כאילו הגיח מספר הזוהר, חיוכו של האיש עם הזקן המלבין וכובע הקסקט כמו משקף מליבו זריחת שמש קטנה. כתפיו משוכות לאחור, עיניו פעורות לאור, והוא, מוזר שכמותו, מברך לשלום כל אדם שמולו נקרה. זה האיש ואלו פניו: מוכרים, זרים, מוארים. חיליק שהפך ליחיאל.
אחרי הצבא הוא נהג לשבת בפתח חניון קטן בתחילת רחוב ביאליק בראשון לציון. מהסוג שזורקים בו מפתחות, וגם אם התפוסה היא 200%, מחשבים זוויות כדי לדחוס פנימה עוד חצי אוטו. אחר כך זנח את ההכנסה היפה מתמרון כלי רכב כדי לעבוד בבניין שמול החניון, כעיתונאי במקומון. משם זכרתי אותו, לפני יותר מ-20 שנה. אז הוא היה עוד חיליק. חיליק הררי.
ואז הוא עשה דוקטורט, שקע לעולם הרבנים והקבלה, חקר את עצמו, חזר בתשובה והפך למרצה מבוקש בתחום החסידות, הקבלה ותורת הנפש היהודית. כזה שמסתובב בעולם, בעיקר בין קהילות יהודיות, ומשמיע תובנות משנות חיים. בין לבין פרסם תשעה ספרים הצוללים לנפש האדם ולמוחו, חלקם רבי מכר, שהחדש בהם הוא "הפוך" – חשיבה יצירתית ומימוש פוטנציאל בדרך הסוד היהודי – ולאט-לאט הפך ליחיאל. ד"ר יחיאל הררי.
"אז בעיקר הייתי עסוק בעצמי", הוא נזכר בגלגולו הקודם, לפני שחזר בתשובה ועבר שינוי פנימי. "אני זוכר לילות אינסופיים של בילויים בפאבים. תשמע, זה היה חתיכת משעמם. חסר תוכן. ואתה יוצא שוב ושוב, בוהה שם, עם הבירה ביד. זה היה לכאורה שחרור, אבל היה פה כיווץ. בזבזתי כל כך הרבה שנים מהחיים שלי. הייתי בתודעה של לייק, של איך אני נראה, של הכול סביבי. וכשאתה במרכז, וחשוב לך מה חושבים עליך, בפנים אתה מרגיש חסר".
אני שואל אם גם התקופה ההיא בעיתונות הייתה בזבוז זמן, ואני שואל בזהירות, כי יכול להיות שלתשובה תהיה משמעות לא רק עבורו. "כיום אני יודע להגיד שאיפה שכתבתי כי רציתי להאדיר את שמי, כי רציתי לסמן עוד וי בקורות חיים, שם זה היה עלוב", הוא משיב. "למה עלוב? כי אתה מאוים במה שיאמרו עליך. ומנגד, בכל פעם שהזזתי את עצמי, שלא הייתי העניין, הצלחתי לראות משהו, ואז היו צמיחה ולימוד גדולים. אני זוכר שזכיתי בפרס עיתונאי מצטיין. זו הייתה חוויה איומה ונוראה. הרגשתי את משקל האגו. והאגו מכאיב, סבל פנימי גדול, וכך גם הצורך לשנות. זו אחת הסיבות שעזבתי. לא רציתי את האגו הזה".
מתי בעצם קרה השינוי?
"זה לא השתנה. אני עדיין עסוק בעצמי, באיך אני נראה, וכל יום עובד לשנות את זה, כל יום בוחר עם איזה צד להזדהות: עם חיצוניות העולם או עם הפנימיות - עם הראייה של איפה אפשר לתרום למישהו, לעולם. בשפת הקבלה, איזה כתר אני שם על הראש. כשיש לך תודעת שליחות, כשאתה מרגיש שהעולם קורא לך, אתה לא טרוד בעצמך, ואז אתה לא יכול להיפגע מדבר. זה מאבק פנימי. עבודה תודעתית שכולם צריכים לעשות. מי שלא עושה את זה, נופל לאגוצנטריות. גם דיכאון יכול להיות אגוצנטריות, גם עצבות, כי אני עסוק בעצמי, רק בעצמי, ולא רואה מה התפקיד שלי בעולם.
"יש לי חבר, מנהל בית חולים לשעבר. לדידו, 95% מהמחלות נובעות ממה? מסטרס. וממה נובע סטרס בעיקר? כשאתה שם את עצמך במרכז ואין לך תודעת שליחות, ואז אתה גם מנמיך את כמות החיות שלך. למה? כדי להגן על עצמך. מתחבא בצד. לא רוצה לפרוץ, כי אם תפרוץ ההוא יכול לבקר, זה יכול להיות ציני. לחיות יותר זו תנועה לא טבעית, אבל זו המטרה הגדולה שלנו: חיים אמיתיים. להגביר את הווליום. כשאתה חי יותר, אתה נוגע בדופק הפנימי של החיים, ואז גם תצליח יותר. ההצלחה היא רק אינדיקציה חיצונית".
חלק מהעניין, אם לא כולו, הוא להבין את הסרט של היקום, את מקומנו בתסריט הבריאה. והוא, יחיאל, כמו אב בית, מסתובב עם צרור מפתחות שמן שפותח הרבה דלתות. דלתות בנפש, ביקום, דלתות מסתובבות, הפוכות. אם שואלים מה הוא אומר, אז בפלנטה הזאת אין מקום לניצבים. לכולנו תפקיד משמעותי, בראד פיט ומעלה. הבעיה היא שאנחנו, להלן האנושות - מצב היהודים עוד טוב בברוך האנושי הזה – לרוב לא טורחים להציץ בתסריט הזה שמונח שם כבר ים זמן, נגיד אלפי שנים, בכתבי היהדות או סתם עמוק בדי.אן.איי שלנו. טרודים במחשבות סתמיות, בעניינים חיצוניים, במלחמת הישרדות. לא מחוברים לאמת שלנו, לשליחות שהיא גדולה מסך האגואים. וכשאנחנו ככה – שוב, לא כולנו, לא להיפגע - אי אפשר לכבוש את המסך הגדול של החיים. ועוד לא דיברנו על אוסקרים וכאלה.
"הפוך", הספר החדש של הררי שעליו עבד שנתיים, אמור לנווט אותנו, את המחשבות שלנו, את המעשים, אל עבר תפקידנו בעולם. ייעודנו, למי שמתעקש. יש בו, בספר, לא מעט השקפות יסוד השאובות מאין-ספור מקורות ביהדות ובקבלה: ההכרח בתודעת שליחות, במיצוי הפוטנציאל, במחשבה יצירתית, ברמת חיות גבוהה, בהסרת חסמים. לצד הנעה לפעולה, שינוי בחיים, המטרה היא לערער את הקורא כדי שיגלה שהעולם הפוך.
למה הפוך? "לפי תורת הסוד", מסביר הררי, "יש עולם חיצוני, עם כללים וקשיים, ויש עולם פנימי, שבו ישנם שפעת הרעיונות והפוטנציאל. ברגע שאתה מגלה שהעולם החיצוני הוא לא כמו שנראה לעין, שיש בו משהו פנימי, אתה אומר: 'וואו, אני רוצה לראות את הדבר הפנימי הזה'. ואז החיים תופסים ערך. אני לא טרוד רק באיך לסגור את החודש. אני גם מבין שלא החיצוניות, הסביבה, היא ששולטת בי, ומתחיל לראות את הערך העצמי שלי. ואז אני לא מותנה - הערך שלי לא תלוי במה שחושבים עליי. כי כשאני תלוי באחרים, אז אם אמרת לי מילה טובה אני אוהב אותך, ואם לא אני מנמיך אותך. אני יודע שיש לי האיכויות שלי, יכול לתת ערך לאחרים, ואז אני מגיע ליותר הישגים".
אתה מרבה לצטט את הרמב"ם וחכמים אחרים, נשען על היהדות היטב. זה כדי לתת תוקף לקהל הקוראים הדתי?
"הסיבה הפשוטה היא שאני לא ממציא. אתה הולך וקורא את הרמב"ם מלפני 900 שנה, ואת גדולי החסידות ואת גדולי המקובלים, ורואה שאצל כולם יש אותו מנוע. אם זה היה רעיון שלי אז יופי, אבל זה לא שלי. זה הלב הפועם של תורת הסוד היהודית".
חלק מהרעיונות שלך אפשר למצוא גם בתורות ניו-אייג'יות אחרות. תודעת שפע, הבניית מציאות בעזרת מחשבות, כוונון הנפש בעזרת סימון ייעוד. יכול להיות שיש פשוט אמת אחת, שאצלך היא בתלבושת יהודית.
"ראשית, כשאתה צולל לעומק הכתבים היהודיים, אתה רואה שזה עולה מתוך זה. עכשיו השאלה היא מה השפיע על מה. אני בטוח שהיהדות השפיעה על העולם. על המערב זה ברור, אז ודאי שנמצא את זה במקומות אחרים. שנית, אם משהו אמיתי, הוא חייב להתגלות. רק הנפש היהודית קיימת? גם לנוצרי, לבודהיסטי, יש נפש. אני חושב שהתרומה היהודית היא בסדירות, בבהירות, בעומק. לא תמצא בהירות כזו של עיסוק בתורת הנפש בשום מקום אחר. ולמה הם חשובים? הם שמשכנעים אותך בסופו של דבר להטמיע את הדברים, להפוך אותם לחלק ממך. זה לא מספיק שאתה יודע שיש תודעת שפע. עניין נוסף ביהדות הוא ההפיכה של זה לתורה מחייבת, כלומר שאתה חייב לנוע כדי לממש את הפוטנציאל שלך, שזו הדרך שלך לחיות. אתה רואה למשל את הציונות הדתית, את התנועה המטורפת שלה להצליח ולעשות. זה לא בלי הרעיונות הללו".
אתה עוסק לא מעט במושג חיות. אפשר לזהות רמת חיות באדם?
"כולנו יכולים. אתה רואה פוליטיקאי עייף, ואתה רואה פוליטיקאי מלא חיות. יש אמן שהוא משיכה, מגנט, ואחר שעושה אותו דבר, אפילו יותר מוכשר, אבל משהו לא מדביק אותך. הוא לא עבר תהליך פנימי. זה לא חדר בו. מי שעובר תהליך פנימי, אתה רואה את זה שהוא מילא משהו יותר עמוק. תהליך של התבגרות, הבשלה, יצירה, של להוציא משהו מתוך עצמו, ואז גם גילוי החיות יותר גבוה. אדם רעב שמשפיע על העולם, שמאמין בשינוי שלו, חייב להיות מודע ומתבונן. מה זה חיות? מידת גילוי כוחות הנפש בגוף. אם יש לך יותר חיות ברגשות, בשכל, ברצון, במלבושי הנפש – המחשבות – אז יש לך יותר חיות. אם אתה מגיע למסיבת יום ההולדת של הבת שלך ואתה לא מתרגש, כי כבר ראית אלף מסיבות יום הולדת, אז חיית פחות באותו רגע. למה חיית פחות? כי לא התרגשת, כי לא ראית שזה רגע יחיד ומיוחד שנברא במיוחד. העניין הוא לחיות יותר בכל מקום שאתה נמצא.
"מה שתורת הסוד עושה, היא לוקחת אותך פנימה. בוא תכיר את הנפש שלך היטב. בוא תראה איפה יש לך חסמים בגילוי כוחות הנפש. מה עושים חסמים? מונעים ממך. ואז, כשהנפש מתגלה בצורה מהודקת, היא יכולה לפרוץ את הגבולות של עצמה. ברגשות, בגילוי רעיונות, בחוכמה, ברצון, בחשיבה יצירתית. החיות יותר גדולה".
רוב האנשים בעולם, באיזה צד של חיות הם?
"בנמוך. למה אתה ממעיט את החיות שלך? כדי להגן על עצמך. זה חלק מדרך להתמודד עם הקושי של החיים, האתגרים. יותר נוח לא לפרוץ גבול, לא לשנות, לא להיות מאוים".
הררי, 45, נשוי לענת, עורכת דין וחברת מועצה לשעבר בעיר מודיעין. הם הורים לשלושה, ומתגוררים ביישוב אליאב שבמזרח לכיש. אחרי שלוש שנים כעיתונאי, עבודה כיועץ בכנסת ודוקטורט, חייו של הררי קיבלו טוויסט. "איכשהו בגיל 30 חיכה לי תקן מרצה באוניברסיטת תל אביב, אבל לא נהניתי משום רגע. חיפשתי הנאה יותר עמוקה. אז טסנו להודו. אמרנו, עוצרים את החיים וטסים לחפש יותר דופק פנימי. לא יכול להיות שאתה עובד בעבודה נפלאה, מרוויח נפלא, ואתה חוזר כעוס, עם ג'ולה כזאת בגרון. לא מוכן לעבור את החיים ככה. אז הודו לא נתנה משהו, אבל כשחזרתי לארץ אמרתי שאני לא מתפשר - ושההנאה שלי תהיה במקום שבו אני מגשים את הכוחות שלי".
בגיל 33 לערך הוא חזר בתשובה. "הייתי אמור לכתוב ביאור לספר התניא, עבודה צדדית, אבל התאהבתי בתכנים. מצאתי עומק רעיוני אינסופי, עומק שלא מצאתי בשום מקום אחר. מהר מאוד גם התאהבתי בחיים הדתיים. לא שאמרתי שאני הולך להיות דתי, זה איכשהו קרה. כיום אני שומר על קלה כחמורה מתוך תענוג".
כשחזר הביתה עם כיפה וציצית חיכתה לו ענת, חילונית, חברת מרצ לשעבר. כשהכירו היא הפגינה נגד כפייה דתית, נגד הפיכת מבני ציבור למוסדות דת. ולקח לה איזה שבע שנים להתאפס ולהתעורר מההלם שחטפה", הוא צוחק. בסוף התאוששה והפכה דתייה בעצמה. "היא התלהבה כי הבאתי כל כך הרבה תכנים הביתה, עברה תהליך עם עצמה. עכשיו אני קצת מאחור בבית", הוא מספר.
את הספר הראשון מתוך התשעה שכתב פרסם אחרי חזרתו בתשובה. "זו הייתה הדרך שלי לחקור", הוא מסביר. שלושת ספריו האחרונים הפכו רבי מכר. "סודו של הרבי", ביוגרפיה של הרבי מלובביץ', מכר מעל 40 אלף עותקים. במקביל ועוד קודם החל להרצות ולהעביר סדנאות בארץ ובעולם במגוון תחומים: פילוסופיה יהודית, חינוך דרך קבלה, עבודה על לחץ, רגשות לא רצויים, היבטים של חסידות וקבלה ועוד. "אני פוגש את כל סוגי הקהלים", הוא מתאר, "ובכל פעם שאני מגיע לפנימיות, אנשים מגלים עולם שלם. רבדים אינסופיים של עבודה וגילוי, שמשפיעים על כל תחום בחיים. וזה בעצם הסוד היהודי הכי גדול: להיכנס, לגלות מה קורה בעולם הפנימי".
הוא יודע על מה הוא מדבר. הוא בעצמו צלל פנימה, כלומר אל עצמו, ועבר מעין תשובה תודעתית. "זו הייתה תקופה שעזבתי הכול, תקופה קשה כלכלית, אבל מאוד פורייה, מתוקה, מבחינה פנימית. למדתי לבד וחיפשתי להבין מה קורה סביב הנפש. התפתחות תודעתית עמוקה. מצאתי את הרעיונות גם במקומות אחרים, אבל פה, ביהדות, זה בא בצורה מלוטשת וסדורה. עולם אחר. וכשיש לך משהו סדור, הוא יוצר שינוי יותר עמוק. אתה מבין מניעים".
אתה לא חייב לחזור בתשובה כדי לאמץ את הרעיונות האלה.
"אתה יכול לאמץ את התכנים הללו ולהיות חילוני. וזה לא שאתה יכול, אתה צריך. עבורי הדתיות היא בונוס, הבחירה שלי. אני הייתי חייב עוגנים. אני אגיד לך מה עשה לי להיות דתי: הפסקתי להיות ציני לגבי החיים. גרתי בראשון לציון בסביבה ביקורתית, שיפוטית, חילונית, תחרותית, בעיקר צינית. תאווה, יצרים, זה עניין חזק, וגם הצורך להוכיח את עצמך, ואם אתה לא זז הצידה, קשה לעשות עבודה פנימית".
מהי המשמעות של להפסיק להיות ציני?
"להתחיל להכיר בערך של כל דבר. להודות. לראות את האנשים לא דרך מה שהם נותנים לך. מותר לי להיות עצמי, אני לא צריך שריון. תגיד לי עכשיו שאני דתי ותזרוק אותי מהמשרדים? אז תזרוק אותי מהמשרדים. אני לא תלוי בך. אני מאוד מעריך כל אחד, אבל לא אתה בעל הבית עליי. זו נקודה מאוד משחררת, ששחררה מהג'ולה בגרון".
מה זאת הג'ולה?
"לספק אחרים, להגיע להישגים. אתה עדיין רץ, ובתנועה יותר מהירה, אבל לא מתוך לחץ של מה יהיה, מה יחשבו עליי, אלא מתוך רצון להגשים, לממש את הכוחות שלי. זה תדר אחר לגמרי. אני לא כותב ספר כדי שתגיד שאני חכם, אני כותב ספר כדי לגלות את הכוחות שלי. לגלות את מה שאני יכול לגלות. הצלחתי - יופי, לא הצלחתי - גם יופי. מי שעובר תהליך כזה מוגן מציניות, ממה יגידו עליו, מהעולם. זו הגנה מאוד גדולה".
זה קרה לפני שנתיים בערך. הררי בדיוק חזר מנסיעת עבודה לפאלו אלטו, בעמק הסיליקון, והתיישב למאמץ אחרון כדי לסיים את ספרו הקודם, "אמנות ההגבהה", אחרי שמונה חודשי עבודה אינטנסיביים. "ואז", הוא ממשיך, "23:30, אני על הכורסה, מבסוט מההתקדמות, אומר 'אני אכין קפה, אעבוד עוד קצת', אבל נרדמתי על הספה. בשלוש וחצי בלילה אני מתעורר, שמחה בלב, ואז רואה שהדלת פתוחה: אופס, גנבו את המחשב הנייד. היה לי גיבוי קשיח, לקחו גם אותו. תחשוב כמה דם, יזע ודמעות זה לכתוב פסקה, אז 80 אלף מילה. בבוקר אני פוגש חבר, פסיכולוג, הוא אומר: 'מה אתה מחייך, זה לא הגיוני'. רנדומלית שלפתי מכתב של אדמו"ר זקן שכתב למישהו שאיבד סכום גדול בים: החיים שוברים ומרפאים אותך. למה שוברים? שתקלוט משהו על החיים שלך, שתצא מעצמך, ועל זה יהיה שש ליבך".
תגיד, זה לא עובד ככה שאם אתה פועל משליחות אמיתית, המציאות אמורה ליישר איתך קו, לפעול לטובתך?
"ברוך הבא למועדון. זה כמו טטריס. אתה עולה דרגה, מעלים לך את הדרגה בעבודה הפנימית שלך, בלגלות: 'רגע, רצית לכתוב את הספר בשביל עצמך או שיש לך משהו אמיתי להגיד?'. ברור שדברים מתיישרים בסוף, אבל אי אפשר להבטיח. כי אז מה יהיה המניע שלך? שדברים יתיישרו. לפעמים אתה לא תקבל את מה שאתה רוצה".
כלומר, האחריות היא בידי האדם בלבד.
"נגעת בנקודה הכי כואבת. אתה שולט על החיים. ברגע שאתה לוקח אחריות אתה כבר לא קורבן, וכשאתה לא קורבן אתה יוצר. זו כבר אחריות אחרת על החיים, אחריות מחייבת".
אז מה זה בעזרת השם?
"אחרי שאני לוקח אחריות, אני מקווה שאקבל עזרה בעבודה הזאת, כי זה לא קל. אבל אתה בעל הבית, אתה קובע את העתיד שלך. תניע את עצמך מלמטה, תקבל עזרה מלמעלה".
זה לא שונה מדתות אחרות, למשל הפתגם "בטח באללה אבל קשור את הגמל".
"היהדות ייצאה את הרעיון הזה, שהוא אדיר: מצד אחד מחייב אותך לנוע ולפעול, לא להישען רק על הבורא, ומצד שני לא רק כוחי בעוצם ידי. אז תמצא את הרעיון הזה בדתות אחרות. אני יכול לתת לך אין-ספור ציטוטים. אגב, אני לא רואה שהמוסלמים כאלה בתנועה של פעילות ב-400-300 שנה האחרונות".
לא רק על המוסלמים הוא מדבר. לאחרונה חזר מנסיעת עבודה לאוקראינה. "ואתה מסתובב שם", הוא מתאר, "ורואה אומה שיש לה אפשרויות להצליח בכל תחום, משאבי טבע בלתי נגמרים, ואתה נכנס לדראגסטור, ובקבוקי וודקה נמכרים כמו מים. וזה מזעזע. אנשים מכלים את זמנם בדברים קטנים. אתה רואה אומה בלי בעירה פנימית לכבוש, להצליח, לעשות, להיטיב עם העולם. ומה התוצאה? תל"ג נמוך, אנשים חסרי יזמות שלא מממשים את הפוטנציאל שלהם. במשקפיים יהודיות זה הדבר הכי עצוב בעולם. כשילד, יזם, חברה יכולים יותר ומסתפקים בבינוניות. נתנו לך מתנה, כוחות, כדי שתשנה את העולם, זה חלק מהתפיסה היהודית שהיא לא נירוואנה-מניאנה כזאת הודית, התפיסה שלנו היא להפוך את העולם לטוב יותר, לעצב אותו. קח את זוכי פרס הנובל. מספר הזוכים היהודים, יותר מ-20%, הוא בלי פרופורציה ביחס לשיעור היהודים בעולם. מה שאני מנסה להגיד זה שמאחורי ההצלחה של ההיי-טק והיזמות יש שורשים תרבותיים רעיוניים שדוחפים אנשים, והשורשים האלה הם יהודיים עמוקים, ומאוד בהירים בספרות הקבלה והחסידות".
אפשר לייצא את היצירתיות היהודית?
"צריך לייצא, היהדות מייצאת את זה כבר 2,000 שנה, וצריך לייצא את זה בצורה יותר סדורה. זו המהות שלנו כיהודים, לגלות את הכוחות שלנו ולדחוף, לא מתוך התנשאות, למימוש הכוחות בעולם. לתיקון עולם. זו לבה רותחת שהיהדות מחלקת. סוד משמעותי".
איך אדם יודע שהוא ממצה את עצמו, שהוא במסלול הנכון?
"מימוש פוטנציאל לא תלוי רק בדברים החיצוניים, אלא בתודעה שלך. יכול להיות מנקה שקם עם חיוך, טוב לו, והוא עובד מהלב כדי להיטיב מהמקום שלו – ואותו מנקה חי וממצה יותר מאחלה מנכ"ל, שהוא בטופ של הטופ אבל הוא מת. טרוד בעצמו, במה יהיה, לא חושב איך לשפר את העולם.
"כדי שתרגיש שאתה ממצה צריך שיהיו בך שתי תנועות: אחת, שאתה מתחדש. אדם שמרגיש שכל הזמן עושה אותו דבר והוא עייף, לא משנה אם הוא סמנכ"ל משרד ממשלתי, שיקום ויעזוב. או שילמד להתחדש. בדרך כלל התזוזה תעורר התחדשות. נקודה שנייה זה עצמיות: להיות מחובר לנקודה פנימית שבה שאני בטוח בעצמי, במה שאני עושה, ולא כל משב רוח מזיז אותי. הסופרת שכתבה את 'הארי פוטר' נדחתה שוב ושוב על ידי הוצאות לאור, והמשיכה להוצאה הבאה. מי שאין לו עצמיות, יעצור אחרי ההוצאה החמישית או השישית. כשאתה במקום שלא תלוי באף אחד, של 'לא הוא יקבע לי אם אני אצליח', אתה יכול לעבור קשיים, מהמורות.
"יש עוד קריטריונים כדי לדעת אם משהו הוא שלך: למשל, אם תמשיך לעשות את מה שאתה עושה גם אם לא ישלמו לך. אם השכר הוא לא מקור ההנעה הראשוני אלא ההשפעה על העולם. כששאלו את עמוס עוז אם הוא לא מתבאס שלא קיבל נובל, הוא השיב: 'פרס זה דבר מוזר. נותנים פרס על מה שהייתי עושה גם אם היו נותנים לי קנס'. קריטריון נוסף הוא געגוע. קח הפסקה ממה שאתה עושה - אתה מחכה כבר לחזור? זה שלך".
המציאות הטכנולוגית הנוכחית תומכת במיצוי הפוטנציאל?
"זה הכול או כלום, או שאתה ממצה פוטנציאל או שלא. יש לך בפלאפון אפשרויות אדירות לידע ושינוי עולם. איפה אתה יכול לייצר כזו השפעה בעולם כמו עם פייסבוק? אם אתה יודע להשתמש בזה נכון, ויש לך מטרה של שינוי עולם, של להיטיב איתו, זה כלי אדיר. מצד שני, זה יכול להיות הקבר הכי גדול שיש. יותר נבלעים לטלפון החכם מאשר מנצלים אותו. וזה מאבק גדול. אתה חייב להיות מודע. כמו שאדם חייב לברר מה הוא אוכל, הוא צריך לברר מה הוא עושה עם זה, לאן הוא לוקח את זה. ככל שההזדמנות גדלה, כך הסכנה".
איך אתה מתייחס לצירופי מקרים?
"ברגע שאתה מכתיב את המציאות, למה שזה יהיה משמעותי עבורך? צירופי מקרים מנסים להראות לך שיש תוכן פנימי לעולם, לגרום לך לא לפספס. אם אתה גם ככה בתנועה, צירופי מקרים רק יחזקו אותך. אם אתה לא בתנועה, הם יזעזעו אותך. ואם אתה יודע שיש פנימיות, מה זה מפליא אותך?"
אפשר להגיד שאנחנו בעידן שבו יותר ויותר אנשים טרודים בחיפוש אחר האושר?
"לגמרי. אני חושב שיותר מאשר מחפשים אושר, מחפשים להתגבר על איזה כאב. רגש לא טוב, חרדה, כאב או עצבות. מי שיחפש אושר לא בהכרח ימצא את האושר. כשאני מחפש אושר, אני שוב מחזיר את עצמי למרכז, וזה מסוכן. אני צריך לשאול את עצמי שאלות יותר מעמיקות, מה אני רוצה מעצמי. כשאתה עושה את התנועות הנכונות בנפש, ממילא אתה גם תהיה מאושר. הפרדוקס הוא שמי שמאושר לא מרגיש מאושר. אין לו רגש דומיננטי. הוא חי, זורם".
