מסעודה משדרות חוגגת שלושים (ועוד קצת)
בחודש מאי של שנת 1993, במפגן שכולו יוהרה, הביא לעולם איש התקשורת, אלכס גלעדי, את מסעודה משדרות. אישה שכל כולה סטריאוטיפ גזעני. מסעודה משדרות הייתה האישה השולית, החלשה, שאליה, בטובו, ייעד גלעדי את תוכניות הטלוויזיה המסחרית. מסעודה משדרות נשאה את נטל האישה הפריפריאלית, חסרת ההשכלה, שתנשק את ידו של האדון גם כשהוא יעניק לה תוכניות דלות בתקציב ובתוכן.
צחוקו הארור של הגורל, 24 שנים עברו ושורה של נשים אמיצות, בהן אשרת קוטלר ונרי לבנה, תבעו את עלבונה של מסעודה וחשפו את ערוותו של גלעדי. שתי נשים נוספות טענו שגלעדי אנס אותן. גלעדי הכחיש את ההאשמות נגדו. אנשי הכוח צופפו שורות, והתלונות ועלבונה של מסעודה הועברו לארכיב.
לא למדתם דבר
יותר מ-30 שנים עברו מאז 1993. חשבנו שגלי מי-טו לימדו את הפטריארכים להיות טיפה זהירים, אבל לא. לאחר הזוועות שהגיעו אלינו בעקבות חשיבה פטריארכלית יהירה, שסירבה להקשיב לאזהרות ברורות ומפורטות של נשים נחותות דרגה, הגיעה שואה ללב ליבה של מדינת ישראל.
וגם אחרי כל אלה לא היה צורך לשפשף עיניים בתדהמה, ואף אחת מאיתנו לא נפלה מהכיסא, כששר הביטחון של מדינת ישראל הפיח חיים בדמותה הסטריאוטיפית של אשת הפריפריה משדרות. "לא כל אישה מאופקים או שדרות תגיד לנו אם לעבור שלב בלחימה או לא", הוא צוטט לפי אחד מהנוכחים בישיבת סיעת הליכוד.
מי אתה?
בעקבות התגובות, גלנט הוציא את הנוסח המדויק, לדבריו, של אמירתו על האישה משדרות או מאופקים – ולא, זה לא נשמע יותר טוב. לשכת גלנט מסרה כי אמירתו בישיבה לא צוטטה במדויק, וכי אלו הדברים שאמר: "המעבר בין השלבים נועד ליצירת שפה משותפת בין הדרג הצבאי והמדיני. לא בשביל שהאישה משדרות או אופקים תחשוב שבשלב כזה או אחר קורה דבר מסוים".
יש דבר אחד שמתחשק לי לשאול אותך, יואב גלנט: האם אתה מבין מי אתה בכלל? האם אתה מבין שהאחריות על הטבח ועל מרחץ הדמים מוטלת עליך, עליך ועל חבריך? האם אתה מבין ששיקול הדעת שלך הביא אותנו עד הלום? איך אתה מעז לדבר על "אישה מאופקים"?
2 צפייה בגלריה
שר הביטחון יואב גלנט. של נעליך מעל רגליך כשאתה מדבר על הנשים הנבונות והאמיצות
(צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
כשאתה אומר בזלזול "אישה מאופקים" אני חושבת על רחל אדרי האמיצה והגאונה, שהיא סמל לתבונה ולקור רוח. אין לי מושג מה דעתה הפוליטית וייתכן שדעותינו ביחס למלחמה שונות. אני בעד השבת כל השבויות והשבויים וסיום המלחמה מיד (מזמן, אם להיות מדויקת), ובכל זאת אני סומכת על שיקול דעתה של רחל אדרי עשרת מונים יותר משאני סומכת על שיקול דעתך. אתה וחבריך הוכחתם מה שווה שיקול הדעת שלכם, גם רחל הוכיחה. של נעליך מעל רגליך כשאתה מדבר על הנשים הנבונות והאמיצות של שדרות ואופקים, של קיבוצי עוטף עזה או של התצפיתניות ששילמו בחייהן על היהירות של מקבלי ההחלטות.
לכו הביתה, כולכם
יש חוזה רציני אחד בין המדינה לאזרחיות שלה: אנחנו משלמות המון מיסים והמדינה דואגת לשמור על ביטחוננו. החוזה הזה הופר בשלל דרכים עוד לפני הטבח: נשים נאנסות ונרצחות בידי מי שמכונים "בעליהן", דמם של ערביי ישראל הפקר וחלוקת הנשק חסרת האחריות מגבירה את הסכנה.
הגיע יום הטבח והמונח "שואה" עלה על שפתיים של רבות ורבים מאיתנו, ולא במקרה או בטעות. שנים לקחתם את בנותינו ובנינו לסיורי שואה באירופה ואמרתם שמה שהיה לא יהיה כל עוד המדינה קיימת – והנה, זה קרה במדינת ישראל. במשמרת הארורה שלכם. גלנט, לפני שאתה מדבר איתנו על שיקול הדעת של האישה משדרות או מאופקים, כדאי שתבדוק את שיקול הדעת שלך.
כל שורת ההנהגה הפוליטית, הצבאית והמודיעינית חייבת ללכת הביתה היום וביחד. מדוע ביחד? כדי שגנרל ההסתה לא ינצל את שעת הכושר של הליכתכם ויקים את הדיקטטורה שעליה הוא באמת עמל. לכו הביתה עכשיו, אני מעדיפה את רחל וגם את מסעודה משדרות.
ועדת חקירה נשית
אני לא מאמינה בחשיבה מהותנית ביחס להבדלים בין המינים. אין ראיות מדעיות שתומכות בגישה זו ויש סיבות מוסריות לדחות אותה. אני מתבוננת בתורת ההבדלים בין המינים שמפיצים רבני ישיבת "הר המור", תורה שמדכאת נשים ולהטב"קים ומסלילה נשים וגברים, ואני מבינה את הסכנות שבחשיבה מהותנית, גם כשהיא טוענת ליתרונות נשיים.
דברי ח"כ קטי שטרית למשפחות החטופים. רחם ושחלות הן לא ערובה לרגישות
(צילום: ערוץ כנסת)
השבוע שמענו את דברי ההבל של חברת הכנסת קטי שטרית, שהשוותה את סבלה לאחר ניתוח (אויש, היא לא יכולה להתקלח) לסבל של משפחות החטופים והחטופות. אכן, רחם ושחלות הן לא ערובה לרגישות אנושית.
לאחר שהבעתי את הסתייגותי מחשיבה מהותנית, אסביר מדוע בכל זאת יש להקים ועדת חקירה נשית לחקירת ההתנהלות שהובילה ליום הטבח, למלחמה ולמחדלי הטיפול בחטופות ובחטופים. ראשית, כיוון שמראשית הקמת המדינה ועד היום נשים מודרות באופן כמעט מוחלט מכל הדרגים שמקבלים החלטות בנושאי ביטחון. למרות העובדה שאנחנו מהוות כחמישים אחוז מהאוכלוסייה (קצת יותר, אבל נוותר על היתרון הקטן הזה). גם אם תיקון העוול ההיסטורי לא מעניין אתכן, תחשבו על היתרון שיש לתחקיר שייעשה בידי קבוצת אוכלוסייה שלא היה לה חלק ניכר באחריות למחדל. במקום להקים ועדת חקירה שתורכב, כרגיל, מאנשי צבא ופוליטיקאים שבגדול שותפים לאותן קונספציות, תוקם ועדת חקירה שאין לה קונספציה משום שמעולם לא ניתנה לה ההזדמנות להביע דעה. הקבוצה נטולת הקונספציה תחקור את התנהלות קבוצת הקונספציה.
ומי תשב בוועדה? רחל מאופקים תשב בה כאחת מנציגות הפריפריה, ונציגות היישובים שהמדינה זלזלה במטר הטילים שהם ספגו במשך שנים. תשב בוועדה ענבל ליברמן, הרבש"צית של קיבוץ ניר עם, שהאומץ והתושייה שלה הצילו חיים רבים. ישבו בוועדה גם נציגות התצפיתניות, אלה שעוד נותרו בחיים. ישבו חוקרות מגדר שיחקרו את כשלי קבלת ההחלטות בצבא, הקשורים למעמד ולמגדר. ישבו בוועדה שורדות הטבח, ההתעללות והשבי. תשב כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית החכמה והאמיצה, ישבו נשים שעוסקות בתורת המשחקים, בתהליכי ניהול משא ומתן, בהשכנת שלום וביישוב סכסוכים. למקום מיוחד של כבוד והקשבה יזכו אימהות, הנציגות שלנו, האימהות שמביאות חיים לעולם ופוחדות לקבל בחזרה את ילדיהן בארון מתים. הרחם שלנו, שמגויסת לצבא (כן, "רחם" לא יכולה להיות עוד בלשון זכר), תקבל לראשונה זכות דיבור.
ארגוני הנשים, זוהי שעתנו
אני בטוחה שוועדת החקירה שיקימו הגנרלים והפוליטיקאים תהיה מורכבת מבני מינם ומקצועם. במקרה הטוב הם יציעו כיסא או שניים לנשים. משום כך מוטל על ארגוני הנשים להקים ועדת חקירה מקבילה, ועדה נשית. את התקציב יממנו, כרגיל, גופים פילנתרופיים, ואת המסקנות אנחנו נאמץ וגם נשווה למסקנות הפטריארכליות. הגיע הזמן שנפסיק להרכין ראש ונתחיל לקבוע את הטון ואת התוכן.
להתחיל מנקודת הסיום שקבעה פרשת וארא
פרשת "שמות" הייתה עמוסה בנשים מצילות: המיילדות, בת פרעה, אחות משה, אימו ואשתו ציפורה – כל הנשים האלה היו עסוקות בהצלת המנהיג שיושיע את בני ישראל. באופן שלא יפתיע אף פמיניסטית, יכולת ההצלה עבדה לרעתן של הנשים. משה, שלא יכול לשאת את העובדה שציפורה הצטרפה לשרשרת הנשים שהצילו את חייו, מתרחק ממנה. בהמשך הסיפור מתגלה שהוא שילח אותה לבית אביה. הסיפור הפטריארכלי נבוך מיכולת ההצלה הנשית, והכוח הנשי הופך להיות לחרב פיפיות. הנשים מסולקות מהמשך הסיפור.
בפרשת השבוע, "וארא", מתחילות מכות מצרים המונחתות על המצרים בהנהגתם של משה ואהרן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ". ואיפה מרים? עברה לגור ליד מסעודה משדרות. היא תופיע לרגע קט בשירת הים, כשהיא כמובן תוביל את הנשים, כי לגברים יש מנהיגים בנים. היא תופיע שוב כשהיא תואשם ברכילות על משה (היא תרכל עם אהרן, וכמובן רק היא תיענש), והיא תוזכר שוב כשהיא תמות.
הנביא מיכה עשה עימנו חסד והחזיר למרים את גדולתה: "וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם". אבל זה קול בודד באפלה. מימי פרשת וארא ועד היום, להוציא אפיזודות בודדות, ההיסטוריה שלנו נטולת מנהיגות נשית. אני מציעה שאת ועדת החקירה על הטבח, הגורמים לו ולאסונות שקרו אחריו, יחקרו מי שהודרו מהנהגת הקהילה היהודית – הנשים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בתגובה על טענתי בשבוע שעבר שאין "אומות רעות" ו"אומות טובות", כתבה שרון: "בוודאי שיש אומות רעות. הנאצים היו אומה רעה. לא בגלל עניין מולד אלא תרבות רעה שיצרו. ממש כמו התרבות הפלסטינית הרעה שהולידה כל כך הרבה פעמים טובחים".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerשרון יקרה, נדמה לי שאת מאששת את טענתי שאין אומות רעות. שהרי את טוענת שהמעשים הרעים הם תולדה של תרבות, ותרבות ניתנת לשינוי בקלות, והיא גם לא חלה על כל קבוצת האנשים והנשים שחיים ומשתייכים במקרה לאותה אומה.
כשאת נותנת כדוגמה את הנאצים את פוגעת בטיעון שלך, שהרי עברו בסך הכול כ-80 שנה מאז מלחמת העולם השנייה וראי כמה שונה גרמניה של היום מגרמניה של אז. הנאצים לא היו אומה כי אם משטר, וכשהמשטר התחלף התחלפה גם ההתנהגות. כדי למגר מעשים רעים עלינו להתמודד עם המניעים לעשיית המעשים הרעים, ולא עם השמדת אומות.
שבת שלום.
