מתי התחלנו להפגין?
התלמוד, שהביא לעולם היהודי את תרבות המחלוקת, מציג עדות מרתקת על ההפגנה המתועדת הראשונה בתולדתנו. בחיבור קדום ששמו "מגילת תענית" נמצאת רשימה של מועדים מתקופת הבית השני שבהם קרו לעם היהודי אירועים משמחים ועל כן הם אסורים בתענית ומספד.
אחד התאריכים הוא כ"ח באדר, והמסורת על שאירע ביום זה מוזכרת כמה פעמים בתלמוד: "בעשרים ושמונה (באדר) באה בשורה טובה ליהודים שלא ייעקרו עוד מהתורה. שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא (גברת רומאית) אחת שכל גדולי רומי מצויים אצלה. אמרה להם: עִמדו והפגינו בלילה. הלכו והפגינו בלילה, אמרו: אי שמיִם, לא אחים אנחנו, לא בני אב אחד אנחנו, לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתננו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזרות רעות? ובטלום. ואותו יום עשאוהו יום טוב".
הפגנה למען השבת החטופים בדרך בגין, תל אביב
(צילום: ליאור שרון)
למה הם לא התפללו?
מכירות את ההגדרה המוכרת של חג יהודי – "הרגו אותנו. הפסיקו להרוג. עכשיו נאכל"? האירוע המתואר כאן מתחיל באיסור על היהודים ללמוד תורה, למול את הבנים ולשמור שבת. האם מדובר בגזרות אדריאנוס שלאחר מרד בר כוכבא? אולי. נראה שיש כאן רסיס זיכרון שנמהל באגדה מפתיעה על הדרך שבה ביטלו היהודים את האיסורים.
מפתיעה בחירתם של החכמים לפנות אל הגברת הרומאית. אפשר היה לצפות שהם ינסו להעביר את הגזרה בתפילות, לאלוהים. אבל החכמים לא עושים זאת.
היה סביר למצוא באגדה פנייה של החכמים אל הרשויות הפוליטיות בנות זמנם. יש לנו אגדות כאלה. אבל לפנות למטרוניתא רומית כדי להסיר גזרות פוליטיות-דתיות? מה עלה בדעתם של החכמים?
הפגנה בתוך הפגנה
המטרוניתא מייעצת לחכמים: "עמדו והפגינו בלילה", ועוד נשוב לדון בהמלצתה. כרגע אני רוצה לטעון שעצם הפנייה למטרוניתא היא הפגנה. בפנייתם לאישה חכמה שאינה יהודייה ואינה בעלת תפקיד רשמי במשטר הרומי, החכמים מבטאים את אכזבתם משתי הרשויות; מאלוהים שבשמיים ומהפקידות השלטונית בארץ.
החכמים לא מוותרים על אלוהים, הם מתריסים כנגדו. זו לא הפעם היחידה שבה החכמים זועמים על שתיקת האל נוכח הסבל היהודי. במדרש חריף אחר הם משתמשים במילים מתוך "שירת הים" לקבול על שתיקת האל: "מי כמוך באלים ה'" אומרת השירה, וחז"ל מתריסים: "מי כמוך באִלמים".
בפואמה "בעיר ההרגה", משתמש ביאליק בכלי החז"לי המוכר, ההתרסה, כדי לבטא את עומק המצוקה לאחר פרעות קישינב: "סִלְחוּ לִי, עֲלוּבֵי עוֹלָם, אֱלֹהֵיכֶם עָנִי כְמוֹתְכֶם". אלה וגם אלה אינם דברי כפירה, אלא זעקת כאב של מאמינים שהופקרו על ידי אלוהיהם.
הפנייה של החכמים אל המטרוניתא, כדי להעביר את רוע הגזרה, היא התרסה כנגד האדישות האלוהית. במקרה זה ההתרסה היא גם נגד כוחו של הממסד האנושי. כולם בגדו בנו, אומרים חכמי היהודים; אנחנו נלך אל הדמות היחידה שלא אמורה לשרת אותנו, אל המטרוניתא, ואיתה נכרות ברית.
מי את, מטרוניתא?
המטרוניתא התלמודית היא ה"אחרת" של החכמים; גם אישה, גם לא יהודייה וגם מדיפה ניחוח מיני. התיאור "שכל גדולי רומי מצויים אצלה" יכול לרמז על עיסוקה גם כזונה יוקרתית. אגדה אחרת, על ביקורו של רבי יהושע אצל מטרוניתא, מלמדת שהמחשבה הראשונה שעולה בדעתם של מי שרואים אדם חשוב מבקר אצל מטרוניתא היא על סיפוק צרכיו המיניים של המבקר.
ההתייעצות עם המטרוניתא מזכירה את סיפור ההליכה של המרגלים אל רחב הזונה. ברגעים מכריעים בחיים, מבינה המנהיגות שאת האמת יש לחפש אצל מי שאין לה אג'נדות נסתרות, שלא כתבה ספרים בשבח עצמה ולא מצפה שיסגדו לה. רחב יושבת בחומה, במקום שבו קל להתחבא וממנו קל גם לברוח. היא לא נאמנה לאנשי יריחו וגם לא לבני ישראל. היא נאמנה למשפחתה ופועלת להצלתה. בסופו של דבר זה האינטרס המרגש והמוצדק מכול, ומי שחפץ חיים יודע שנשים עם חוכמת חיים ולב רחב הן הכתובת האמיתית.
הבחירה להתייעץ עם מטרוניתא במקום לפנות אל האלוהים או אל הרשויות הגבריות הרשמיות, היא הפגנה כפולה נגד הטענה הדתית והפוליטית שיש סדר בעולם, שמי שיתנהג כהלכה (כלפי החוק הדתי או החילוני) יזכה לצדק. הרשויות בגדו ורק המטרוניתא יודעת את הסוד.
פרשה מסודרת
פרשת השבוע, פרשת "אֱמֹר", היא מהפרשות שבמוקדן הסדר והניקיון של הכהנים. על הכהנים נאסר להיטמא למתים, והם לא יכולים לשמש בקודש אם הם בעלי מומים. נוסף על כך, עליהם להקפיד הקפדה יתרה בענייני נישואים, ועל הכהנים בני אהרון נאסר לשאת "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה... וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה". וכל כך למה? "כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו". חונכנו להאמין ששמירה על הסדר והניקיון מציעה ישועה. המטרוניתא והזונה מסמלות את פריעת הסדר וחוסר ההתחשבות בהחלטות של בעלי הכוח. אלו הן נשים עצמאיות שלא נענות לסדר הממסדי. אבל כפי שמלמדת אותנו האגדה שלנו, דווקא הן מבינות את המציאות ויודעות איך לשמור על מה שחשוב באמת.
עימדו והפגינו בלילה
ההפגנה שאליה שולחת המטרוניתא את חכמי ישראל היא ה"הפגנה" הראשונה המוזכרת במקורותינו. השורש פג"ן מקורו בארמית ואנו מוצאות אותו בתרגומים למקרא. לדוגמה, החוק המקראי מסביר מדוע אין להעניש נערה מאורשׂה שנאנסה בשדה הפתוח: "כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה",פסוק שגם מצוטט בגמרא, והתרגום הארמי (המיוחס ליונתן) לתלמוד מתרגם את המילה "צעקה" ל"פגנת".
המטרוניתא מציעה לחכמים לעמוד ולצעוק בלילה, אולי מכיוון שאז שגדולי רומי מגיעים אליה, אולי מכיוון שאז שערי השמיים אמורים להיפתח, ואולי מכיוון שזה הזמן החשוך והמפחיד ביותר. החכמים, המייצגים את התרבות, מתרגמים את הצעקה למילים: "לא אחים אנחנו, לא בני אב אחד אנחנו, לא בני אם אחת אנחנו?"
פעמים רבות אנו, היהודים, מתהדרים באמונה שאנו "עם נבחר". בתורה שבעל פה קיימים חוקים המבחינים בין הערבות ההדדית בתוך הקהילה היהודית, ליחס פחות מעורב ואחראי לסבלם של מי שאינם יהודים.
"אחים אנחנו"
בימים אלה תלויים ברחובות שלטים וסטיקרים שעליהם כתוב: "אחים אנחנו", כשהכוונה היא לקריאה לאחדות בתוך העם היהודי. מרגש לראות שבטקסט הזה ה"אחים" שלנו הם הגויים. מלחמות מתאפשרות בשל האמונה השקרית שהאנושות מחולקת לקבוצות שהעוינוּת ביניהן היא טבעית ולכן מוצדקת: "אנחנו" טובים ו"הם" רעים. הגדרת "אנחנו" יכולה להשתנות מתקופה לתקופה, ובכל זאת היא תמיד מצדיקה התקפה של קבוצת ה"אנחנו" על ה"אחר".
לפיכך נברא אדם יחידי
בתלמוד הירושלמי מופיעה דרשה דומה ברוחה לדברים שנאמרו בהפגנה של החכמים: "אדם נברא יחידי בעולם מפני המשפחות שלא יהו מתגרות זו בזו. והלא דברים קל וחומר ומה אם בזמן שהם בני אב אחד מתגרות זו בזו אילו היו בני שניים על אחת כמה וכמה".
סיפור בריאת העולם הוא הראיה שכולנו אחיות ואחים ואסור לנו, פשוט אסור לנו, להרוג זה את זו. ההבנה שאנחנו משפחה מחייבת אותנו למצוא פתרונות של שלום, גם ברגעים קשים במיוחד.
חכמי ישראל, שמרדו ברומאים, מרשים לעצמם לפנות אל הרומאים לאחר המרד בקריאה: "אחים אנחנו". זו עמדה מוסרית מורכבת, בלשון המעטה, והיא מחייבת אותנו לקחת אחריות על סבלו של הזולת דווקא כשהוא מוגדר על ידינו כאויב. אם אנחנו רוצות שהעולם ישמור עלינו, עלינו לגלות יחסי קרבה ואחריות כלפי העולם.
על מה ההפגנה?
חכמי היהודים לא הפגינו נגד הרעבה או ענישה פיזית, אלא נגד אובדן הזכות להתבדל מהגויים: בלימוד תורה, בברית מילה ובשמירת שבת. דווקא בשעה שהחכמים מבוהלים מאובדן האפשרות לעסוק בתרבות המבדילה אותם מעמים אחרים, הם זעקו את זעקת השוויון. "כולנו בני חוה ואדם, ומכאן זכותנו ליצור תרבות ייחודית". מרגש לראות כיצד הדרישה לפלורליזם תרבותי נולדת מתוך ההבנה שהשוויון הוא מה שמשותף לכל האנושות. השוויון מקנה לנו את הזכות להתבדל, אבל לא את הזכות להתנשא.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר סיימתי את דבריי בקביעה: "אבל אנחנו (הנשים) חונכנו שאין להשיב על אלימות באלימות, וטוב שכך. עכשיו עלינו לחנך גם את הגברים למצוא פתרונות לא אלימים לאלימות". ידידנו רילקה, שהגיב על הטור תגובה מעניינת ומלמדת (עליה שוחחנו מעט בטוקבקים), חתם בטענה:
"משפט הסיום נופל לדיכוטומיות האמפיריות שנגדן את רוצה לצאת. הבעיה אינה 'גברים' ו'נשים'... הבעיה היא שכולנו חיים בהגמוניה פטריארכלית שמעצבת את המחשבה שלנו ומגישה לנו את העולם באופן חברתי מסוים שנראה לנו כאילו הוא טבעי או מוכתב. את זה יש לפרק ללא הרף".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerהבטחתי לרילקה שאחשוב על דבריי ועל דבריו, וחשבתי עליהם רבות השבוע. אני מסכימה עם רילקה שהבעיה העיקרית היא הפטריארכיה ולא החלוקה ל"גברים" ול"נשים", ועם זאת אני נחושה בעמדתי שהפטריארכיה הכריזה מלחמה על הנשים. כל עוד יש מדינות (ועוד דמוקרטיות לכאורה) שבהן אסור לנשים לבצע הפלות, כל עוד המשטר (הדמוקרטי לכאורה) מעלים עין מרצח של נשים במשפחה, כל עוד נשים פוחדות להסתובב ברחובות, יש מלחמה נגד נשים. כן, רילקה יקר, בעולם מתנהלת מלחמה נגד נשים ואנחנו מתמודדות איתה כבר אלפי שנים, בלי אלימות. כרגע יש לנו גם כמה הישגים אבל הדרך עוד ארוכה. אנחנו הנשים יכולות ללמד את הקהילה הגברית שיעור במאבק לא אלים.
שבת שלום!
