חומה, שומרים חרדים עם אלות, מחסומים. מדינה חילונית ומדינה דתית הפועלת לפי חוקי ההלכה. כך שורטטה ישראל בסדרה "אוטונומיות" ששודרה בשנה שעברה ב-HOT, והציגה היסטוריה בדיונית שכללה מאבק מדמם בין חילונים ודתיים והיפרדות מוחלטת. בחזרה למציאות: ישראל 2019 לא נחלקת לטריטוריות חילוניות ודתיות, אבל קבוצות חברתיות בישראל ("שבטים", כינה זאת הנשיא ראובן ריבלין) אכן הולכות ומתכנסות למרחבים הומוגניים
- מרחבים שבהם "האחר" הוא לא יותר מאשר נטע זר ובלתי רצוי בנוף.
שלושה סיפורים מקומיים על נטישה של אוכלוסייה אחת והתחזקות של אחרת ממחישים עד כמה המציאות של סביבה מגוונת הופכת לנדירה בישראל כיום.
בשנת 1998 קמה העיר אלעד כחלק מתוכנית "יישובי הכוכבים" שהגה בזמנו אריאל שרון לחיזוק קו התפר. הרעיון המקורי: עיר שינה בעלת צביון דתי. איזה? הוגי העיר ויוזמיה דיברו על מרחב משותף דתי-חרדי. זמן מה אחרי שהוקמה, התברר כי החזון הזה לא תואם את המציאות בשטח.
הפרויקטים הראשונים אכן יועדו הן לחרדים והן לדתיים, אך עם הזמן הפכו הדתיים-לאומיים למיעוט ורובם נטשו את העיר. ממתחמים שלמים של מאות משפחות דתיות נותרה קהילה קטנה ומדולדלת במיוחד. שני בתי הספר הממלכתיים הגדולים אוחדו למוסד אחד, גני עירייה צומצמו והמבנים הועברו לעמותות חרדיות ששיוועו למקום נוסף. אלעד הפכה לעיר חרדית.
אריאל אהרון, צעיר דתי-לאומי בן 18, גדל באלעד וסיפורו מספר את סיפורה של העיר כולה. הוא הגיע אליה עם הוריו כשרק הוקמה, אבל ב-2016 עזבה משפחתו את העיר לטובת מגורים בישוב בית אריה. "כדתי לאומי שהולך ברחוב באלעד אתה בולט", הוא מספר, "כולם במראה שחור-לבן וכיפה שחורה, וילד עם כיפה סרוגה נראה אחר". בתחילה לא חש כך, אך בתקופה שבה סיים את לימודיו ביסודי החלו לעזוב המשפחות שסביבו, ועימן החברים מבית הספר ומהשכונה. "פתאום אסור קריוקי ואסור לשיר בקול שירים לא חרדיים, ודתיות-לאומיות סופגות הערות על הבגדים שלהן", הוא מספר על השינוי שחל ברחובות העיר.
מה גרם לנטישת הדתיים? עו"ד משה בן חורין, ששימש במשך שנים חבר מועצה באלעד, מונה כמה סיבות שהביאו, לדבריו, ל"בריחה" מהעיר: מחלוקות בין הקהילות, קשיי נדל"ן וסכסוכים פנימיים.
הוא עצמו עזב את העיר לפני כשמונה שנים, כחלק מגל עזיבה של תושבים חובשי כיפה סרוגה שכמותו. "כל קהילה ניסתה לחטוף לעצמה כמה שיותר בלי התחשבות בקהילות האחרות. מצאתי את עצמי יושב לא פעם בישיבות מועצה ושם נאמר בפה מלא, 'לי לא יהיה, אבל גם לך לא יהיה'", הוא מספר. "הקהילה הדתית-לאומית הרגישה שהיא נדחקת הצידה כי לא היה לה מספיק כוח להילחם, וכל מה שהשגנו היה אחרי מאבק ממושך. גם כשהשגתי דברים לכולם כמו השתתפות בפרויקט 'מחשב לכל ילד', ואף קיבלתי את הסכמתו של הרב עובדיה יוסף ליוזמה, הוציאו עליי פשקווילים בכל העיר שאני הורס את הנוער".
בנוסף, הדירות בעיר לא תאמו את הצרכים של הקהילה הדתית. "הדירות בפרויקטים היו קטנות, דירות בנות שלושה או מקסימום ארבעה חדרים. למשפחות שהגיעו כזוגות צעירים עם ילד או שניים לא היה לאן להתרחב". לדבריו של בן חורין, הדתיים לא היו מעוניינים לעבור לבניינים אחרים בעיר שיועדו לחרדים, מחשש שייתקלו בתגובות מצד השכנים במקרה הטוב, או בוועדת קבלה שתדחה אותם במקרה הרע. רבים עזבו לפתח תקווה או ליישובים כמו אלקנה, עץ אפרים ופדואל.
את הסכסוכים הפנימיים שהוזכרו קודם לכן כגורם נוסף לעזיבה מגדיר בן חורין "מלחמות אגו של רבנים, שיצרו פילוגים פנימיים בתוך הקהילה". הוא מספר על מריבות בלתי פוסקות על כבוד וכיבודים, ועל אנשים ששמו לאחרים רגליים גם בתוך הקהילה שלהם עצמם. "מצאתי את עצמי מתבוסס בתוך פוליטיקה מכוערת, עד שאמרתי די".
גם אם שמר על קשר חם עם רבים מתושבי המקום, בן חורין מסכם כיום בפסקנות: "הסיפור הדתי-לאומי באלעד נגמר".
אחד הסממנים המובהקים לדעיכתה או לשגשוגה של קהילה הוא מוסדות החינוך שלה. בית הספר הדתי-לאומי בשוהם, עיר שבה נעשה ניסיון לשלב בין אוכלוסייה דתית לחילונית, מדגים היטב כי מספר הדתיים הולך ופוחת. בשיא פריחתו החזיק בית הספר אבני חושן בלא פחות מחמש כיתות מקבילות. כיום יש בו שתיים, ומספר הילדים הצטמצם בשליש. עד כאן העובדות. בנוגע לסיבות למצב - הדעות מגוונות.
נורית יעקובס-ינון, במאית וחברת הקהילה הדתית בעיר, סבורה שהכול מתחיל ונגמר בהזדקנות האוכלוסייה בעיר – גם הדתית וגם החילונית. "שוהם בכלל מזדקנת, זה לא קשור רק לציבור הדתי. הבתים מתייקרים, צעירים לא יכולים להרשות זאת לעצמם, וגני ילדים נסגרים ומוסבים לייעודים חדשים. זה עניין נדל"ני, לפחות בבסיס".
ובכל זאת, טווח המחירים בשוהם לא רחוק מזה של מקומות שנחשבים נחשקים יותר בקרב הציבור הדתי-לאומי, כמו גבעת שמואל ושכונת כפר גנים ג' בפתח תקווה, כך שהמחיר לבדו לא יכול להסביר את הצטמצמות האוכלוסייה הדתית בשוהם. כשהיא נשאלת על כך, יעקובס-ינון מסבירה כי הפרויקטים שמיועדים לצעירים בשוהם לא קוסמים לדתיים כי הם רחוקים מבתי הכנסת, בית הספר ושאר שירותי הקהילה הדתית שנמצאים במרכז העיר. "שוהם זה פשוט פרוור של עקרות בית נואשות, זה לא מתאים לכולם", היא מוסיפה זווית נוספת.
המוסד שאמור היה להיות אבן שואבת לצעירים דתיים שמחפשים חיים משולבים עם ציבור חילוני הוא בית הספר קשת. הוא הוקם כבית ספר צומח בתוך בית הספר החילוני אבן חן בקול תרועה, אך ההורים שיזמו את התוכנית טוענים כעת שגדילתו נעצרה בגלל חשש של הורים חילונים מאובדן הצביון.
ענבל קארו, תושבת שוהם, מספרת שהגיעה אליה מתוך מטרה להשתלב באוכלוסייה החילונית. אף שהיא מעידה שאין בעיר תחושה של כפייה דתית או חילונית, היא חשה מצד שני בהתנגדות להתרחבות של קשת. "קשה לי להבין את זה. בהתחלה הייתה מנהלת שמאוד הייתה בעניין, אבל האנשים שגידלו את ילדיהם בבית הספר התנגדו והם רוצים לשמר את הקיים. הם רואים בקשת נטע זר, ואת זה אני יכולה להבין. לצד זה יש התנגדות מאוד אנטישמית שלקוחה ממש מ'הפרוטוקולים של זקני ציון' - מעבירים בוואטסאפ כל מיני שמועות, כמו למשל שאולם הספורט יהפוך לבית כנסת. שוכחים שקשת זו בעצם מסגרת של חצי חילונים וחצי דתיים".
לדבריה, "פותחים כיתות חילוניות בכוח, ובכיתת קשת מפוצץ", והמועצה אף נסוגה מההחלטה לפתוח שתי כיתות גן שיועדו להמשיך לאחר מכן בקשת. "זה מסר מאוד קשה", היא אומרת, ומסבירה כי הוא מונע מאנשים להצטרף ליישוב. "קשה להבטיח את העתיד של קהילה כשאת לא שולטת בגורלך".
ממועצת שוהם נמסר בתגובה לטענות: "בשוהם פועלים בתי ספר ומסלולים חינוכיים ייחודיים, המועצה מאמינה ואף מקדמת אותם על מנת לאפשר למשפחות צעירות חדשות מגוון אפשרויות. הרישום למסלול קשת בשוהם, כמסלול משלב בבית ספר ממלכתי, בוצע בשיתוף פעולה מלא בין עמותת ההורים לבין מועצת שוהם, ובתמיכתה הפרסומית של המועצה. בסוף חודש מארס 2019 תתקבל החלטה בהתאם לנתוני הרישום ולצורכי מערכת החינוך היישובית – לגבי מסלול קשת, ולגבי מערכת החינוך היישובית כולה".
על פניו, לגבעת שמואל יש מתכון מצוין לדו-קיום דתי-חילוני. אווירה פלורליסטית, דתיות ליברלית, מעמד בינוני גבוה ולוקיישן מפתה במרכז הארץ. בפועל, כבר עשור נמשכת הגירה שלילית של חילונים מהמקום, בפרט מהאזור החדש, ועל כל משפחה חילונית שעוזבת יש שתי משפחות דתיות-לאומיות שעומדות בתור לדירה שהתפנתה.
עדי כהנן, תושבת חילונית, סבורה כי הגורם העיקרי לעזיבה הוא חינוך. "אין פה הרבה מוסדות חינוך חילוניים – יש גנים בודדים ורק עכשיו נפתח תיכון חילוני", היא אומרת ומספרת על החיים בעיר: "בשבתות מורגש שהאזור דתי – הכול סגור. אבל אפשר לקחת את האוטו ולנסוע למקומות אחרים, חמש דקות מפה יש מלא מסעדות וברים".
כהנן עצמה לא מתכננת לעזוב בקרוב. "הדתיים-הלאומיים בסך הכול מאוד רוצים שיהיה רוב חילוני, אבל החילונים לא אוהבים את זה כל כך, הם מעדיפים חברה חילונית ברובם, לכן הם הולכים ומתמעטים. מי שנשאר זה מי שדווקא כן אוהב את זה. גם אנחנו חשבנו לעזוב לגני תקווה או לקריית אונו כמו רוב החילונים שגרו כאן. אולי זה יקרה בעתיד, אבל בינתיים כיף פה. הבת שלי הלכה לגנים פרטים דתיים ולמדה הרבה דברים וזה דווקא היה נחמד. אם יהיה פה רוב דתי-חרדי אני אעזוב בטוח, אבל רוב הדתיים פה מאוד 'לייט', וזה נחמד שיש חילונים ודתיים שחיים יחד באותה עיר".
הדתיים אכן מעוניינים שהחילונים יישארו במקומם. פסי פליישמן, דתייה שמתגוררת בגבעת שמואל כבר 19 שנה, הגיעה אליה אחרי שעזבה עם רבים אחרים את בני ברק המתחרדת, וחוששת מתרחיש דומה. "החילונים עוזבים בעשור האחרון בגלל החינוך ומחירי הנדל"ן, הם לא רוצים לשלם כאלה מחירים אם לילדים שלהם אין באזור חברים. לנו הדתיים חשוב שכן יישארו חילונים כי האופציה השנייה שעלולה לקרות היא שכל החילונים יעזבו, יבואו חרדים מבני ברק והמקום יתחיל להתחרד. אני חלק מקבוצה של 'מעגל נשים' דתיות וחילוניות, ואנחנו רוצות לחזק בינינו את הקשרים כדי לעצור את המגמה הזו".
נראה כי לדעתה של פליישמן שותפים לא מעט אנשים, ובניית תיכון חילוני חדש מעידה על כך. "ברור שרוצים גם מלמעלה לסייע ולבלום את העניין", היא אומרת, אך גם מזכירה כי הקמת התיכון לא מבטיחה תוצאות: "לפני עשר שנים רצו להקים כאן תיכון חילוני-אוניברסיטאי, אבל החילונים לא רצו לקחת סיכון ולעזוב תיכונים טובים אחרים באזור, ובסוף הוקמה במקום אולפנה".
בסופו של דבר, אנחנו רוצים שכנים שדומים לנו. אלעד, שוהם וגבעת שמואל הן רק דוגמאות למגמה שכאמור הולכת ומתרחבת. המציאות של מדינה חילונית ומדינה דתית רחוקה מאיתנו, אבל ירושלים ותל אביב אכן הופכות לאיטן למרחבים הומוגניים.
ד"ר לי כהנר, ראש רשות המחקר במכללה האקדמית לחינוך אורנים וחוקרת בתוכנית חרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה, מסבירה על תהליך שלא נוגע רק לענייני דת: "זה גם מעמדות, 'עיר עשירה' מול 'עיר ענייה', יש התבדלות על בסיס מעמד כלכלי – המגדלים לדוגמה".
כהנר מסבירה כי מצופה מעיר להיות הטרוגנית – "מקום שמכיל את כל הזהויות, גם המעמדיות, גם האתניות וגם בהקשר שלנו הדתיות, כולם חיים זה ליד זה" – אבל האוטופיה הזו מתנגשת עם אותו רצון לגור ליד אלה שדומים לנו, כי כמו שאומרת כהנר, "זה יותר נוח".
וכך נוצרים בישראל הקטנה יישובים וערים שהגיוון זר להם. "הערים בישראל לא גדולות והמרחב האורבני קטן יחסית, ולכן כל עיר יכולה לקבל אופי מסוים. בניו יורק ובאמסטרדם, גם אם יש רובעים עם אופי מסוים, יש לך עדיין מרחב הטרוגני ענק להתמזג בתוכו. בישראל הערים לא גדולות מספיק לזה. לכן המצב הזה, פלוס הרצון לגור ליד הדומים לנו, מייצר בפועל מרחבים קהילתיים הומוגניים".
מהן ההשלכות של דפוס כזה?
"בעייתיות מאוד. הצורך לייצר עוד ועוד בידולים ולחיות עם דומים מייצר ניכור וחיזוק סטריאוטיפים של האחרים. אתה כבר לא רואה בני אדם, אתה רואה מדים. כשיש שכנות ויש חיכוך, אפשר לראות את הבן אדם שמאחורי הזהות הקבוצתית, ופה מאבדים את היכולת הזו".
ומה בכל זאת אפשר לעשות כרגע בנידון? כהנר סבורה שחשוב להקפיד שלא להעמיק את המגמה. "כאשר המדיניות היא לבנות אי לכל שבט, אין יכולת לבנות מארג תרבותי משותף. צריך לתת לצד המקומות הקטנים וההומוגניים אפשרות לערים מגוונות וכן לשים לב לנטישה והתנחלות של קבוצות אוכלוסייה. לדאוג למרחבים כמו מקומות עבודה, תחבורה לא מתבדלת, כדי לא לייצר מדינה בתוך מדינה, שזה לצערי הכיוון שאליו אנחנו הולכים כרגע".
