מאז שיונית באטרפליי זוכרת את עצמה היא נמשכה לעולם הנשי. מגיל צעיר היא זוכרת איך הייתה מסתכלת במראה ולא מתחברת למראה החיצוני שלה, אבל כשאת גדלה בתור יוחנן שטיינר בקהילה חרדית חסידית סגורה, האפשרות של שינוי מין לא עולה במחשבות - אפילו לא לחלקיק שנייה.
באטרפליי (32) נולדה למשפחה חרדית מחסידות רחמסטריווקא בירושלים, למדה בחיידרים ובישיבות, הספיקה להתחתן בשידוך, להביא שתי בנות, להתגרש ולהתחתן שוב ואפילו להביא עוד ילדה לעולם, לחזור בשאלה ולעבור תהליך של שינוי מין. "בחרתי לעצמי את השם יונית כי זה מסמל את החופש להיות מי שאני", אומרת באטרפליי, "זה החופש לצאת עם האמת שלי החוצה ולהיות מה שרציתי כל החיים שלי. זה לא רק להיות אישה. פתאום מצאתי את הנפש האמנית שלי, מצאתי שאני אוהבת ליצור, את הרגשות שלי ואת החיים שלי".
צפו בכתבה על יונית באטרפליי
גם כשמדברים איתה על עברה היא מתעקשת שלא לפנות אליה בלשון זכר. "אף פעם לא הרגשתי גבר. כשאני מסתכלת אחורה, אני רואה אישה בלבוש של גבר שדורשים ממנה גם להתנהג כמו גבר אבל בסתר, בתור ילדה, הייתי משחקת בבגדים של אמא שלי ובאיפור שלה".
משפחתה של בארטפליי חזתה לה גדולות מגיל צעיר וראתה את עתידה כרב גדול בקהילה. "ציפו ממני לא רק להיות רב דתי, אלא גם סימבול רוחני. עברתי מבחנים לרבנות, מסרתי שיעורי תורה וגמרא בבית הכנסת, ולכן כשיצאתי בשאלה זה היה בגדר פיצוץ להרבה אנשים מהקהילה החרדית שממנה באתי".
האיתותים הראשונים לנטישת הדת החלו להופיע בגיל 17. בארטפליי החלה לשאול שאלות ולפקפק באורח החיים החרדי, אבל בלחץ המשפחה היא מצאה את עצמה בגיל 21 נשואה לאישה שאיתה הביאה לעולם שתי בנות. "היחסים עם אותה אישה לא היו סטנדרטיים. הייתי שם בשבילה, ניהלנו בית והבאנו יחד ילדים לעולם, אבל אהבה לא הייתה שם. הייתי מקיימת איתה יחסי מין אבל הייתי רואה את זה בתור מצווה נטו". כעבור שבע שנים, בגיל 28, החליטה באטרפליי להתגרש ולחזור בשאלה. לאחר מספר חודשים היא שוב מצאה את עצמה נשואה לאישה אחרת, שאיתה הספיקה להביא לעולם עוד ילדה, אך גם הנישואים האלה לא עלו יפה, ולאחר ששיתפה את האישה במחשבותיה על שינוי המין הן החליטו להתגרש.
את הפעם הראשונה שבה לבשה בגדי נשים באטרפליי לא יכולה לשכוח. "אני זוכרת שהייתי בשדרות ממילא בירושלים, חיפשתי את השמלה הכי יפה ונכנסתי לתא המדידה. הורדתי את בגדי הגבר שהיו עליי ושמתי את השמלה הזו, וזה היה וואו. לצאת מהחנות כשאני נראית חיצונית בדיוק כמו שחלמתי".
משפחתה של באטרפליי לא קיבלה את השינוי שלה, ועל אף שנסתה להיות בקשר עם אמה, היא נתקלה בכתף קרה: "היה בי דחף לא מוסבר לספר לאמא שלי על על שינוי המין שאני עוברת, על אף שכבר לא היה בינינו קשר. אני זוכרת שהיא אמרה שתבוא לבקר אותי וחיכיתי לה. למחרת, כשהיא לא הגיעה, הבנתי שרק היום היא קלטה את מה שאמרתי לה. התקשרתי אליה, היא התחילה לתקוף אותי ואחרי תקופה, כשהיא הבינה שאני הולכת לעשות את הניתוח, היא הסבירה לשותפה שלי במשך 47 דקות בשיחה שהיא לא אמא שלי יותר, שאני לא הבת שלה ושאחפש לי אמא אחרת".
גם עם שלוש בנותיה המצב הלך והידרדר מאז שהחליטה על שינוי המין. "אני לא בקשר עם הבנות שלי", משתפת באטרפליי בכאב גדול, "הפרידו אותן ממני באכזריות והן מוחזקות אצל החרדים בחסידות גור. ניסיתי לעשות כל מה שאני יכולה כדי להיות איתן בקשר, אבל נתקלתי באטימות גדולה גם מול גורמי הרווחה בגלל התהליך הטראנסי".
בפברואר האחרון עלה לכותרות סיפורה של נטלי וייסברג, טראנסית יוצאת בשאלה ששמה קץ לחייה. וייסברג ובאטרפליי היו חברות טובות. "אני לא חושבת על המקרה הזה כהתאבדות, אלא כרצח. זה רצח של החברה החילונית שכל כך לא מקבלת, כל כך לא מאפשרת. יש חוסר קבלה לטראנסיות, ליוצאים בשאלה, לכל מי שנראה קצת אחרת", היא אומרת בכאב.
ההתמודדות עם מותה של וייסברג הייתה קשה מנשוא עבור באטרפליי, שהתאשפזה למשך שבעה ימים: "אני זוכרת שהפסיכיאטרית התייחסה לזה כאל שבעה. היה לי נורא קשה, דיברתי איתה לילה קודם לכן והייתי נורא קשורה אליה. עברנו חוויות מאוד דומות והבטחנו זו לזו לשמור על קשר".
למרות הקשיים הרבים שחווה באטרפליי, היא אופטימית לגבי עתידה: "חוץ מהבנות שלי, כל דבר מתגמד מול המקום הזה של להיות חופשייה, להיות מי שאני. אני יכולה לראות את עצמי ולהסתכל לתוכי בעיניים ולא לרצות משהו אחר, לרצות אותי ולאהוב את עצמי".
