אנדרטה לשחיתות

לא להרוס את המגדלים. הם צריכים להיות שם ולפצוע את הרקיע בכיעורם המגלומני. פעם הסתובבו נביאים בשר ודם בירושלים. גורלם לא שפר עליהם. הם נכלאו והוכו. אחד מהם, הנביא זכריה, אפילו נרצח. אבל הם היו שם, ודברי הנצח שלהם ממשיכים להדהד באוזנינו, אך לא מספיק.

אומרים שהארכיטקטורה משקפת את הלוך הרוח של זמנה. הפוסט-מודרניזם צמח בארכיטקטורה. יש ארכיטקטורה של רגשות דתיים, ויש ארכיטקטורה של עושר, ואומנות ומשפט. ויש ארכיטקטורה של שחיתות. המגדלים האלה צריכים להיות שם כאנדרטה לשחיתות. כנביאי אבן דוממים – צועקים. כי קדושת ירושלים אינה צריכה לבוא לידי ביטוי ביופי אסטתי גרידא. קדושת ירושלים צריכה לבוא לידי ביטוי בכיעור מלמד. הכיעור הזה יזכיר לנו, לאן שחיתות עשויה לקחת אותנו. והאמינו לי כיעור ארכיטקטוני זה עוד המחיר הזול שהחברה יכולה לשלם. כל הורה כי ייסע ברכבו אם ילדיו הקטנים בכביש בגין בירושלים, יאמר לילדיו, הביטו, התבוננו, אל תהיו כאלה. כן יאמרו ההורים לילדיהם, אנו רוצים כי תחיו בשפע. אבל דעו לכם השפע מסוכן, הוא עשוי להשחית. גורו לכם. עדיף שתאכלו פת ולחם משתגעו בכספי אחרים, בכספי ציבור. ראו את המגדלים האלה, הם צועקים אליכם, התרחקו מהשחיתות, היא מחלה מדבקת.

א בגופו של האדם באמצעות נגעי הצרעת. כי הכיעור הפנימי , כמו גם היופי הפנימי, מתבטא 'בחוץ' (ולמען הסר ספק בדברי על יופי אינני מדבר על 'ברבי').

פרשת המצורע מלמדת אותנו שהדברים קשורים, וחייבים לבוא לידי ביטוי. לא זאת ועוד. על המצורע לשבת בדד עד טהרתו/התרפאותו. ובתקופת מחלתו המוסרית/ גופנית עליו להזהיר את עוברי האורח מלהתקרב אליו "וטמא טמא יקרא". אני טמא, צועק אליהם המצורע, התרחקו ממני. המגדלים צועקים לנו : "טמא טמא".