית השנייה - לעשות את דרכו לאורך עצב הראייה אל המוח לעיבוד ופירוש. כאשר נדרשת תגובה מהירה - להירתע ממכונית מתקרבת, למשל, או לסגת ממהלומה מכוונת לראש - חמישית השנייה אינה פרק זמן זניח. כדי לסייע לנו להתמודד ביתר יעילות עם שבריר הפיגור הזה, המוח עושה דבר שהוא מדהים ממש: הוא חוזה באופן רצוף כיצד ייראה העולם בעוד חמישית השנייה, ואת התחזית הזאת הוא מגיש לנו כאילו היתה ההווה. משמעות הדבר היא שאף פעם איננו רואים את העולם כפי שהוא ממש בהרף העין הנוכחי, אלא כפי שהוא יהיה בעוד שבריר רגע. במילים אחרות, אנו מבלים את כל חיינו בעולם שעדיין אינו קיים.
המוח מרמה אתכם, לטובתכם, בדרכים רבות. הקול והאור מגיעים אליכם במהירויות שונות בתכלית - תופעה שאנו חווים בכל פעם שאנו שומעים מטוס חולף מעל ראשנו ומרימים מבט רק כדי לגלות שהקול מגיע מאזור אחד בשמים בזמן שהמטוס נע בדממה באזור אחר. בעולם שמצוי בקירבה מיידית יותר אליכם, המוח בדרך כלל מחליק את ההבדלים האלה כך שאתם חשים את כל הגירויים כאילו הגיעו אליכם בעת ובעונה אחת.
באופן דומה המוח מייצר את כל הרכיבים שמרכיבים את התחושות שלנו. עובדה מוזרה, לא אינטואיטיבית, של הקיום היא שלפוֹטוֹנים של האור אין צבע, לגלי הקול אין צליל ולמולקולות חוש הריח אין ריח. או, כפי שניסח זאת המחבר הבריטי ג'יימס לה פאנוּ, "אנו מוצפים ברושם שירק העצים ותכול השמים זורמים דרך עינינו כמו דרך חלון פתוח לרווחה, אך חלקיקי האור הפוגעים ברשתית הם חסרי צבע, ממש כפי שגלי הקול הפוגעים בעור התוף הם שקטים ולמולקולות הריח אין ריח. הם כולם חלקיקים קלילים, חלקם תת־אטומיים, בלתי נראים, של חומר שמתקדמים במרחב".
עושר החיים מיוצר כולו בתוך ראשכם. מה שאתם רואים אינו מה שיש אלא מה שהמוח מספר לכם שיש. וזה ממש לא אותו דבר. תנו את דעתכם על גוש סבון. האם חשבתם על כך שקצף הסבון לבן תמיד ללא תלות בצבעו של הסבון עצמו? הסיבה לכך אינה שהסבון משנה את צבעו כשמרטיבים ומשפשפים אותו. מבחינה מולקולרית הוא בדיוק מה שהיה לפני כן. אלא שהקצף פשוט מחזיר את האור בצורה שונה. אותה תופעה מתקבלת כשגלי הים נשברים אל החוף - מים כחולים ירקרקים, קצף לבן - ובהמון מקרים אחרים. כל אלה קורים מפני שהצבע אינו ממשות קבועה אלא תפיסה.
מן הסתם נתקלתם כבר באחד מאותם מבחני אשליה, שדורשים מכם להתבונן חמש־עשרה או עשרים שניות בריבוע אדום. לאחר מכן אתם מתבקשים להסיט את מבטכם אל גיליון נייר לבן, ואז הפלא ופלא אתם רואים במשך שניות אחדות ריבוע רפאים כחלחל־ירקרק על הנייר הלבן. "דמות הגרר" הזאת היא תוצאה של התעייפות חלק מקולטני האור שמצויים בעיניכם - התעייפות שהושגה כאשר אילצתם את הקולטנים לפעול בעצימות גבוהה - אך העובדה החשובה היא שהצבע הכחלחל־ירקרק אינו נמצא שם באמת, ולא היה קיים בשום מקום אלא בדמיונכם. באופן ממשי ביותר, זה נכון לכל צבע שאתם רואים.
המוח שלנו מיומן באופן יוצא מן הכלל גם במציאת תבניות וצורות, ובהכנסת סדר באי־סדר, כפי ששתי האשליות הבאות מדגימות:
באיור הראשון רוב הצופים רואים אך ורק כתמים מקריים עד שאומרים להם שבתמונה מופיע כלב דלמטי, ואז לפתע המוח של רוב הצופים משלים את הגבולות החסרים והקומפוזיציה כולה מקבלת משמעות. האשליה הזאת מוכרת מאז שנות ה־1960, אך דומה שאיש לא תיעד את יוצרה. לאיור השני, לעומת זאת, יש היסטוריה ידועה. הוא נקרא משולש קניצה, על שם הפסיכולוג האיטלקי גטאנו קניצה שיצר אותו בשנת 1955. בתמונה אין כמובן שום משולש, מלבד זה שמוחכם הציב בה.
המוח עושה את כל הדברים האלה בשבילכם מפני שהוא התעצב לסייע לכם בכל דרך אפשרית. עם זאת, באורח פרדוקסלי הוא גם לא מהימן להדהים. לפני שנים אחדות גילתה אליזבת לוֹפטוּס, פסיכולוגית באוניברסיטת קליפורניה באירווין, שבאמצעות השׁאה (סוגסטיה) אפשר לשתול זיכרונות שגויים לחלוטין בראשם של בני אדם - לשכנע אותם למשל שהם אבדו באופן טראומטי בחנות כולבו כשהיו קטנים, או שבאגס באני חיבק אותם בדיסנילנד, אף שדברים אלה לא אירעו (באגס באני אינו דמות של דיסני ומעולם לא היה בדיסנילנד). היא הראתה לאנשים רבים תמונות שלהם כילדים, בהן תמונה שעברה עיבוד כך שהם נראו בה בתוך כדור פורח, ובמקרים רבים הם נזכרו לפתע בחוויה ותיארו אותה בהתלהבות אף שבכל אחד מהמקרים היה ידוע בוודאות שהדבר לא קרה.
ייתכן מאוד שאתם סבורים שלעולם לא תיכנעו להשאה. אבל גם אם ייתכן מאוד שאתם צודקים - רק כשליש מבני האדם הם פתיים במידה כזאת - ראיות אחרות מלמדות שלכולנו קורה שאנו זוכרים באופן שגוי לחלוטין אפילו אירועים שאמורים להיות חיים בזיכרוננו. בשנת 2001, מיד לאחר פיגועי ה־11 בספטמבר, הקליטו פסיכולוגים באוניברסיטת אילינוי 700 בני אדם שהצהירו בפירוט היכן היו ומה עשו כאשר שמעו על האסון. כעבור שנה פנו הפסיכולוגים אל אותם אנשים, שאלו את אותה השאלה וגילו שכמעט מחציתם סתרו כעת את עצמם באופן ניכר: הם שינו את המקום שבו היו בעת שנודע להם האסון, האמינו שראו אותו בטלוויזיה כשלמעשה שמעו על כך ברדיו וכך הלאה, ולא היו מודעים לכך שהזיכרונות שלהם השתנו (אני עצמי זכרתי בבהירות את עצמי צופה באירועים בשידור חי בטלוויזיה עם שניים מילדַי בניו המפשייר, שם גרנו אז, אך כעבור זמן התברר לי שאחד משני הילדים היה באנגליה באותו זמן).
אחסון זיכרונות הוא עניין מקוטע בצורה מוזרה. המוח מפרק כל זיכרון לרכיבים רבים - שמות, פנים, מקומות, הקשרים, תחושת המגע בדבר מסוים, אפילו אם הדבר חי או מת - ושולח את הרכיבים השונים למקומות שונים. כעבור זמן, כשהמכלול נדרש שוב, הוא מזמן את הרכיבים ומרכיב אותם מחדש. מחשבה חולפת יחידה, או זיכרון יחיד, עשויים להצית מיליון נוירונים או יותר המפוזרים על פני המוח. יתר על כן, שברי הזיכרון האלה נעים ונדים במהלך הזמן, נודדים מחלק אחד של קליפת המוח לחלק אחר. הסיבות לכך לחלוטין אינן ידועות. אין זה מפליא אפוא שאנו מתבלבלים בפרטים.
המסקנה העולה מהדברים האלה היא שהזיכרון אינו תיעוד קשיח וקבוע, כמו מסמך בתיקייה. הוא דבר הרבה יותר מעורפל ונתון לשינויים. וכך הסבירה זאת אליזבת לופטוס למראיין ב־2013: "הוא דומה מעט יותר לדף בוויקיפדיה. אתה יכול להיכנס אליו ולשנות אותו; וכך יכולים לעשות גם אנשים אחרים".
זיכרונות מסווגים באופנים שונים, ודומה שאין שני מומחים שמשתמשים בדיוק באותה טרמינולוגיה. החלוקות המצוטטות ביותר הן לזיכרון ארוך־טווח, קצר־טווח וזיכרון עבודה (למשך הזיכרון), ולזיכרון נוהלי, מושגי, סמנטי, הצהרתי, מרומז, אוטוביוגרפי וחושני (לסוג הזיכרון). באופן בסיסי, מכל מקום, קיימים שני סוגים עיקריים של זיכרון: הצהרתי (דקלרטיבי) ונוהלי (פרוצדורלי). זיכרון הצהרתי הוא כזה שאתם יכולים לנסח במילים - שמות של בירות מדינה, תאריך הלידה שלכם, כיצד לאיית "אופתלמולוג" וכל דבר אחר שידוע לכם כעובדה. זיכרון נוהלי מתאר דברים שידועים ומובנים לכם, אך אין זה פשוט להעביר למילים - כיצד לשחות, לנהוג מכונית, לקלף תפוז, לזהות צבעים.
בזיכרון עבודה משתלבים זיכרונות קצרי טווח וארוכי טווח. נניח שהוצגה בפניכם בעיה מתמטית לפתרון. הבעיה עצמה מאוחסנת בזיכרון קצר הטווח שלכם - בסופו של דבר לא תצטרכו לזכור את הבעיה המסוימת הזאת בעוד חודשים רבים - אך המיומנויות הדרושות לביצוע החישוב נשמרות בזיכרון ארוך הטווח.
החוקרים נוטים לעתים גם למצוא תועלת בהבחנה בין היזכרות (recall memory), שמתייחסת לדברים שאתם מסוגלים לזכור באופן ספונטני - מסוג הדברים שאתם יודעים כשאתם משתתפים בחידון ידע כללי - לבין היכר (recognition memory), שבו אתם מעט מבולבלים לגבי העניין עצמו אך זוכרים את ההקשר. ההיכר מסביר מדוע רבים כל כך מאיתנו מתקשים להיזכר בתוכן של ספר שקראנו, אך מסוגלים פעמים רבות לזכור היכן קראנו אותו, מה היה צבע העטיפה והעיצוב שלה ועוד פרטים לא חשובים אחרים. בזיכרון מסוג ההיכר יש תועלת מפני שהוא אינו מעמיס על המוח פרטים לא נחוצים, אך עוזר לנו לזכור היכן נוכל למצוא את הפרטים האלה אם נזדקק להם בעתיד.
הזיכרון לטווח קצר הוא ממש קצר - לא יותר מחצי דקה לדברים כמו כתובות או מספרי טלפון (אם אתם מסוגלים לזכור משהו כעבור יותר מחצי דקה, אין מדובר טכנית בזיכרון קצר־טווח, זהו כבר זיכרון ארוך־טווח). אצל רוב בני האדם הזיכרון קצר הטווח חלש למדי. שש מילים או ספרות אקראיות הן פחות או יותר כמות המידע שאנו מסוגלים להחזיק במוחנו באופן אמין למעלה משניות מעטות.
מצד שני, אם נתאמץ נוכל לאמן את הזיכרון לבצע פעלולים בלתי רגילים. בארצות הברית מתקיימת בכל שנה אליפות זיכרון, והיכולות המופגנות שם עוצרות נשימה ממש. אלוף זיכרון אחד הצליח לזכור 4,140 ספרות אקראיות אחרי שהתבונן בהן במשך 30 דקות. אחר נזקק לאותו פרק זמן כדי לזכור את סדר הקלפים של 27 חפיסות קלפים שנטרפו אקראית. עוד משתתף באליפות זכר את סדרה של חפיסת קלפים טרופה אחת לאחר שלמד אותה במשך 32 שניות בלבד. אלה אולי לא השימושים היעילים ביותר של התבונה האנושית, אך הם מצביעים על היכולות שלא ייאמנו והגמישות שלה. אגב, רוב אלופי הזיכרון אינם אינטליגנטים במידה מרשימה במיוחד. הם פשוט בעלי מוטיבציה מספקת לאמן את זיכרונם לביצוע התעלולים המיוחדים האלה.
בעבר היה מקובל לחשוב שכל אירוע שחווינו בחיינו מאוחסן אי־שם במוח, אם כי רוב הזיכרונות שמורים מאחורי מנעול ובריח ואיננו יכולים להיזכר בהם באופן מיידי. הרעיון נבע בעיקר מסדרת ניסויים, שערך בקנדה מנתח המוח וילדר פֵּנפילד בין שנות השלושים ושנות החמישים של המאה ה־20. בעת שערך ניתוחים במכון הנוירולוגי של מונטריאול, גילה פנפילד כי נגיעות גישוש במוחם של מטופלים עוררו בהם לעתים קרובות ריגושים עזים - ריחות ילדות חזקים, תחושות שמחה עילאית ולעתים היזכרות בתמונות משלבי חיים מוקדמים ביותר. מכך הסיקו שהמוח מתעד ומאחסן כל אירוע מודע בחיינו, חסר חשיבות ככל שיהיה. ואולם כיום הדעה היא שהגירוי גרם בעיקר לתחושה של היזכרות, ומה שהמטופלים חוו היה מעין הזיה יותר מאשר היזכרות באירוע ממשי.
מה שנכון בוודאות הוא שאנחנו אוגרים הרבה יותר מכפי שאנו מסוגלים לזמן בקלות לתודעה. אולי אינכם מסוגלים לזכור פרטים רבים על השכונה שבה גרתם כאשר הייתם קטנים, אבל אם תחזרו לשם ותסתובבו מעט, תיזכרו כמעט בוודאות בפרטים מסוימים שלא חשבתם עליהם שנים. עם הקדשת די זמן, ודרבון מספיק, כולנו היינו נדהמים מהכמות העצומה של המידע שמאוחסנת בכל אחד מאיתנו.
האיש שממנו למדנו הרבה מאוד ממה שאנו יודעים על הזיכרון היה למרבה האירוניה אדם שהיה לו מעט מאוד ממנו. הנרי מוֹלייסוֹן היה אמריקאי ידידותי בן עשרים ושבע, שסבל מאירועי אפילפסיה ששיבשו את חייו במידה נוראה. בשנת 1953, בהשראת מאמציו של וילדר פנפילד בקנדה, קדח מנתח בשם ויליאם סקוֹויל אל תוך גולגולתו של מולייסון והרחיק חצי היפוקמפוס מכל אחד מצדי מוחו ואת רוב גרעין השקד.
הניתוח הפחית במידה רבה את ההתקפים של מולייסון (אף שלא מנע אותם לחלוטין), אך במחיר הטראגי של שלילת יכולתו ליצור זיכרונות חדשים - מצב הידוע בשם שיכחון למאוחר (אמנזיה אנטרוגרדית). מולייסון היה מסוגל להיזכר באירועים מעברו הרחוק, אך נשללה ממנו כמעט לחלוטין היכולת ליצור זיכרונות חדשים. ברגע שמישהו עזב את חדרו, הוא נשכח ממנו לחלוטין. אפילו פסיכיאטרית שנפגשה איתו כמעט בכל יום במשך שנים היתה עבורו אדם חדש בכל פעם שעברה את מפתן הדלת. הוא זיהה את עצמו בראי, אך פעמים רבות הופתע לגלות עד כמה הזדקן.
מדי פעם, ובאורח מסתורי, הצליח מולייסון לקבע זיכרונות חדשים. הוא יכול להיזכר שג'ון גלן היה אסטרונאוט ושלי הארווי אוסוולד היה רוצח (אף שלא היה מסוגל להיזכר את מי רצח), והצליח ללמוד את הכתובת של ביתו החדש לאחר שעבר אליו, אבל מעבר לכך הוא היה כלוא בהווה נצחי שמעולם לא הצליח להבין. הצרה שהנרי מולייסון המסכן הסתבך בה היתה הרמז המדעי הראשון לכך שלהיפוקמפוס יש תפקיד מרכזי בקיבוע זיכרונות. אך הדבר שהמדענים למדו ממולייסון לא היה כל כך האופן שבו הזיכרון פועל, אלא כמה מסובך להבין זאת.
המאפיין הבולט ביותר של המוח הוא שכל התהליכים הגבוהים יותר שלו - חשיבה, ראייה, שמיעה וכך הלאה - מתרחשים ממש בפני השטח; בשכבה בעובי ארבעה מילימטרים של קליפת המוח - הקוֹרטֶקס. מי שתרם יותר מכל אדם אחר למיפוי האזור הזה של המוח היה הנוירולוג הגרמני קורביניאן בּרוֹדמן (1918-1868). ברודמן היה אחד ממדעני המוח המבריקים ביותר והמצליחים פחות. בשנת 1909, בזמן שעבד במכון מחקר בברלין, הוא זיהה בקורטקס 47 אזורים מובחנים הידועים מאז בשם אזורי ברודמן. "דבר נדיר ביותר הוא בהיסטוריה של מדעי המוח שלתיאור אחד ויחיד נודעה השפעה רבה כל כך", כתבו עליו כעבור מאה שנה קרל זילס וקטרין אַמוּנטס בכתב העת "נייצ'ר ניורוסאיינס".
ברודמן היה ביישן. אין פלא שעל אף החשיבות הרבה של עבודותיו הוא נאלץ לראות כיצד מדלגים עליו שוב ושוב בהליכי הקידום ושנים הוא נאלץ להיאבק כדי לשמור על משרת מחקר הולמת. הקריירה שלו נדחקה שוב לשוליים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אז נשלח לעבוד במוסד לפגועי נפש בטובינגן. רק ב־1917, והוא כבר בן ארבעים ושמונה, התהפך גלגל מזלו. הוא התקבל למשרה יוקרתית של "ראש המחלקה לטופוגרפיה אנטומית" במכון מחקר במינכן. סוף־סוף זכה לביטחון הכלכלי שאפשר לו להתחתן ולחזות בהולדת בנו - שני אירועים שהתרחשו בתוך זמן קצר. אך הוא לא זכה אפילו לשנה שלמה של שלווה. בקיץ 1918, בשיא אושרו, כמעט שנה אחרי נישואיו וחודשיים וחצי אחרי הולדת ילדו, הוא לקה בזיהום פתאומי ומת בתוך חמישה ימים. הוא היה בן ארבעים ותשע במותו.
האזור שקורביניאן ברודמן מיפה - הקורטקס, קליפת המוח הגדול - הוא החומר האפור המפורסם. מתחתיו נמצא החומר הלבן, שנפחו גדול הרבה יותר. שני השמות, החומר הלבן והחומר האפור, מטעים במידה רבה. החומר האפור אינו נורא אפור, אלא בעל סומק ורדרד, והוא נעשה אפור בצורה בולטת בהיעדר זרימת דם ובנוכחות חומרי שימור. גם הגוון הבהיר של החומר הלבן, המורכב מאַקסוֹנים העטופים בשכבה של חומר מבודד שומני שנקרא מִיאֶלין ומאיץ במידה רבה את העברת האותות העצביים, הוא מאפיין שלאחר המוות, מפני שתהליך השימור הופך את ציפוי המיאלין שעל סיבי העצב ללבן זוהר.
אגב, הדעה שאנו מנצלים רק 10 אחוזים מהמוחות שלנו אינה אלא מיתוס. לא ידוע מהיכן צמחה המעשייה הזאת, אך היא לא נכונה וגם לא קרובה להיות כזאת. אולי אינכם מנצלים אותו ביעילות מרבית, אך אתם משתמשים במוח שלכם כולו בדרך זו או אחרת.
נדרש למוח זמן רב להגיע לצורתו הסופית. החיווט במוחם של בני העשרה מושלם רק כדי 80 אחוז (עובדה שאולי אינה מפתיעה את ההורים לצעירים בגיל הזה). נכון אמנם שגדילת המוח מתרחשת ברובה בשתי שנות החיים הראשונות, ונכון שבגיל עשר המוח מגיע לכדי עד 95 אחוז מגודלו הסופי, אך הסינפסות אינן מחווטות במלואן עד שהגבר או האישה הצעירים מגיעים לאמצע או סוף שנות העשרים לחייהם. משמעות הדבר היא שגיל העשרה משתרע בפועל הרחק אל תוך שנות הבגרות, ובינתיים התנהגות האנשים שבהם מדובר תהיה כמעט בוודאות נמהרת יותר ומחושבת פחות מזו של הבוגרים מהם, והיא תהיה גם נתונה ביתר קלות להשפעות האלכוהול. "מוחם של בני העשרה אינו פשוט מוח בוגר בעל קילומטראז' נמוך יותר", הסביר פרנסיס א' ג'נסן, פרופסור לנוירולוגיה, לעיתון "הרווארד מגזין" בשנת 2008. מוחם הוא למעשה סוג שונה מכול וכול של מוח.
הגרעין הנסמך (nucleus accumbens), הסמוך לגרעיני הבסיס וקשור להנאה, מגיע לגודלו המרבי בשנות העשרה. בשנים האלה הגוף מייצר דופמין, השליח העצבי שמעביר את תחושת ההנאה, בכמות גדולה יותר משייצר אי־פעם לאחר מכן. זוהי הסיבה לכך שהריגושים שאתם חשים כבני עשרה לוהטים יותר מבכל זמן אחר בחיים. אך משמעות הדבר היא גם שחיפוש הנאות הוא בגדר סיכון הנלווה לגילאים אלה. סיבת המוות המובילה בגילאי העשרה היא תאונות - והגורם המוביל בהתרחשות תאונות הוא בפשטות הימצאות של בני עשרה בחברתם של בני עשרה אחרים. כך, למשל, כאשר יותר מנער אחד או נערה אחת נמצאים במכונית, הסיכון לתאונה גדל ב־400 אחוז.
כל אחד מאיתנו שמע על הנוירונים (תאי העָצָב), אך לא הכול ערים לקיומו של הסוג העיקרי האחר של תאי המוח, תאי הגלִייָה (glia). זוהי עובדה מוזרה במקצת, מפני שמספרם גדול פי עשרה ממספר הנוירונים. תאי הגלייה (מילה שפירושה דבק או טיט) הם תאים התומכים בנוירונים שבמוח ובמערכת העצבים המרכזית. זמן רב הם לא נחשבו חשובים במיוחד - תפקידם, כך סברו, הוא בעיקר הענקת סוג של תמיכה פיזית, מעין תשתית חוץ־תאית כפי שכינו זאת האנטומים, לנוירונים - אך כעת ידוע שהם מעורבים בתהליכים כימיים חשובים רבים, החל בייצור מיאלין ועד פינוי פסולת.
בעבר היתה מקובלת הדעה שגופנו אינו מסוגל לייצר נוירונים חדשים. כיום העמדה ההפוכה היא המקובלת - אם כי יש עדיין מי שאינם מקבלים את הדעה הזאת. הקושי בעניין נובע מכך שאין דרך בדוקה לדעת אם נוירונים הם חדשים או לא. כך או כך, עניין אחד המצוי מעבר לכל ספק הוא שגם אם אנו מייצרים נוירונים חדשים, אין בהם כדי להתקרב אפילו למספר הנוירונים שאנו מאבדים כתוצאה מההזדקנות, שלא לדבר על מקרים של שבץ מוחי או מחלת אלצהיימר. וכך, הלכה למעשה, מרגע שעברתם את גיל הילדות המוקדמת אתם מצוידים כבר בכל תאי המוח שיעמדו לרשותכם אי־פעם.
הבשורה הטובה היא שהמוח מסוגל לפצות אפילו על אובדן חמור של מסה. בספרו "מדוע אנחנו?" מספר הרופא הבריטי ג'יימס לה פאנוּ על גבר בגיל העמידה בעל אינטליגנציה רגילה, שהרופאים שסרקו את מוחו נדהמו לגלות ששני שלישים מחלל הגולגולת שלו נתפסו בידי ציסטה שלפי כל הסימנים היתה שם מאז היה תינוק. חסרות היו כל אונות המצח, וחלק מאונות הקודקוד ומאונות הצדע (אונות הרקה). שליש המוח שנותר נטל על עצמו את החובות והתפקודים של שני השלישים החסרים, ועשה זאת ביעילות רבה כל כך שלא האיש ולא כל אדם אחר חשדו אי־פעם שהוא מתפקד על קיבולת מופחתת כל כך.
למרות כל נפלאותיו, המוח הוא איבר מאופק במידה מוזרה. הלב שואב, הריאות שואפות ונושפות, המעיים מבעבעים ונעים להם בחשאי בתנועה גלית, אך המוח פשוט מונח לו שם כמעין רפרפת ואינו מסגיר דבר על פעילותו. שום דבר במבנהו החיצוני אינו מרמז שזהו מכשיר של חשיבה גבוהה. או כפי שניסח זאת פעם פרופסור ג'ון ר' סירל מאוניברסיטת ברקלי: "אילו בניתם מכונה אורגנית לשאיבת דם, הייתם אולי מגיעים למשהו שדומה ללב, אך אילו עיצבתם מכונה ליצירת תודעה, מי היה מעלה בדעתו מאה מיליארד נוירונים?"
לכן לא ממש מפתיעה היא העובדה שהבנתנו את אופן פעולתו של המוח התפתחה לאט כל כך ובמידה רבה כתוצאה ממחלות ותאונות. אחד האירועים החשובים (ושרבות נכתב עליו, יש לומר) במדע המוח המוקדם אירע ב־1848 באזור הכפרי של ארצות הברית: פיניאס גֵייג', מנהל עבודה במיזם של הנחת מסילת ברזל במדינת ורמוֹנט, נפצע בהתפוצצות מוקדמת של חומר נפץ: כתוצאה מההתפוצצות חדר לראשו מוט ברזל, כ־60 סנטימטרים אורכו, ששימש לדחיסת חומר הנפץ.
המוט חדר דרך לחיו הימנית של גייג' ויצא דרך חלקה העליון של הגולגולת בטרם נחת במרחק של כ־15 מטרים מהמקום, לאחר שהרחיק מתוך הגולגולת של גייג' גליל מושלם של רקמת מוח בקוטר של יותר משני סנטימטרים. גייג' שרד בדרך נס, ונראה שאפילו לא איבד את ההכרה, אך הוא איבד את עינו השמאלית ואישיותו השתנתה לתמיד. מי שהיה לפני כן צעיר עליז, חסר דאגות ומקובל על חבריו, היה לאדם מדוכדך, וכחן ונתון להתפרצויות זעם. הוא פשוט "לא היה עוד גייג'", דיווח חבר ותיק בעצב. כפי שקורה תכופות למי שהאונות הקדם־מצחיות שלהם נפגעות, גייג' לא תפס את מצבו ולא הבין שהוא השתנה. משלא הצליח להשתקע במקום אחד, הוא נדד מניו אינגלנד לאמריקה הדרומית, ומשם עבר לסן פרנסיסקו, שם מת בגיל שלושים ושש כתוצאה מהתקפים חוזרים ונשנים של פרכוס אפילפטי.
מזלו הרע של גייג' סיפק את ההוכחה הראשונה לכך שנזק פיזי למוח עלול לגרום לשינוי אישיות, אך במהלך עשרות השנים הבאות הבחינו אחרים שבמקרה שגידולים הרסו חלקים של האונות הקדם־מצחיות או חדרו לתוכן, קרה שהנפגעים נעשו שלווים ורגועים באופן מוזר. בסדרת ניתוחים שערך בשנות ה־1880 הרופא השווייצי גוטליב בּוּרקהַרט הוא הרחיק 18 גרם רקמה ממוחה של אישה מופרעת, מה שהפך אותה (בלשונו) "ממטורפת מסוכנת ונרגשת למטורפת רגועה". הוא ניסה להפעיל את ההליך על עוד חמישה מטופלים, אך הפסיק את הניתוחים לאחר ששלושה מהם מתו ושניים פיתחו אפילפסיה. חמישים שנה לאחר מכן החליט אנטוניו אֶגָאש מוֹניז, פרופסור לנוירולוגיה באוניברסיטת ליסבון, לנסות שוב, והחל לנתק באופן ניסויי אונות מצח של חולי סכיזופרניה כדי לבדוק אם הדבר יכול להרגיע את נפשם המופרעת. כך נולדה הלוֹבּוֹטוֹמיה של האונה הקדם־מצחית.
מוניז מספק דוגמה מושלמת כמעט לדרך שבה אסור לבצע מחקרים ולקדם את המדע. הוא ניתח בני אדם בלי שהיה לו שמץ של מושג איזה נזק הוא עלול לגרום או מה יהיו התוצאות. הוא לא ערך ניסויים מקדימים בבעלי חיים. הוא לא ברר בזהירות את המטופלים ולא עקב בקפדנות אחר התוצאות לאחר מכן. למעשה, הוא לא ביצע אף אחד מהניתוחים בעצמו, אלא פיקח על רופאים זוטרים שביצעו אותם, אבל שמח ליטול לעצמו את הקרדיט בכל מקרה של הצלחה.
האמת היא שעד רמה מסוימת השיטה הצליחה. בני אדם שעברו לובוטומיה נעשו בדרך כלל אלימים פחות וצייתנים יותר. אך המחיר היה כבד וכמעט תמיד הם לקו באובדן אישיות חמור ובלתי הפיך. ובכל זאת, למרות החסרונות הרבים של ההליך ועל אף הרמה הירודה של הנהלים הקליניים של מוניז, זכה מוניז לתשואות בעולם כולו, ובשנת 1949 הוא אף זכה לתהילה האולטימטיבית בדמות פרס נובל.
מי ששמע על ההליך של מוניז והיה לממשיך דרכו הנלהב היה רופא אמריקאי בשם וולטר ג'קסון פרימן. במשך ארבעים שנה כמעט נדד פרימן ברחבי ארצות הברית וביצע לובוטומיה כמעט בכל מי שהובא אליו. במהלך מסע אחד שנמשך שנים־עשר יום הוא ביצע לובוטומיה בלא פחות מ־225 בני אדם. אחדים מהמטופלים היו ילדים רכים, בני לא יותר מארבע שנים.
הוא ניתח אנשים בעלי חרדות, שיכורים שנאספו מהרחוב ואנשים שהורשעו בפעילות הומוסקסואלית - בקיצור, כל מי שנתפס כבעל סטייה מנטלית או חברתית מכל סוג שהוא כמעט. השיטה של פרימן היתה מהירה וברוטלית כל כך, שהיא גרמה לרופאים אחרים להירתע. הוא החדיר דוקרן קרח ביתי רגיל אל תוך המוח דרך ארובת העין, ניקב את עצם הגולגולת באמצעות פטיש, ולאחר מכן נענע את הדוקרן במרץ כדי לנתק חיבורי עצבים. הנה התיאור של ההליך במילותיו שלו במכתב שכתב לבנו:
"הייתי מהמם אותם במהלומה, ובזמן שהיו תחת 'הרדמה' דוחק דוקרן קרח בין גלגל העין לבין העפעף דרך התקרה של ארובת העין היישר אל תוך האונה הקדם־מצחית של המוח תוך ביצוע חתך רוחבי בדרך של נדנוד המכשיר מצד לצד. ניתחתי שני מטופלים בשני הצדדים ומטופל אחר בצד אחד מבלי שמשהו הסתבך, מלבד עין שחורה מאוד במקרה אחד. עלולות להתעורר בעיות בהמשך, אך הדבר נראה פשוט למדי, אף שבבירור זה דבר שלא נעים לצפות בו".
למעשה היה ההליך גס במידה כזאת שנוירולוג מנוסה מאוניברסיטת ניו יורק התעלף בזמן שצפה בניתוח שערך פרימן. אבל ההליך כולו היה מהיר - בדרך כלל יכלו המטופלים לחזור הביתה כעבור שעה - והמהירות והפשטות האלה הן שסנוורו את עיניהם של רבים בקהילה הרפואית.
פרימן ניתח ללא כפפות ומסכת מנתחים, בדרך כלל בבגדים רגילים. ההליך שפיתח לא השאיר צלקות, אבל נעשה באופן עיוור ובלי שפרימן ידע אילו יכולות מנטליות הוא הורס. מכיוון שדוקרני קרח לא נבנו לביצוע ניתוחי מוח, הם היו נשברים לפעמים בתוך ראשו של המטופל והיה צריך להרחיקם בניתוח (אם הדבר לא הרג את מטופל לפני כן). בסופו של דבר תכנן פרימן מכשיר מיוחד לביצוע ניתוחי הלובוטומיה שלו, אך גם הוא לא היה ביסודו של דבר אלא דוקרן קרח קשיח יותר.
אחד הדברים המדהימים בסיפור של פרימן הוא שהאיש היה נוירולוג חסר כל רישוי כמנתח, עובדה שהחרידה רופאים רבים אחרים. כשני שלישים מהמטופלים של פרימן לא הפיקו כל תועלת מההליך, או שמצבם החמיר. כ־2 אחוזים מתו. כישלונו הידוע ביותר לשמצה היה המקרה של רוזמרי קנדי, אחותו של מי שהיה עתיד להיות נשיא ארצות הברית. בשנת 1941 היא היתה בת עשרים ושלוש, נערה עליזה ונאה, אך עקשנית ופזיזה ונוטה לתהפוכות במצב הרוח. היו לה גם קשיי למידה מסוימים, אם כי דומה שאלה לא היו חמורים כפי שתוארו לפעמים. אביה, שכעס על עיקשותה, שכר את שירותיו של פרימן בלי להיוועץ באשתו. ביסודו של דבר הרסה הלובוטומיה את רוזמרי. את 64 השנים הבאות בילתה בבית מחסה במערב התיכון כשהיא אינה מסוגלת לדבר, חסרת שליטה בסוגרים ונטולת אישיות. אמה האוהבת לא ביקרה אצלה עשרים שנה.
בהדרגה התברר שפרימן ואחרים כמותו משאירים אחריהם שובל של שברי אדם. ליציאה מהאופנה של הלובוטומיה תרם מאוד פיתוחן של תרופות פסיכו־אקטיביות יעילות. פרימן המשיך לבצע ניתוחי לובוטומיה עד שנות השבעים לחייו ופרש לגמלאות ב־1967. אך הנזקים שהוא ואחרים עשו הורגשו עוד שנים רבות. כאן אני יכול להעיד מניסיוני. בתחילת שנות ה־1970 עבדתי שנתיים בבית חולים פסיכיאטרי שבו מחלקה אחת היתה מאוכלסת בחלקה הגדול באנשים שעברו לובוטומיה בשנות ה־1940 וה־1950. כמעט ללא יוצא מן הכלל הם היו מטופלים צייתנים, קליפות אדם חסרות חיים.
המוח הוא אחד האיברים הפגיעים ביותר בגופנו. באורח פרדוקסלי, דווקא העובדה שהוא ארוז טוב כל כך בגולגולת שמגינה עליו מגדילה את פגיעותו במקרים שהוא מתנפח בגלל דלקת או תוספת של נוזל (למשל, במקרה של דימום פנימי): לחומר שנוסף אין מקום, והתוצאה היא לחץ על המוח שעלול להיות קטלני. המוח עלול גם להיפגע בקלות מהילחצות כנגד הגולגולת במקרים של חבטה פתאומית, כפי שקורה בתאונת דרכים או נפילה. נכון אמנם שהשכבה הדקה של נוזל המוח־שדרה המצוי בין קרומי המוח מעניקה למוח הגנה, אך ההגנה הזאת רחוקה מלהיות מספקת.
פציעות הנגרמות כתוצאה מחבטות כאלה מכונות פציעות ראש נגדיות (contrecoup injuries) ומופיעות בצדו של המוח הנגדי לנקודת החבטה, מפני שהמוח מוטח בקליפת ההגנה (שבמקרה הזה אינה מגינה כל כך) שלו עצמו. פציעות כאלה שכיחות בענפי ספורט רבים. אם הן חמורות או חוזרות ונשנות הן עלולות להביא למחלת המוח הניוונית אנצפלופתיה טראומתית כרונית (CTE). לפי אומדן אחד, בין 20 ל־45 אחוז מהשחקנים בדימוס בליגת הפוטבול האמריקאית המקצועית לוקים במידה כזו או אחרת במחלה. סבורים שהמחלה שכיחה בקרב שחקנים לשעבר של עוד ענפים ובהם אגרוף, רוגבי, פוטבול אוסטרלי ואפילו כדורגל, כאשר מדובר בשחקנים שנגחו בכדור באופן קבוע.
המוח עלול להיפגע גם מסערות פנימיות משלו. אירועי שבץ והתקפי אפילפסיה (כפיון) הם נקודות תורפה אנושיות אופייניות. רוב היונקים האחרים אינם לוקים אף פעם בשבץ, ועבור אלה שכן, זה אירוע נדיר. אך בבני אדם זהו גורם המוות השני בשכיחותו בעולם, כך לפי ארגון הבריאות העולמי. השאלה מדוע זה כך היא עדיין בגדר מסתורין. כפי שניסח זאת דניאל ליברמן בספרו "הסיפור של גוף האדם", יש לנו אספקת דם מצוינת למוח שנועדה להפחית למינימום את מקרי השבץ ועדיין אנחנו לוקים בהם.
בדומה לכך, גם אפילפסיה היא נושא שבמידה רבה עדיין לוט בערפל, אך בתוספת הנטל של הלוקים בה שהורחקו מהחברה ואף יוחסו להם תכונות שטניות במהלך ההיסטוריה. עוד שנים לא מעטות במאה ה־20 שררה ברשויות הבריאות האמונה שהתקפי אפילפסיה מידבקים - שדי בהתבוננות באדם שלקה בהתקף כדי לגרום התקפים באחרים. פעמים רבות התייחסו לחולי אפילפסיה כאל מפגרים וכלאו אותם במוסדות סגורים. עוד ב־1956 חל איסור בחוק ב־17 ממדינות ארצות הברית על חולי אפילפסיה להינשא; ב־18 מדינות ניתן היה לסרס חולי אפילפסיה בעל כורחם. האחרון מבין החוקים האלה בוטל רק ב־1980. בבריטניה אפילפסיה נשארה בספר החוקים כסיבה לביטול נישואים עד 1970. וכך ניסח זאת רג'נדרה קייל במאמר שפורסם ב"בריטיש מדיקל ג'ורנל" לפני שנים אחדות: "ניתן לסכם את ההיסטוריה של האפילפסיה כארבעת אלפים שנים של בוּרות, אמונות טפלות וסטיגמה, שאחריהן מאה שנים של ידע, אמונות טפלות וסטיגמה".
אפילפסיה אינה מחלה אחת ויחידה, אלא אוסף של תסמינים שיכולים להשתרע מפקיעה קצרה של המודעות (הֵיעָדרוּת) ועד עוויתות ממושכות, שלכולם גורמת התפרצות (ירייה) בלתי מבוקרת של נוירונים במוח. הגורם לאפילפסיה עשוי להיות מחלה, או פגיעה טראומטית בראש, אם כי פעמים רבות אין כל אירוע ברור שמביא לכך: פשוט התקף פתאומי, מפחיד, שלכאורה מגיע משום מקום. תרופות חדישות הפחיתו מאוד ואף מונעות את ההתקפים ממיליוני סובלים, אך כ־20 אחוז מהם אינם מגיבים היטב לתרופות.
בכל שנה חולה אפילפסיה אחד לאלף מת במהלך התקף או מיד אחריו בתופעה הידועה בשם מוות פתאומי בלתי צפוי באפילפסיה (Sudden Unexpected Death in Epilepsy - SUDEP). וכך מציין קולין גרנט בספרו "ריח שרוף, סיפור האפילפסיה": "איש אינו יודע מה גורם לכך. הלב פשוט מפסיק לפעום" (עוד חולה אפילפסיה אחד לאלף מת בכל שנה מאיבוד ההכרה בנסיבות אומללות - אירוע שגורם למשל לטביעה באמבטיה או לחבטת ראש קשה הנגרמת מנפילה).
העובדה שאין ממנה מנוס היא שהמוח הוא מקום מפחיד ממש כשם שהוא מקום מופלא. דומה שיש מספר כמעט בלתי מוגבל של תסמונות ומחלות הקשורות בהפרעות עצביות. מי שסובלים למשל מתסמונת אנטון־בבינסקי הם עיוורים שמסרבים להאמין שהם אינם רואים. הלוקים בתסמונת רידוֹק אינם יכולים לראות עצמים אלא אם כן הם בתנועה. תסמונת קפגראס היא מצב שהסובלים ממנו משוכנעים שבני האדם הקרובים להם הם מתחזים. בתסמונת קלובר־בוצי הקורבנות מפתחים דחף בלתי ניתן לסיפוק לאכול ולנאוף (לחרדתם המובנת של הקרובים להם). המוזרה מכל היא ככל הנראה אשליית קוטארד, שהלוקים בה מאמינים שהם מתים ואי אפשר לשכנע אותם שאין זה כך.
שום דבר הקשור במוח אינו פשוט. אפילו חוסר הכרה היא עניין מסובך. וכך גם שינה, הרדמה מלאכותית, זעזוע מוח, תרדמת (קוֹמה, עיניים עצומות וללא מודעות), מצב של צמח (מצב וגטטיבי, עיניים פקוחות וללא מודעות) ומצב של הכרה מינימלית (מדי פעם צלול אך לרוב מבולבל או לא מודע). תסמונת הנעילה (תסמונת "נעול בפנים") היא מצב שונה. האדם עירני לחלוטין אך משותק, ולעתים קרובות מסוגל לתקשר אך ורק במצמוץ עיניים.
לא ידוע כמה אנשים שרויים במצב של הכרה מינימלית או גרוע ממנו. ב־2014 העריך העיתון "נייצ'ר נוירוסאיינס" שהמספר בעולם כולו מגיע למאות אלפים. ב־1997 גילה אדריאן אוֹאֶן, אז מדען מוח צעיר בקיימברידג', תופעה מבהילה: בני אדם שהרופאים סברו שהם שרויים במצב של צמח, והיו למעשה ערניים ומודעים לגמרי אך חסרי אונים לרמוז על כך לאיש.
בספרו "אל תוך התחום האפור" אוֹאֶן מספר על מטופלת בשם איימי, שספגה פציעה קשה בראש מנפילה ובמשך שנים היתה מאושפזת בבית חולים. באמצעות דימות תפקודי בתהודה מגנטית (fMRI) ומעקב דקדקני אחר התגובות העצביות של האישה כששאלו אותה סדרה של שאלות, הצליחו לקבוע שהיא בהכרה מלאה. "היא שמעה כל שיחה, זיהתה כל מבקר, והאזינה בתשומת לב לכל החלטה שהתקבלה ביחס אליה". אך היא לא היתה מסוגלת להניע שום שריר - לא לפקוח את עיניה ולא לגרד עקצוץ או להביע משאלה. אואן סבור שבין 15 ל־20 אחוז ממי שהרופאים סבורים כי הם במצב צמח תמידי מצויים למעשה בהכרה מלאה.
עובדה בלתי צפויה לגבי המוחות שלנו היא שכיום הם קטנים הרבה יותר משהיו לפני 10,000 או 12,000 שנה, ובמידה ניכרת. אם נדייק, המוח הממוצע התכווץ מ־1,500 סנטימטרים מעוקבים אז ל־1,350 סמ"ק כיום. זה שקול להסרת מנת מוח בגודל כדור טניס. לא קל להסביר את השינוי הזה. הוא התרחש בכל העולם בו־זמנית. כאילו נחתמה אמנה עולמית להקטנת המוח. ההשערה המקובלת היא שהמוחות שלנו פשוט נעשו יעילים יותר ומסוגלים לארוז יותר ביצועים בנפח קטן יותר, בדומה לטלפונים הסלולריים שבמקביל להקטנת ממדיהם נעשו גם מתוחכמים יותר. עם זאת, איש אינו יכול להוכיח שלא נעשינו פשוט טיפשים יותר.
בערך במהלך אותו פרק זמן נעשו הגולגולות שלנו דקות יותר. גם את השינוי הזה אין מי שיודע באמת להסביר. ייתכן שאורח חיים פחות קשוח ופעיל הפחית את הצורך להשקיע בעצם הגולגולת. מצד שני, אולי שוב פשוט איננו עוד מה שהיינו פעם. ועם המחשבה המפכחת הזאת להרהר בה, הבה נתבונן בחלקיו האחרים של הראש.
