להלך ברחובות יבנה
בשבוע שעבר במסגרת הטור התחלנו להלך ברחובותיה של יבנה. פגשנו את רבן גמליאל הנשיא ברגע לא מחמיא, כאשר תלמידיו מפנים אם שכולה מביתה משום שבכייה הוציא אותו מאיזון (חלק מהחברות בבית המדרש של הטוקבקים חלקו עליי ודנו את האירוע לכף זכות).
ביבנה, יישוב שהיה חסר חשיבות והפך למשך כשבעים שנה למרכז התרבותי של העם היהודי (ממרד החורבן ועד למרד בר כוכבא), עוצבה דמותו הרוחנית של העם היהודי, ובה הוא הכשיר את עצמו לאלפיים שנות יצירה וחיים ללא מקדש, כהנים או קורבנות וללא מרכז גיאוגרפי. את יכולת ההישרדות של התרבות היהודית יש לזקוף לחדשנות הקהילתית והרוחנית של חכמי יבנה.
2 צפייה בגלריה
שער טיטוס ברומא מואר בצבעי דגל ישראל באוקטובר 2023. יש מי שרוצים להידמות לרומאים
(צילום: AP Photo / Andrew Medichini)
תרבות שקמה מאשפות
חכמי יבנה העמידו תרבות אלטרנטיבית למקדש ולכוהניו והתעקשו לטעון שלא הייחוס המשפחתי והשלמות הגופנית קובעים את המעמד, אלא המאמץ האישי. יבנה פורשת בגאווה את מניפת חבריה "בעלי המומים" בגוף או בייחוס, חברים שלא היו מתקבלים לקהילה הכוהנית: רבי עקיבא חסר הייחוס או רבי אליעזר, שאביו היה עשיר אך אל הלמדנות הגיע חסר כול.
החכם הכי מכוער ביבנה
במרכז גאוות הנידחים פורחת דמותו של רבי יהושע בן חנניה (שאומנם היה לוי, אבל תיאורו לא הלם את המודל הכהני). על פי האגדה הוא חי חיים ארוכים; נולד וגדל בירושלים של המקדש, ליווה את רבו, יוחנן בן זכאי, בדרך העצובה והאמיצה מירושלים ליבנה, היה מעמודי בית המדרש ביבנה ואף הפציר, ללא הצלחה, להימנע ממרד נוסף ברומאים.
היה או לא היה? על השאלה ההיסטורית אין דרך להשיב, אבל מבחינה ספרותית-תרבותית, היה גם היה. האגדות הרבות על אודותיו מלוות את העם היהודי עד היום. כמה אגדות מתמקדות, לא עלינו, בכיעורו, והנה אחת מהן (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף נ' עמוד ב'; מקבילה לאגדה, בשינויים, נמצאת במסכת תענית) – בתרגום מארמית לעברית:
אמרה בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה: תורה מפוארה בכלי מכוער. אמר לה: למדי מבית אביך, במה הם מניחים את היין. אמרה לו: בכלי חרס. אמר לה: כל העולם בכלי חרס ואתם בכלי חרס? אתם תשמרו את היין בכלי כסף וזהב. הלכה ושמה את היין בכלי כסף וזהב, והחמיץ. אמר לה: כך גם התורה. אמרה לו: והרי יש אנשים יפים שלומדים. אמר לה: אילו היו מכוערים היו לומדים יותר.
האישי הוא פוליטי
בפן האישי מדובר במפגש בין אישה מפוארת ומטופחת לחכם יהודי, שגם בקרב בני עמו נחשב עני ומכוער. בפן האישי שאלת בת הקיסר היא לא יותר מגסות רוח, ותגובת רבי יהושע מרשימה. הוא מתמודד בפשטות וביושר עם המראה הלא-מצודד שלו, והופך את החומץ שנתנו לו החיים ליין משובח.
הרושם שנוצר מגסות הרוח של בת הקיסר וממתינותו של רבי יהושע, הוא הגשר מהאישי לפוליטי. קשה להאמין שרבי יהושע פוגש את בתו של קיסר רומא, משוחח איתה וגם שולח אותה למשימות שמתאימות לילדה בכיתה א' (ואין צורך להאמין בכך. אגדות הן אגדות וכוחן במה שהן מבקשות ללמד). אם נייחס לרבי יהושע את אריכות הימים שמשתמעת מהאגדות, הוא זכה להכיר לא מעט קיסרים רומיים: נירון, שלושת הקיסרים שכל אחד מהם מלך חודשים ספורים (גלבה, אותו, ויטליוס), אספסיאנוס שבימיו חרב בית המקדש, בנו טיטוס שהחריב את המקדש, ולקינוח טראיאנוס שדיכא את מרד יהודי התפוצות ואולי גם אדריאנוס שדיכא את מרד בר כוכבא. תבחרו במי שתבחרו, זו שיחה בין בתו של הגבר החזק, הכובש והמנצח, לנציג האומה המנוצחת, החלשה, "המכוערת".
אשרַי יתום אני
רבי יהושע, המורה לכימיה, שולח את בת הקיסר למעבדה הביתית, שם תלמד שאת החומר המשובח יש לשמור בכלי פשוט. זו לא רק נחמת עניים, זו המציאות. האימפריה הרומית שמכיר רבי יהושע מציגה הצלחות צבאיות מרשימות ותרבות רקובה. את עיקר תרבותם הם לא מייצרים אלה יורשים מהיוונים. רבים מהקיסרים מחוסלים, מוצאים להורג או "מתאבדים". נירון המטורף שורף את רומא, השחיתות פושה וחיי אדם זולים יותר מהיין שהחמיצה בת הקיסר.
התרבות היהודית (והענף הנוצרי שמתחיל לצמוח ממנה) היא אלטרנטיבה מרשימה לרומא. קל להתרגש מקהילה שהובסה צבאית וקמה מהריסותיה ובמקום להתעסק בכסף ובמלחמות, עוסקת בדיני ראיות מחמירים שלא מאפשרים הוצאה להורג, בחוקי השבת אבדה, בקשר בין מילות התפילה לכוונת הלב ובקביעת מועד שבועי לעיון רוחני-קהילתי בכתבים עתיקים.
ככל שהאדם מתקרב ל"רומי", מתרחקים סיכוייו לזכות באיכות של יבנה. אני כותבת את הדברים ומתרגשת ובעיקר גאה ביכולת להציע אלטרנטיבה רוחנית לרומא. מצערת אותי המחשבה ששוב ניפול לפח המלחמות, שיש יהודים שמתקנאים בהישגים של רומא ורוצים מ"האדום האדום הזה". החברה הישראלית ניצבת ברגע של הכרעה בין הומניזם לכיבושים ומלחמות בלתי נגמרות, בין פאר חיצוני לדאגה לברואים בצלם אלוהים, בין יבנה לרומא. אני מתפללת שהפעם תבונתו של רבי יהושע תנצח.
ד"ש לרבן גמליאל?
בסיום האגדה רבי יהושע מרחיק לכת וטוען שאנשים מכוערים לומדים טוב יותר מאנשים יפים. רבן גמליאל, יריבו מבית, שייך לחבורת היהודים "היפים", שכן הוא עשיר ומיוחס. האם סיום האגדה הוא בעיטה ספרותית במשפחת הנשיאות וביריב האישי של רבי יהושע?
השר בצלאל סמוטריץ': "אפשר וצריך לכבוש את רצועת עזה"
(צילום: מוצעת יש"ע)
הרוחני הוא אישי ופוליטי
בלי לפסול את הקריאות האישית והפוליטית אוסיף קריאה שלישית, רוחנית. לשם כך אצרף חלק מאגדה תלמודית שזכתה לכינוי "הרב והמכוער" (תלמוד בבלי, תענית, כ', ע"א-ע"ב ומקומות נוספים):
האגדה מספרת על רב אחד (ששמו מתחלף בין המקורות השונים) "שהיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי. ולא החזיר לו. אמר לו (הרב): ריקה, כמה מכוער אותו האיש. שמא כל בני עירך מכוערים כמותך? אמר לו (האיש המכוער): איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית".
האגדה ממשיכה ואנחנו ניפרד ממנה כאן. זו אגדת "נגטיב" לאגדה על רבי יהושע ובת הקיסר. גם כאן יש שיחה על יופי ורוחניות המיוצגים על ידי שני אנשים. הפעם הרב הוא היפה והיהודי הפשוט מכוער. בסיפור של רבי יהושע ובת הקיסר היה ברור שהתוכן מפואר, "תורה מפוארה", ורק הכלי (רבי יהושע) מכוער. באגדה שלפנינו, הרב מניח שמראה חיצוני פגום מעיד על התוכן, ולכן הוא מכנה אדם שאינו מכיר: "ריקה". דא עקא, דווקא הרב המפואר מתגלה בריקנותו, והתורה המפוארה עלולה להוביל לגסות רוח. האיש המכוער לא מצדיק את כיעורו או טוען לעליונות הכיעור, אלא מציע תשובה רוחנית: הפנה את תלונתך לאלוהים. אלוהים ברא את כולנו בצלמו, גם הכיעור הוא צלם אלוהים.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןהשייכות מגדירה את תוכן השיחה
כשחכם יהודי מדבר עם רומאית מיוחסת, הוא מבין שהוא מזוהה עם הכיעור. הוא נציג העם המנוצח ואת תשובתו הוא מתאים לשיחה בין רומא ליבנה. לעומת זאת, כשאנחנו בביצה הקטנה שלנו, מתגלה שגם אנחנו סובלים ממחלות רומאיות, יש לנו מעמדות ויהירות. גם לנו יש לנו כלים יפים וריקים, ואפילו תורה שיכולה להירקב. הפעם הרב עוטה את השריון "הרומאי" ומתקיף יהודי מן השורה. בניגוד לרב, היהודי "המכוער" לא מתחכם, הכאב שלו חשוף ואין לו לאן לברוח. מחלת היהירות פלשה לקהילה ואת המכות הוא חוטף בביתו.
שבת שלום.
Ruhamaweiss1966@gmail.com
