ובחלומי
בלילה חלמתי שאני מרימה את שפופרת הטלפון (כן, בחלום היה לי טלפון חוגה לבן) ואיכשהו אני נקלעת לשיחה עם ראש הממשלה. ביבי אומר לי: "בסדר, אני אתראיין לטור שלך, אבל חשוב לי שתדעי שאני מתראיין לעיתונאיות נוספות" (נשבעת שבחלום הוא דיבר בלשון אישה). "לא אכפת לי", השבתי בחיוך, "אני כותבת טור דעה, אני לא עיתונאית".
ואז קרה דבר מדהים, ואולי לא מדהים. אני שואלת אותו שאלות, והוא שותק. אני ממתינה בכל פעם רבע שעה, בין שאלה לשאלה, ו...כלום. אני מנסה להסביר לו שהעם שלו פוחד כמו שלא פחד אף פעם. הפחד הוא שהמדינה עומדת לסיים את חייה בסערה של מוות אלים. הוא שותק. מעבר לקו אני שומעת צחקוקים, אבל אף מילה.
אני אומרת לו: "אנחנו רוצות שתעזוב אותנו לנפשנו ותלך הביתה". שקט. "אז מתי אתה פורש?" אני מתעקשת לשאול שוב ושוב. "אולי בעוד חצי שנה", הוא עונה לבסוף. "בעוד חצי שנה?" אני מוודאת. "לא, בעצם אולי בעוד שנה, שנה וחצי... למה זה בכלל חשוב?" הוא שואל, ואני עונה: "כי אנחנו פוחדות, כי אתה מוביל אותנו אל הקצה. אל התהום". שקט. שקט. מתישהו אני מבינה שאין התרחשות שקשורה אליי בצד השני של הטלפון, ואני מניחה את השפופרת הלבנה במקומה. אני מתלהבת מהמחשבה שהשגתי ריאיון לא מתוכנן עם ראש הממשלה ואני מבינה שלא השגתי כלום.
אני מתעוררת בחדרי הזמני בצפון מדינת ניו יורק, מנסה להבין למה בזבזתי חלום על מה שהוא כל כך מציאות. חלומות אמורים להציע את מה שהיומיום מכסה, והנה חלמתי את מה שהיה ידוע לי מראש: אין איש בצד השני של הטלפון. אין מנהיגות. יש אימת מוות פרטית וציבורית, ואין לה כתובת. ולא, בחו"ל הייאוש לא נעשה יותר נוח.
עוד אשוב אל החלום המיותר לכאורה, ובינתיים אני עוברת אל פרשת השבוע.
ארון הבגדים של אבינו הרוחני
בפרשת השבוע, "תצווה", מתייצבים מיטב מעצבי הבגדים של שבטי הנוודים במדבר, למשימה היוקרתית של הכנת בגדי הכהנים: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט, וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי". וכמובן שהכול – "זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר". נוסף על כך, אבנים יקרות ומעשה רקמה.
אנחנו ניצבות בימי ההשקה של המשרה הדתית הרמה ביותר באותם הימים – הכהונה, האחראית על הפולחן הדתי של כל העם. כפי שהורים מתווכים לבנותיהם ולבניהם את העולם; מתקשרים עם הרשויות, עובדים, משׂתכרים, מכינים אוכל ושולחים לבית הספר – כך הכהנים מתווכים בינינו ובין האל: אנו בנותיהם והם הורינו. קשרינו עם אלוהים תלויים בהתנהגות הכהנית, ועל כן הקהילה מוכנה להקריב את מיטב חומרי הגלם, ולהקדיש שעות רבות של עבודה מקצועית כדי שנציגיה הרוחניים יהיו מכובדים ויזכו ליחס מתאים – ובשלמותם יהיה לנו שלום.
קללת השלמות
בהמשך המסע המדברי נגלה שלא רק הכסות הכהנית צריכה להיות מושלמת, אלא שהכהן נדרש להציג גוף מושלם. ומהו גוף מושלם? המקרא, שיודע להציג בוודאות לא מתחכמת את החומרים המושלמים להכנת בגדי הכהונה, מציג בצורה פשטנית ומקוממת גם את הגוף האנושי המושלם בעיניו (ויקרא כ"א): "כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ... אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ... אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה'... כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי". תיאור מפורט וגם נימוק בצידו – גוף בעל "מום" מחלל את המקדש המושלם. אלוהים אוהב שלמות, וכל מה שנפגם פוגם בשלמות הפולחן ומסכן את הקהילה.
3 צפייה בגלריה
ברכת כהנים בכותל המערבי. לפי התורה, מי שיש לו "מום" פסול מלשרת בקודש
(צילום: אלכס קולומויסקי)
האם יש פגמים בפס הייצור האלוהי?
בדומה לפרדוקס המוכר: האם אלוהים יכול לבנות אבן שהוא לא יכול להרים? אפשר לשאול: האם אלוהים יכול לייצר יצורים לא מושלמים? אם אלוהים מושלם וכל מעשיו מושלמים, אז גם הנכות שבנו, העיוורון והגיבנת הם מושלמים. מושלמים כיוון שהשלמוּת ייצרה אותן. אני יכולה לחיות עם הפרדוקס התיאולוגי שלפיו אלוהים המושלם יכול לייצר יצורים "פגומים", אבל אני לא יכולה לחיות עם הקביעה הבלתי מוסרית שיש בעולם יצורים פגומים.
התרבות הכהנית פוסלת את כל הנשים ואחר כך את הגברים שיש להם פציעה, מחלה מולדת או גוף מזדקן. הנורמות הכהניות המתוארות כאן לא שונות מהותית מהנורמות בעולם הדוגמנות: נדרש גוף מושלם – ואנחנו, מנהלי התחום מטעם עצמנו, נודיע לכם מהו.
ורק התוכן נזנח
חכמי התלמוד מצאו דרכים יצירתיות לסנוט בתרבות הכהנית ולהוכיח את עליונותם עליה. לא במקרה נבחר תלמיד חכם משבט לוי לתקוף בעצם קיומו את התרבות הכהנית (בבלי נדרים נ, ע"ב, מתורגם מארמית) – "אמרה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה: תורה מפוארה בכלי מכוער?! אמר לה: למדי מבית אביך, במה מניחים יין? אמרה לו: בכלי חרס. אמר לה: כל העולם בכלי חרס ואתם בכלי חרס? אתם שימו אותו בכלי כסף וזהב. הלכה ושמה את היין בכלי כסף וזהב, והחמיץ. אמר לה: אף התורה כך. והרי יש יפים שלומדים תורה. אמר לה: אם היו מכוערים היו לומדים יותר".
חכם חשוב זה, מגדולי חכמי יבנה, משתייך על פי המסורת לשבט לוי – אבל הוא מכוער. לוּ היה בית המקדש עומד על תילו, יש סיכוי שרבי יהושע לא היה מורשה לשרת בו. אבל בית המקדש חרב, ולבית המדרש של יבנה מתכנסים חכמים שמתגאים במוצא לא מיוחס (כגון רבי עקיבא ורבי מאיר) או במראה שלא עומד בקריטריונים של ה"שלמות" הכהנית, כמו רבי יהושע. הכיעור, העוני והמוצא המפוקפק הם סמלי הסטטוס החדשים, הם דגלי הגאווה של חכמי יבנה.
לא במקרה מציע רבי יהושע לבת הקיסר לשים את היין של בית אביה בכדי כסף וזהב. הם מזכירים לנו את לבוש הכהנים. העמדה הכהנית, שמרבה לעסוק במראה החיצוני של המנהיגות הדתית, מיוצגת כאן על ידי בת הקיסר. עולמם של החכמים בדורות שלאחר חורבן בית המקדש מסומל על ידי אנשים שהם כ"כדי חרס", הם אלה שישמרו את התורה ויעבירו אותה לדורות הבאים. דור יבנה מואס בייחוס ובפאר; הוא רואה איך הפאר השתלט על החיים הדתיים ואילו מחירים גבתה ההשתלטות הזו, והוא בוחר בתוכן, ביין הטוב והעתיק. רבי יהושע מעז לטעון שהכיעור החיצוני שומר על היופי הפנימי של התורה.
היה שם גם ארון
אני שבה לחלומי על שיחת הטלפון החלולה עם נתניהו, שיחה שאמורה הייתה לעסוק בענייני תורה וענייני היום, אבל עסקה בשום דבר ולא כלום. אני נזכרת שבחלום ראיתי את ביבי (כן, בחלומות אפשר לראות את הדמות הנמצאת בצידו השני של טלפון ישן). הוא ישב מצחקק, לידו ישבה אישה שאותה לא זיהיתי, ומולם היה ארון בגדים צהוב, ישן וריק. עכשיו אני מבינה טוב יותר את החלום.
אני יודעת שהצהוב הוא הסרט הצהוב שתלוי על התיק שלי, סמלם של החטופות והחטופים. הארון הוא המנהרות. הארון הצהוב הולך ומתרוקן. ביבי, אין לנו זמן. חיי החטופות והחטופים מתקצרים, הם ואנחנו תלויים בך, ואתה משיב לנו בשתיקה חלולה ובצחוק מבהיל.
החלום נחלם בלילה שלאחר שיעור שלימדתי בבית המדרש "משמעות", ועסק בבגדי הכהנים ובדמותו של ה"אבא" הכהני, אב שלבוש במיטב המחלצות אבל ריק מתוכן. אני מנסה להבין מדוע שמחתי לשוחח עם ה"אבא" הזה בטלפון. בימים כאלה אני מגלה כמה אני כבולה למדינה ולהנהגתה, בלי קשר לרצוני, לערכיי ולאמונותיי. היחידים שיכולים לדאוג לחטופים שעדיין נותרו בארון הצהוב הם אנשים שמבהילים אותי.
אני מבקרת בקהילות יהודיות בארצות הברית ורואה את הבהלה מפני מה שמתרחש בישראל ומפני שיטפון האנטישמיות שהן חוות. כולנו, העם היהודי והחברה הישראלית, תלויים באיש המצחקק שיושב מול הארון הצהוב המתרוקן.
אני מבינה שבחלומי ראיתי את בגדי המלך החדשים. המלך עירום, והסיוט הוא שאני מגלה כמה אני תלויה בו ובשאר האנשים החלולים סביבו. ההילה, הכריזמה, הבגדים והשיער הסגול לא מציעים תוכן. השאלות שלנו נענות בצחוק גס וחלול. החברה הישראלית מידרדרת אל התהום, ועימה הקהילה היהודית. עוד אבן אחת, עוד חצי צעד, ולא תהיה דרך חזרה.
ביבנגביר
בשם זה הוא נראה לאחרונה במחוזותינו, כשהוא החליט להגביל את האפשרות של תושבי ישראל המוסלמים לעלות להר הבית בחודש הרמדאן. למה? ככה. כי ההיגיון והמוסר אומרים ההפך. כי מערכת הביטחון אומרת ההפך. כי ביבי פוחד מיום הדין שלו ומתעקש להפוך אותו ליום הדין של כולנו. ובן גביר? הוא מחכה לארמגדון, למלחמת גוג ומגוג, ללהבות שיעלו מהר הבית וישרפו את כולנו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על הזהב ועל המשיכה שלי לתכשיטי פלסטיק. חבר המכנה את עצמו "יהודי" השיב לי: "רוחמה, את באמת לא מסוגלת להבין את הזהב שביהדות. את ברמה של פלסטיק".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיהודי יקר (יהודי של זהב?) – חשבתי על דבריך והבנתי שאני אוהבת את הדימוי ומודה לך עליו. טוב לי להיות יהודייה ברמה של פלסטיק. הפלסטיק משנה את צורתו ונצבע בצבעים רבים, אין לו ערך כספי גבוה ולכן לא שומרים עליו. כך אני רוצה את היהדות שלי: צבעונית, דינמית וכזו שלא עושה מעצמה עניין. יהדות של מי שמוכנה בכל עת ללכת לאיבוד. יהדות שמשמחת לילדות וילדים, יהדות שלא גובה מחיר גבוה.
תודה על הדימוי, חברי היהודי. אני שמחה להיות יהודייה של פלסטיק, ואני מקווה לא להיבהל גם כשדעותיי יתיישנו ויושלכו לסל המיחזור.
שבת שלום!
