חז"ל מבקרים את אבות האומה

ליעקב אין נחת רוח בעולמו

שמה של פרשת 'וישב' מעיד על משאלת הלב שיעקב יזכה למעט נחת בחייו. עברנו את פרשות 'ויצא' ו'וישלח' – פרשות הבריחה והמרדף, ועכשיו היינו יכולים לאחל ליעקב איחולי 'וישב'. אבל ככל הנראה השקט לא יכול להיות מרכיב בחייו של מי ששמו 'יעקב', והתככים המשפחתיים מציפים את הפרשה שחלמה להתרווח על כורסת הגיל השלישי; חלומות יוסף, שנאת האחים, מכירת יוסף למצרים, והשקר הגדול מכל השקרים להם זכה יעקב: 'טרוף טורף יוסף'. כהמשך ישיר לחטאי הבנים, ולעוורונו ההורי של יעקב, משבץ המקרא בין סיפורי יוסף את סיפור יהודה ותמר, ואם לא די לנו בכל אלה, נחתמת הפרשה בסיפור נוסף השוזר שקר ומיניות: סיפור אשת פוטיפר והשלכתו השניה של יוסף לבור.

איבוד האחריות ההורית

בקריאת הסיפורים המקראיים

אודות יעקב מתעוררת תחושת ביקורת ביחס לאחריות ההורית של יעקב. בפרשה הקודמת ראינו אותו רופס אל מול בחירתם חסרת המעצורים והמוסר של שמעון ולוי, להרוג ולבזוז את אנשי שכם וחמור (פרק לד) ומיד אחר-כך, בעודו מופעל על ידי אותו חמקן הורי אוטומטי, שותק יעקב לנוכח הידיעה שבנו בכורו בעל את פלגשו.

כשהורים לא מנהלים את חיי המשפחה, חיי המשפחה מתחילים לנהל אותם. במצבי קצה זה הופך לכדור שלג ענק, קשה המסכן כל מה שנקרה בדרכו. זה בדיוק מה שקורה להורות של יעקב בפרשה שלנו. האם תמיד ניתן לעצור את כדור השלג של חוסר האחריות ההורית? האם בכל מצב ניתן לייצר לפחות פתרונות חלקיים? אני רוצה להאמין שכן. סיפורי יעקב פחות אופטימיים.

העיוורון כבחירה

הפרשה שלנו נפתחת בסדרת אירועים שבכל אחד מהם מועצם עיוורונו ההורי של יעקב (לז ג-יב):

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו ... וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:.... וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר: וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר

זה מתחיל מאב שאוהב את אחד מבניו יותר מאשר את האחרים (האמת, עם יד רועדת על הלב, אנחנו יכולים להודות שחוויה זו היא לפרקים בלתי נמנעת) זה ממשיך בהחלטה לא מאד אחראית של האב לתת פומביות להעדפתו. ההמשך, הבלתי נמנע, הוא ביחסים מורכבים בין הילדים ובמבחני המציאות והחלום שעורך יוסף לחוויה (המורכבת) של היותו הבן הנבחר. יעקב שומע את החלומות, נוזף בבנו ובעיקר 'שומר את הדבר'. היינו עשוים לחשוב שאבא שומר אינפורמציה חשובה שכזו בשביל לייצר התמודדות ופתרון. מדוע יעקב 'שמר את הדבר?' לאלהים פתרונים, שהרי שנייה אחרי שהוא שומע, נוזף ושומר הוא שולח את הבן הנבחר והשנוא לראות את 'שלום אחיו', כמה אירונית יכולה להיות ההתנסחות של הסיפור המקראי.... ואם לא די בכך, מילת הציות המבהילה 'הנני' משליכה אותנו הישר אל זרועות סיפור העקידה. הורים יקרים, זה כנראה לא מספיק 'לשמור את הדבר' צריך קודם כל לשמור את הילדים.

לא ארחיב רק אציין שלאור הרקע המורכב הידוע ליעקב, מפתיעה אותי המהירות בה הוא מוכן להשתכנע שיוסף אכן נטרף על ידי חיה רעה. הוא לא מברר, הוא לא מחפש. הוא ממאן להנחם אבל מקבל את דין הבנים האלימים ושוב לא לוקח אחריות.

חז"ל פחות עדינים

התחכום החז"לי לא נעדר בוטות ומה שנאמר במקרא בצורה מסווית נאמר על ידי חז"ל בישירות אופיינית (בבלי שבת י' ע"ב): 'אמר רב: לעולם אל ישנה (יפלה) אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (צמר) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו (הכוונה היא לכתונת הפסים) נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.'

חז"ל מבקשים ללמוד דבר או שניים מההתנהגות של יעקב, ולימוד אמיתי הוא לא תמיד לימוד מחניף. בשביל ללמוד את תורת ההורות הנכונה חז"ל לא מהססים למתוח ביקורת ישירה וקשה על יעקב. כתונת הפסים, הם אומרים, גרמה לגלות מצריים. נשים לב לכך שחז"ל לא מבקרים את יעקב על העדפתו, אלא רק על כך שנתן לה פומביות.

אם זה היה תלוי בי, הייתי מבקשת מחז"ל לעצור את מרוץ הביקורת, להפסיק להלחיץ הורים מבוהלים ולא לתלות את כל האחריות לגלות על כתונת הפסים שנתן יעקב ליוסף, שהרי יש עוד אי אלו חשבונות היסטוריים הקשורים לגלות מצריים, אבל אני לא חז"ל, והבחירה בביקורת חסרת מעצורים ביחס ליעקב היא לגמרי שלהם.

את הסנגוריה על הגישה הביקורתית אביא בלשונו החדה של חברנו 'גו'זף הלר' (בית המדרש של הטוקבקים, פרשת וישלח 94): 'כל האומר... חטא אינו אלא טועה, אולם כל האומר... לא חטא – מביא חורבן לעולם'.

ומבית המדרש של הטוקבקים – חברותא עם 'מישהו'

הרבה דברים קרו בשבוע האחרון בבית המדרש של הטוקבקים וכולם מלבבים. המון תורה הייתה לנו שם וגם לא מעט נדיבות שדרה בכפיפה אחת עם מחלוקות, ובעיקר עם נסיונות מרגשים לבירור האמת. הרבה סיפורים ביוגרפיים סיפרתם, ואפילו השירה החלה לפרוץ בשמחה את שערי בית המדרש (ג'וזף הלר, גור גורנישט, רובי שהבטיח לנו המשך... חיים, אפיקורס, ומוחמד שהוא אולי חבר חדש ולכל הדעות חכם ומשעשע בלי סוף, ועוד... שירים ומשוררים מלומדים). בתוך המאמצים לברר את האמת, הודיע 'מישהו' (140) ל'מים שקטים' ולכולנו שהגיע זמנו לשאול שאלות של אמת המחייבות התייחסות:

'המאמינה את שהתורה ניתנה משמיים? המאמינה את שאנו עם סגולה?'. 'מישהו', כדרכו, מעמיק ומפתח את השאלות ואני עוצרת את הציטוט כאן ורוצה 'להרים את הכפפה' ולומר לך, 'מישהו' יקר: ביחס לשאלה הראשונה אין לי מושג וגם לא ממש חשוב לי. כך או אחרת, התורה גאונית ומרגשת ותמיד מחדשת. איך היא הגיעה אלינו? שאלת את עצמך למה זה חשוב?

ביחס לשאלתך השניה קצת יותר

קשה לי להיות אמביוולנטית. בעצם, אני די נחושה. לא, יקירי, אנחנו לא עם סגולה. אנחנו בני אדם. כולנו בני אדם הראשון. 'לפיכך נברא האדם יחידי'... ללמדנו שאין באמת גזעים בעולם והאחריות האישית היא הכל. זה מה שלומדים מפרשת השבוע שלנו. זה מה שמלמדת התורה כולה. הבחירה להניח שאנו שונים משאר העמים מצרפת אותנו לגרועים שבאויבינו. למה לנו?

ובלשונם החדה של חז"ל (גיטין נז ע"ב): 'מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מי הם? שמעיה ואבטליון'.

יעקב היה יכול להיות אבא טוב יותר. המן, כבניו, היה יכול להיות תלמיד חכם ולא צורר היהודים, וגם אתה ואני ושאר היהודים ובני האדם נדרשים בכל יום מחדש לבחור בטוב.