תשאירו את הסליחה לאלוהים
השנאה נועדה להשכיח מלב את האמת. את הדמיון והקירבה בין כל בנות ובני חווה. אחרי הכול, אנחנו שונאים את מי שדומים לנו בחסרונותיהם. הסליחה עלולה להשכיח מלב את עומק הכאב ואת העובדה שפשעים כבדים לא ניתנים לתיקון
"אני אחיכם אשר מכרתם"
כמה כאב ובהלה וכמה גדולה אוצר משפט זה, ומעורר תשוקה להכיר את האדם שמסוגל לצלוח חוויית חיים שכזו בלי להתמלא כעס ושנאה. את קסם אישיותו של יוסף זיככה זלדה: "שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר / מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר – / שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן / הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם... / שֶׁשִּׂנְאָתָם לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ / אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
נראה שנשמתו של יוסף לא ספגה רעל מחיצי השנאה שירו בו אחיו, ובדרך בלתי מובנת ומעוררת הערצה, הוא לא בא אתם חשבון. עם זאת, חשוב לציין שיוסף לא מדבר על סליחה.
בלי נקמה ובלי סליחה בנה יוסף תמונת עולם שלא העניקה לאחיו משקל שעלול למוטט אותו (בראשית מ"ה, ג'-ח'): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי. וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם... וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים".
"בגוף שלי יכולתם לסחור", אומר יוסף לאחיו, "אבל הנשמה נשארה חופשית. אי אפשר לסחור בלב שיודע את דרכו".
הכול אודות אבא
ליוסף היו סיבות לבוא חשבון גם עם אביו שהפלה אותו בין הבנים בלי לקחת בחשבון את תוצאות המעשה, שבחוסר אחריות ומודעות שלח אותו אל אחיו, ובערבו של יום גם האמין לסיפור שסיפרו לו בניו ולא שלח לחפש אחר יוסף.
אבל יוסף משכיל לא ללכלך את נשמתו בחשבונות ובמעשי נקם, ובבוא אביו למצרים הוא רק נופל על צווארו ובוכה: "וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו... וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד".
כאמור, יוסף לא אמר לאביו או לאחיו שהוא סולח להם על חטאי העבר. יתר על כן, לאחר מות יעקב, כשאחיו טוענים (במרמה) שאביהם ביקש שיסלח להם - יוסף, בעקשנות האין-סליחה שלו, עוקף את בקשתם (בראשית נ', י"ז-כ'): "כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב".
רק אלוהים יכול לסלוח
ידידתי, פרופ' פמלה קופר-וויט, פסיכולוגית ותיאולוגית נוצרייה, נאבקת ב"רייטינג" הגבוה מדי שיש לרעיון הסליחה בעולם המונותאיסטי בכלל, ובעולם הנוצרי בפרט. בהרצאתה המרתקת (והמקוצרת) היא מדברת על הכשלים המוסריים הרובצים בפתחה של אמונה זו ועל המחירים שהיא גובה, לא פעם, מהנדרשות והנדרשים לסלוח. אני ממליצה לצפות בארבע דקות מחכימות.
כמה מעוותת המחשבה שיוסף יכול לסלוח לאחיו על שבקשו לרצוח אותו ולבסוף "הסתפקו" במכירתו. איך יכול יוסף לסלוח לאחיו ולאביו? האם זה מוסרי לאתגר נפגעות ונפגעי אלימות מינית עם צפייה ל"סליחה"? האם מותר לשאול הורים שילדיהם נרצחו בתאונות דרכים אם הם סולחים לרוצחים?
פרופ' קופר-וויט מפנה את תשומת הלב לכך שבכל עשרים הפעמים בהן מוזכר השורש ס.ל.ח בתורה, הוא קשור אך ורק לאלוהים. "סליחה" הוא מושג של חשבונות דתיים, ועל כן ראוי להשאירו בידי אלוהים בלבד. זה בדיוק מה שאומר יוסף לאחיו: "התחת אלוהים אני?" את בקשת הסליחה שימרו ליום בו תפגשו את אלוהים. אנחנו נסתפק בשיקום היחסים בינינו בהווה, ולא בחלוקת כתבי מחילה על מעשי העבר.
יש דרך שלישית
למעשה, יש דרכים רבות בין נקמה לסליחה; כנות, הבנה וחמלה (שאיננה קשורה כלל ועיקר לסליחה), פיוס (שגם הוא אינו סליחה), בניית עתיד בריא, משותף או נפרד. דרכים אלו מאופיינות בהסכמה להתבונן במציאות על כל המתרחש בה, לא לטאטא את חטאי העבר - אך גם לא לתת להם לנהל אותנו. כפי שניסחה זאת זלדה ביחס ליוסף: "הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם".
תאומות ושמן: שנאה וסליחה
האחים שנאו את יוסף ובהמשך ציפו ממנו לסלוח להם. לכאורה נראה שסליחה ושנאה הן בחירות הפוכות, אלא שיש להן מכנה משותף – הן כרוכות בהתעלמות חלקית מהחוויה. על מנת להמחיש זאת, נתבונן בתיאור תלמודי כן וקיצוני לשנאת אחים.
על בנותיהם הוא אומר: ארור שוכב עם בהמה
"עם הארץ" הוא מושג שעבר גלגולים רבים ומרתקים ממעמדו המקראי - כתואר כבוד לאדם השייך לאדמתו, ועד למעמדו של הכסיל הנבער מדעת – "בור ועם הארץ". בעולמם של חכמי המשנה, התואר מגונה והציג מעמד דתי-וחברתי מנוגד ועוין לזה של החכמים.
בדרכים עזות ומביכות, אם כי מלאות כנות, מתארים החכמים את שנאתם לאחיהם "עמי הארצות". הנה חלק מהפנינים (פסחים מט ע"ב):
"...לא יישא (אדם) בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר: 'ארור שכב עם כל בהמה'... אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו (להורגו בצורה 'לא כשרה') ביום הכיפורים שחל להיות בשבת... אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו... אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב - אמר להן: זה - נושך ושובר עצם, וזה - נושך ואינו שובר עצם... גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהם".
הומור לא חסר לחכמים
חלק מהקללות ומדבר האיבה כלפי עמי הארצות מתובלים בהומור למדני דק ומושחז, אבל כדרכם של דברי שנאה, מדובר בהומור זחוח, שמשמש כמחסום נוסף בפני האמת.
והאמת? היא מתגלה בדבריו של רבי עקיבא המתאר כמה הוא, בימיו כעם הארץ, שנא את תלמידי החכמים. דבריו היוצאים מהלב מציעים תבונה עמוקה. אנחנו שונאות ושונאים את הדומה המאיים. רבי עקיבא שנא שנאת מוות את תלמידי החכמים, ואחר כך הצטרף לשורותיהם. תלמידי החכמים השונאים את עמי הארצות משקיעים זמן בשנאה, בתיאוריה הצבעוניים ובחקיקת חוקים שימנעו קירבה בין שתי הקבוצות.
מכאן נלמד שהחכמים כנראה מתעניינים בעמי הארצות ורוצים להתעסק בהם (גם אם באופן לא בריא), והם גם חוששים שללא חוקי הרחקה תיווצר קירבה בין הקבוצות. בדברי השנאה שלהם מלמדים החכמים כמה דימיון יש בינם לבין עמי הארצות (הם אפילו שונאים אחד את השני באותה צורה).
השנאה נועדה להשכיח מלב את האמת; את הדמיון והקירבה בין כל בנות ובני חווה, את ההבנה שאין "טובות" ו"רעות" - ושכולנו יכולנו להיות בצד השני של המתרס.
הסליחה עלולה להשכיח מלב את עומק הכאב ואת העובדה שפשעים כבדים לא ניתנים לתיקון. והפתרון הקשה? להסכים להיות חכמות.
