מותר לאדם לבחור מה טוב לו
מכל בריות היקום, כולל שבתאי ו־148 הירחים שלו, החלטתם להפנות את האש התורנית לפרזנטורית הגדולה ביותר של ישראל?
אז כן, בטקס פרסי גלובוס הזהב שהנחתה היא לא ענדה את סיכת החטופים הצהובה; וכן, היא נקלעה לסבך הסברים מביך עם פליקפלקים בעלילה ; ומעל לכל, קו אדום שדגל שחור מתנוסס מעליו, היא מרדה בציפיות שלנו. ועכשיו שתקבל את מה שמגיע לה.
לאנשים תמיד יהיה מה לומר. במיוחד לנו. אנחנו עם כזה. מחבקים מכל הלב עד שלצד השני כואב. וכולם חייבים לנו משהו. וכדאי שהכולם האלה לא ישכחו מאיפה באו.
גל גדות? ברור, זוכרים אותה ילדה מראש העין. אנחנו גידלנו אותה. פמפמנו אותה לעולם. וונדר וומן זה בזכות שקיבלנו אותה לצבא, ועבדנו איתה על התנועות. היא עמדה והסתכלה. מה ידעה קודם? לא ידעה. גם רחמים לא ידע.
אז עד ששמנו אותה הבמה של הגלובוס, בידיים שלנו הנחנו, ונתנו מילה שהיא תהיה בסדר, המינימום שהיא יכולה זה לשים את הסיכה.
יופי. אז אחרי שליבנו את מקור הכעס שלנו, עלבון אישי ולאומי, אפשר להגיד עוד כמה מילים ברצינות.
א' אסור לזלזל בחשיבות קידום המודעות למען שחרור החטופים בעולם. זה המאבק של כולנו. ועדיין לא כל מי שעונד סיכה בהכרח מקדם את הסוגיה. לפעמים זה סתם, עלה תאנה שתלוי על הג'קט. הסוואה. את טובי בינינו תוכלו לפגוש עם סיכת חטופים. סמוטריץ' למשל.
ב' הסיכה זה סמל, המהות חשובה. ואת מה שגדות עושה, הרוב לא עושים, כולל החברים שסביב שולחן הממשלה. רק שעות לפני הטקס היא שיתפה באינסטגרם פוסט שבו סיפרה על אות החיים מלירי אלבג שבשבי החמאס. "בעוד שאני מתכוננת לערב חגיגי ומרגש, ליבי כבד", כתבה. 108 מיליון עוקבים יש לה.
אסור לזלזל בחשיבות קידום המודעות למען שחרור החטופים בעולם. זה המאבק של כולנו. ועדיין לא כל מי שעונד סיכה בהכרח מקדם את הסוגיה. לפעמים זה סתם, עלה תאנה שתלוי על הג'קט. הסוואה
ג' ההצלחה שלה אמנם שלנו, לכולנו מניות כמובן, אבל גל גדות עצמה, למרבה הצער, היא לא לוח המודעות שלנו. לא מכונית יד ראשונה מרופא ולא הודעות שהן בנפשנו. זה המצב.
ד' מותר לאדם לבחור מה טוב לו. אם להביע הזדהות בסיכה או בפוסט. עדיף רק שלא יתפתל מול אלו שנושאים אליו עוקבים ועיניים. זה לא שונה כשמדובר בוונדר וומן. הלב שלה במקום הנכון. והוא כבד. זה אמור להספיק לכולנו.
אז מי באמת צריך לבקש סליחה ולהתבייש?
רוצים משהו, מישהו, ממשי להפנות אליו ביקורת בסוגיית המודעות למאבק בחטופים?
קל. אמיר אוחנה. להלן יו"ר הכנסת. הטאלנט שתחתיו נמנעה כניסתה לכנסת של עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר. זה שאחר כך נימק את צורך השעה בהתנהלות שלה שהיא להגדרתו חציית קווים אדומים.
הבנתם? מאבק האם למען חיי בנה גבלה בחציית קווים אדומים. לחזור על זה?
את העם שכאן, כבר הבנו, מנווטים טיפוסים שמתחרים ביניהם בחוסר חמלה. כל מי שמערער להם את הכיסא המרופד, ולא משנה מיהו ומהו, הופך מטרה.
צריך לומר את האמת: לא משנה מאיזה מחנה אנחנו, לובשי החליפות שבכנסת לא רק שלא מייצגים את הצרכים והמאבקים שלנו. הם מביישים אותנו. את הדרך שלנו. את הישראליות שלנו. כי מי ירצה להשתייך למדינה חסרת חמלה או מוסר? יש פה מישהו כזה?
והינה בא אחד, נבחר ציבור, ומונע מעינב צנגאוקר לצעוק את הצעקה שלה ובעצם של כולנו. כן, גם אם לא נעימה, ואולי חוצה קווים אדומים. מונע ממנה כניסה לפרלמנט, בית קול העם הזה, כאילו זה הבית שלו.
כשיגמר הכל, ומתן צנגאוקר יחזור, והחטופים יחזרו, ונצטרך לרפא ולשקם ולבנות, נרצה שעינב תהיה הקול שלנו. שתאבק כמו שהיא יודעת להיאבק, שתצעק כמו שהיא יודעת לצעוק, גם בשביל העם הזה שפה. שלא תזוז מטר מהכנסת.
לגבי אמיר אוחנה וחבריו. טוב, תראו...
87 אלף הצביעו ברגליים
ארוחת שבת בחילקידה, העיר הראשית בחצי האי אוויה ביוון.
על מפה משובצת מונחים דגים, ירקות מבושלים, חלות, שירי שבת. מעלינו להקת שחפים, ברקע צרצור ציקדות, תחתינו הים האגאי. כחול בלתי נגמר פלוס שישה חדרים. אלף יורו זה השכירות החודשית.
ואז, אחרי הארוחה, בשלב של הקפה, משהו כאילו משתחרר, ובעלת הבית, ירושלמית לשעבר, פותחת את הלב. "אני לא צריכה להתנצל שעשיתי רילוקיישן", אומרת, "ישראל היא שצריכה לעשות חשבון נפש גדול עם עצמה. משהו בסיסטם לא עובד".
זה קרה לפני שנתיים. הצלמת אביגיל עוזי ואני יצאנו למסע ברחבי יוון בין ישראלים שקנו כרטיס בכיוון אחד. פגשנו כאלה שחיפשו חיים יותר נוחים, נכון. אבל גם כאלה שהתייאשו מהארץ שלנו. התאכזבו, נפגעו, התעייפו. מיוקר המחייה, מהפוליטיקה, מהביטחון, מהלחץ. אי אפשר להבין את סיר הלחץ שבו אנחנו חיים עד שעוזבים, חזרה שוב ושוב אותה אמירה.
כל זה, כאמור, היה לפני השבעה האוקטובר. הקושי מאז גדל, מספרי העוזבים תפח לממדים חריגים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה לאחרונה כי ב־2024 ירדו מהארץ כ־82,700 ישראלים, זאת לעומת 23,800 שחזרו. 87 אלף שעוזבים זה כמו עיר שנעלמת יום אחד. נגיד רעננה. או לוד.
אבל כאן, במסעדה הגדולה שלנו, שמגישים בה בעיקר לוף, הדבר היחיד שחשוב הוא שהבעלים יישאר בעלים. את מי בכלל מעניין שורת רווחים ולקוחות שבורחים
הארץ הזו חייה על אדי התלהבות. כל חייל בודד שמגיע הוא מלך. כל עולה מאתיופיה שמנשק את האדמה זה דמעות. אנחנו באקסטזה כשבוחרים בנו. כשמצביעים בנו אמון. וכועסים כשנוטשים אותנו.
אבל יש פה משהו מעבר.
אם היינו עסק, נגיד מסעדה, מדד הלקוחות שמצביעים ברגליים והופכים את העסק לרווחי, היה כנראה המשמעותי ביותר.
אבל כאן, במסעדה הגדולה שלנו, שמגישים בה בעיקר לוף, הדבר היחיד שחשוב הוא שהבעלים יישאר בעלים. את מי בכלל מעניין שורת רווחים ולקוחות שבורחים.
מלך נשאר מלך
לפעמים הרגע הכי נורא יכול להתגלות כתחילת דרכה של השליחות שלנו על פני האדמה.
כשמג'יק ג'ונסון, הקינג של לוס אנג'לס לייקרס, כינס בנובמבר 1991 מסיבת עיתונאים וחשף שהוא נשא של נגיף ה־HIV הגורם למחלת איידס, העולם עצר. לא מטאפורית. עצר, עצר. לא יכול להיות, אמר העולם, שזה קורה לכדורסלן המפורסם שהחיוך שלו תופס שני שליש מסך.
הרבה בורות ופחד היו אז סביב הנגיף והמחלה, שקושרו בעיקר עם מתמכרים לסמים ולגייז. היא הייתה בחיתוליה. היו כדורסלנים שפחדו לשחק מול ג'ונסון, שפרש ממילא. משם, מהעמק הזה, החל המסע שלו.
הוא פעל להגברת המודעות למחלה, הקים קרן סיוע, ניהל קמפיינים להבהיר שסכנת ההידבקות היא לכולם. לימד שאפשר לחיות עם הנגיף.
מג'יק ג'ונסון היה יכול להיזכר כעוד כדורסלן מבין אלפים. טוב, לא עוד אחד. היה לו קסם שהיה רק שלו. אבל בזכות הנגיף שנפל עליו ועלינו, אי שם לפני 34 שנה, הוא ייזכר כהרבה יותר. כמשנה עולם.
בשבת האחרונה הוענקה למג'יק ג'ונסון מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארה"ב. בתיעוד משם תוכלו לראות את הנשיא ביידן, עירני מתמיד, מדליה גדולה, וחיוך שתופס שני שליש תמונה.
