"אני רווקה בת עוד מעט 34, יוצאת לדייטים למטרת חתונה מגיל 19. יצאתי עם מאות בחורים ולצערי לא מצאתי. לא יודעת גם אם אמצא. ואני רוצה להשמיע את הקול שלנו, שלא זוכה להתייחסות, אולי מפחד לפרוץ גדר, אולי משמרנות, אולי מהמהומה שזה יחולל בציבור, אבל אולי הגיע הזמן לאזור אומץ ולדון בדברים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כך נפתח המכתב שקיבל הרב יוני רוזנצוויג מבית־שמש, מצעירה רווקה בת המגזר הדתי־לאומי. על פי ההלכה, כל מגע בין המינים מותר אך ורק בין זוג נשוי. אך גיל הנישואים עולה, אחוז הרווקים והרווקות בנסיקה, והקושי לשמור על ההלכה נותר שקוף. הרב רוזנצוויג, פעיל בולט בפייסבוק, החליט להביא את המכתב של אותה הרווקה כלשונו בעמוד שלו. להציף את קולם של מי שההתמודדות שלהם מול ההלכה קשה מנשוא. וכך כתבה אותה צעירה:
"היצר המיני מתעורר ומבשיל אי שם בגיל שמונה־תשע. אצלי הרבה קודם. בהנחה שלנפש לוקח זמן רב יותר להבשיל, נעשים מוכנים למגע בסביבות גיל ההתבגרות. אבל שומרים נגיעה. ושומרים. ושומרים. ושומרים. ומגיעים למצב בו אנשים בני 40 שמרו רוב חייהם נגיעה. לא יודעים מהו חיבוק, ליטוף, מגע אוהב. אפילו לא מגע מיני, פשוט מגע אינטימי שכל נשוי בן 20 זוכה לו באופן תדיר. וזה גובה מחיר נפשי. זה גבה ממני ולכן הפסקתי לשמור נגיעה בגיל 26. לכל אחד הגבולות שלו ובתוך עמי אני יושבת. ועם עמי אני ממשיכה לצאת לדייטים ואני רואה את ההבדלים בין מי ששמרו נגיעה כל חייהם לבין מי שחוו קצת.
"כשאני יוצאת עם גבר מעל גיל 30 ששמר נגיעה כל חייו נדלקות אצלי נורות אדומות: האם הוא א־מיני או בעל ליבידו נמוך במיוחד? האם הוא הומו בארון? האם הוא דווקא מאוד רוצה לגעת, אבל פשוט לא היה לו במי? או שהעכבות הדתיות שלו כל כך חזקות, שזה כבר שרט בו משהו. לצערי, בדרך כלל, התשובה האחרונה מתגלה כנכונה. זה ניכר ביכולת שלהם לייצר אינטימיות רגשית, לייצר קשר בריא, בתפיסות מעוותות של מין ומיניות, ביחס לנשים... אין לי איך לתאר את זה מלבד שמשהו בהם פשוט נדפק.
"אני באמת חושבת שמעל גיל מסוים שמירת נגיעה פוגעת נפשית. זה לא טבעי, לא נורמלי ואין לי מושג אפילו מה הפתרון כאן. לאפשר החזקת ידיים? חיבוק? ליטוף? להחליט שמותר אבל רק עד גבול מסוים? מהו הגבול שעוזר לשמור על שפיות וקיום נורמלי? וזה לא רק זה. זה כאב עצום על הגוף הנרקב. למה אנחנו לא זוכים לקבל את הצורך הכל כך בסיסי הזה של הקיום האנושי? (ואלו מאיתנו שכן, לומדים לחיות עם רגשות האשם, הדיסוננס והמורכבות). אני לא לבד בתחושה הזו, בתוך עמי אני חיה ורואה מה קורה סביבי. שלך בכאב..."
המכתב העצוב הזה שותף שוב ושוב, והעיר את השיחה האסורה: ההתמודדות של רווקות ורווקים דתיים עם איסור נגיעה. המציאות, כמו תמיד, מורכבת. לכל אדם דתי יש משא ומתן אינטימי מול ההלכה, על מה להקפיד ועל מה לא. מה לשמור ומה לשמוט. אך בעוד בכל תחום הנושא מדובר וגלוי, רווקים ורווקות דתיים מרגישים שאצלם כל נושא המגע הוא טאבו. למעשה, גם בכתבה זו המרואיינות והמרואיינים לא הסכימו להיחשף בשמם. הסטיגמות התרבותיות סביב מי שבוחר, ובעיקר בוחרת, לא לשמור נגיעה או אפילו לקיים יחסים ממש לפני החתונה, עדיין חזק כל כך שאנשים פשוט מפחדים מחשיפה.
"אני חושב שזו טריטוריה שרבנים חייבים להיכנס אליה", אומר נעם, רווק בן 33 שמגדיר את עצמו חרד"לי, כלומר דתי אדוק. "אני גדלתי באליטה של הציונות הדתית. הייתי בישיבת הסדר שנים. אני יוצא לדייטים כל הזמן. ומגיל מסוים כשמבינים שאני שומר נגיעה, ברור שזה אות קין. בטח משהו דפוק אצלי. וגם לי קשה מנשוא. כי לפי ההלכה גם אסור לאונן. ולאדם בריא בגופו ובנפשו זה פשוט גזר דין מוות של אשמה ובושה בלתי נגמרים. כבר הגעתי למצב אבסורדי שברחתי לפורנו, שזה גרוע פי אלף, בשביל לספק את היצר, שהוא דבר בריא וטוב. אבל אצלי היצר נחשב לטמא ואסור רק כי אני לא נשוי. לפני שנתיים התחלתי לסבול מדיכאונות והלכתי לטיפול. בשיתוף עם המטפלת דיברתי עם הרב שלי, הוא חיבק אותי ובכה איתי, אבל הוא אמר שאין לו פתרון. זה מה יש. אז אני גם מתייסר וגם מסומן אצל רווקות כעוף מוזר. זה סיוט".
יעל, רווקה בת 29 מתל־אביב, חושבת אחרת. "זה פשוט לא תחום לרבנים. אני לא מבינה למה צריך לערב אותם. כל הקושי פה הוא תרבותי. בטח אצל נשים, שיכולות ללכת הכי רחוק שיש אבל לא להגיע ליחסים מלאים רק כי בתולין זה קודש. והן יסתירו את זה מהסביבה הכי קרובה אליהן לפעמים. אז כן, אני דוסית לגמרי ולא בתולה. ואני מודה שאני מסתירה את זה בתחילת הקשר כי זה עלול לפגוע בי, או כי זה ימשוך אנשים לא רציניים. המשא ומתן של כל אחד מאיתנו מול הקדוש ברוך הוא כל כך אישי ומי הם שישפטו אותנו? אני שמחה שעכשיו כל המגזר מדבר עלינו. הפכנו מאוכלוסייה שקופה לכזו שיש לה קול".
"אצל גברים זה מורכב כי יש גם איסור הוצאת זרע לבטלה", מוסיף יניב, דתי בן 38. "אז כשיש כל כך הרבה איסורים מופרכים, אין כבר מדרגות חומרה. הכול אותו דבר. לאונן או לשכב עם מישהי, מגיל מסוים זה כבר לא משנה. אני הייתי במקומות מאוד רעים מול עצמי וגם במערכות יחסים בגלל הגישה הדפוקה הזו. והמגורים לבד לא עוזרים, העובדה שאין באמת קהילה. גם לחילונים הרווקות היא לא פיקניק, אבל עלינו יש תיוג אחר. וזה כבד מאוד. אז היום אני עם הכיפה בכיס. מתפלל, אוכל כשר, אבל לא רוצה שיגידו שאני מוציא שם רע לדתיים כי אני מתפרפר".
אל תחושת המבוכה וחוסר האונים, מצטרפת העובדה שאין הרבה אנשים שמוכנים להתעמת עם הסוגיה המורכבת. לכן ההתעוררות על השאלה המינית מול ההלכה, פורצת בחודשים האחרונים דווקא ברשתות החברתיות. נעמי מימון, פסיכולוגית דתייה, הבינה את הסוגיה המורכבת והצורך לשרטט לה קווים ברורים והחליטה להרים את הכפפה. היא הכינה שאלון אינטרנט אנונימי שעוסק במיניות ונשלח לרווקים ורווקות, גרושים וגרושות, על מנת להבין את גודל המצוקה. הממצאים העלו תמונה כואבת. תסכול, כעס, כאב, אשמה ובדידות עלו בתשובות.
"אנחנו יודעים שיש המון משמעות למגע, ובתוכו מגע זוגי, בהקשר הרווחה הנפשית", מימון אומרת. "הדבר חשוב לפיתוח קשר ולבריאות האישית. מהתגובות עולה אמירה שיש צורך פיזי ורגשי שאסור לממש אותו בפועל. ולא מעט תגובות הביעו כאב רב עד כדי תיאור שהדבר גורם לתחושת 'מוות בעודך בחיים'".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אחד הקשיים העיקריים שעולים בסקר הוא הבדידות, באין עם מי להתייעץ. רק שמונה אחוזים מהעונים על הסקר העידו שהם משתפים רבנים. יש מי שמתייעצים עם אנשי טיפול ובעיקר עם חברים, אם כי גברים לרוב מתקשים לשתף, ועולה שבגדול הם לא מתייעצים עם אף אחד. רוב הרבנים מאוד רוצים לשמור על מוסד הנישואים היהודי, וזה מובן, לכן הם נמנעים מלהתיר דברים לפני החתונה, אבל בסוף, במיניות, מדובר ברצף. צניעות היא גם עניין של אופנה במובן מסוים".
מימון מסבירה כי חייבים לחשוב עכשיו על הנזק שעלול להיווצר בעתיד. המחיר של פגיעה ברווחה הנפשית של צעיר עלול להיות גדול בהרבה בעתיד. ומה שנדמה כבעיה פרטנית־מינורית, עלול להתרחב ולהתעצם. "בחור בן 40 שלא חווה מיניות במסגרת קשר והמפלט שלו הוא בפורנו, זו בעיה על בעיה", היא אומרת. "כשהוא יגיע לקיים יחסים עם אשתו יש לחשוש לתפיסת המיניות שלו את עצמו ואותה. אני חושבת שיש פער מאוד גדול בין איך שהרבנים מבינים ומכירים את הנושא לבין מה שקורה בפועל. ובחוויה שלי גם הרבנים נמצאים כרגע במקום שהם עוד מנסים להבין ולבחון את המציאות".
הרבנים בכלל רוצים להתעמת עם הבעיה?
"מהסקר עולה באופן מובהק שיש רצון להתערבות של רבנים, אך כיום החוויה היא שהם נעדרים מהשיח בנושא. עם זאת, חשוב לי מאוד לציין שלאחרונה יש התעוררות חיובית ויש רבנים שבהחלט מעוניינים להקשיב לקולות האלו. אם רב רואה את עצמו כמנהיג ציבור ודעת קהל, הוא לא יכול להתחמק מהנושא הטעון הזה. בשאלון עלו שני קולות מרכזיים: מי שמתמודד עם הדיסוננס הזה וחי בכל יום בפער קיצוני, אבל משלים עם זה שההלכה לא תשתנה. אלו אנשים שלא מבקשים ולא רוצים היתר הלכתי אלא אוזן קשבת ומקום להציף את זה; הקול השני כן מבקש בירור הלכתי ואם יש אפשרות, לחשוב על היתרים והקלות הלכתיים.
"אני מכירה אנשים שפנו לרבנים שנחשבים יותר שמרנים והם קיבלו תשובה חותכת שאין על מה לדבר. החוויה שלהם הייתה מאוד לא נעימה, חוויה של השתקה. מצד שני ישנם רבנים שמוכנים לדון בנושא ולהוות אוזן קשבת ולהציע תמיכה. ולכן זה טוב שדווקא הרבנים שנמצאים ברשתות החברתיות נותנים לקולות האלו מקום. היו גם קולות רבניים שהתייחסו לאפשרות ללימוד הלכתי משותף ללא היתרים או על מחשבה על היתרים הלכתיים פרטניים, וזה דיון פנים־רבני מבורך. מה שחשוב זה שהשיח הזה ייעשה בכבוד הדדי וכך אני חווה את השיח בנושא שאני שותפה לו בתקופה האחרונה".
אז האם רב יכול לתת היתר לרווק או לרווקה שנמצאים בבעיה הלכתית? הרב יוני רוזנצוויג מבית־שמש, שהתחיל את הפולמוס ברשתות אחרי שפירסם את המכתב, חושב שכן. "יכול להיות שחבריי הרבנים יגידו שזו טעות לכתוב כך או לחשוב כך", הוא אומר. "אני לא מפרט כאן את התנאים להיתר כזה, וגם לא חושב שהוא יפתור את 'מצוקת הרווקים', כיוון שהוא רק יכול להינתן במקרים מאוד מסוימים. אבל אני לא חושב שזה בלתי אפשרי".
איפה באמת עובר הגבול?
"הכוונה שלי היא לנגיעה שבאה להפיג בדידות, נגיעה של תמיכה בשעת קושי, ולא נגיעה של חיבה בעלת קונוטציה רומנטית. אני רק חושב שזה עניין אישי, ולא עניין חברתי. החברה צריכה להמשיך לשמור את האיסור כפי ששמרה אותו עד כה, כיוון שברמה העקרונית אנחנו מאמינים שהאיסור הזה מיטיב עימנו ולא מזיק לנו. שאלו אותי למה לכתוב בפייסבוק? במה זה עוזר? לדעתי חשוב שהרווקים יידעו שהרבנים רואים אותם. כשאני כותב שלדעתי יכול להיות מקרה של רווק/ה שמצבם הרגשי־נפשי הוא כה קשה עד שצריכים להיתר מסוים, זה מראה שההלכה 'רואה' אותם. הכאב הזה הוא משמעותי בעיניי, לא רק כאדם, אלא גם כיהודי הלכתי שתורת ה' חשובה לו. תמשיכו לכתוב לנו, הרבנים. אנחנו רוצים לשמוע את קולכם, וכמהים להיות לכם למשענת".
השיח הזה, שזוכה להתעוררות ברשתות החברתיות, מעורר לא מעט תגובות ושיתופים. במכתב נוסף שפירסם הרב רוזנצוויג, כתבה אחת הרווקות: "שלום כבוד הרב, ראיתי את הפוסטים שלך בנושא של שמירת נגיעה לרווקים/ות. אני רווקה בת 31 ושומרת נגיעה. קראתי את התגובות לפוסט וראיתי כמה בורות וכמה אטימות יש במגזר. אנשים שחיים במערכת זוגית ואינטימית ולא מבינים את הבדידות וההתמודדות עם חרדה ובושה סביב נושא כל כך אנושי, מביעים עמדה כאילו מדובר בשאלה הלכתית של האם מותר לאכול בשר וחלב כי זה נראה טעים. אנחנו לא מתפנקות. קיבלנו חינוך שבו נשים לא מתעניינות כלל במיניות. איזו בריאות נפשית יכולה לצאת מחינוך כזה? נסה לשער בנפשך מה עובר על בחורה שמגלה את המיניות שלה בגיל מאוחר וגם אז בטוחה שהיא לוקה בנפשה, כי חינכו אותה שלה אין יצר מיני, רק לגברים.
"המקורות מדברים כל הזמן על היצר הגברי וכמה הוא חזק וכמה אנחנו צריכות להיות צנועות כדי לא לעורר אותו. הגיע הזמן להכיר בעובדה שיש מיניות נשית והיא לא מגיעה רק בצעידה מתחת לחופה. בפועל, מי ששומרות נגיעה בגילאים האלה הן נשים בעיקר שנפגעות מחוסר מגע אנושי. ולא, לא כל מגע הוא מגע מיני! אם בחורה לא שומרת נגיעה, זה לא הופך אותה למי שבילתה עם כל בחורי ישראל. אגב, הרבה גברים דתיים לא מוכנים לצאת איתי בדיוק מהסיבה שאני שומרת נגיעה וזה קשה להם. המגזר לא יודע להתמודד ולהכיל רווקות מעל גיל 30.
"גברים רווקים נתקלים בהרבה יותר אמפתיה בגילאים האלה, כי להם יש יצר והם גברים וזה מובן. ועוד לא דיברנו על העובדה שמעודדים אותם לצאת רק עם צעירות מאוד שיביאו הרבה ילדים ולוחצים עלינו להקפיא ביציות, כאילו זה לקנות בזוקה בסופר. בלי הבנה בסיסית כמה התהליך הזה כואב פיזית ויקר מאוד ובכלל לא מבטיח כלום. אז מה נשאר לנו? לצאת רק עם בני 50 ו־60 שבכלל לא מתאימים לנו? או לגזור על עצמנו לחיות חיי בדידות עד הסוף?"
גליה גרה ב"ביצה" הירושלמית, באחת השכונות שבהן מתרכזים הרווקים והרווקות הדתיים, כפי שתועד בסדרה "סרוגים". "תביני שאני צפיתי ב'סרוגים' בתור אישה צעירה ותמיד ריחמתי על הרווקות האלו ולא הבנתי איך הן נתקעו ככה", היא אומרת. "הייתי שיפוטית, ועכשיו אני בעצמי במקום הזה".
איך את רואה את המצב הזה מהמקום שלך עכשיו?
"היחסים עם הביצה הם יחסי אהבה־שנאה. לפעמים זה באמת מקום טובעני, עולם של שקר. בתוך מרחב כזה מאוד קשה להבין מה אני רוצה באמת ומה לחץ חברתי. אני בעבר החלטתי לזרוק את שמירת הנגיעה לפח, וזה לא עשה לי טוב. הגעתי למצבים אינטימיים עם אנשים שלא הרגשתי כלפיהם כלום. נגעלתי מעצמי. כמו ילדה רעבה בחנות ממתקים, מרגע שהאיסור הוסר, לא ידעתי להתנהג בהתאם. היום אני כבר לא שם וגם הגוף שלי לא שם. אני אהיה עם מישהו רק אם זה רציני. מה זה רציני? אלוהים יודע. בינתיים בשנתיים האחרונות לא החזקתי קשר יותר מחודש".
ד"ר מיכל פרינס, חוקרת מיניות של נשים דתיות ומייסדת מרכז יהל שעוסק בתחום, מברכת על השיח הער שהתעורר. "לפעמים אנחנו מנסים לברר דברים בשפה של מותר ואסור, ואז לא מוצאים תשובה", היא אומרת. "פה הפער מתעצם כי העולם ההלכתי ייצר נורמה, והעולם הרווקותי הוא כביכול א־נורמה. יש שם אידיאל שאתה שואף אליו ולא מגיע אליו. שם נוצרת מצוקה. לפני שמנסחים את הרף ההלכתי, צריך לדבר על הנושא הזה בפתיחות. כרגע הרווקים והרווקות מתחילים לספר. והם לא צריכים לפחד והם לא צריכים להיות אנונימיים, כי יש להם מקום. אנשים שלא נמצאים שם צריכים להקשיב בענווה לפני שמציעים פתרונות".
איך את מסבירה את הפתיחות הזאת שהתעוררה פתאום?
"הציבור הדתי התחיל לדבר על הרבה טאבואים, גם אם אין להכול פתרונות הלכתיים. ראינו את זה בשיחה הערה על מה שקורה בחדר המיטות, על הטבילה, על הלהט"ב הדתיים, וגם סביב הורות יחידאית. אנשים עדיין מחויבים הלכתית, אבל הם מתלבטים כל הזמן. כמו כולנו. זו המהות היהודית וזו ההתפתחות הדתית - לבדוק ולחקור ולהעמיד את עצמנו מול זה כל פעם מחדש".
אז איך הרבנים צריכים להתייחס לזה לדעתך?
"לתת רגע למציאות להרים ראש בלי לפחד ובלי לתת להם נבוט. לייצר שיחה ציבורית. אני בעד שהרשת תוצף בעשרות ומאות סיפורים של אנשים, ואז נבנה עוד קומה בחברה שלנו".
בעוד חודש וחצי יקיים ארגון הרבנים והרבניות "בית הלל" כנס פתוח בנושא: "היות האדם לבדו - על רווקים/ות וגרושים/ות בחברה הדתית", שם יעסקו במגוון נושאים שמעסיקים את האוכלוסייה הזו; מקומם בקהילה ובבית הכנסת, איך ההורים מתמודדים עם התופעה וכיצד יש לקבל אחריות גם על תחום השידוכים באופן מכבד. נושא המיניות הוא עדיין רגיש, ובארגון אומרים שהוא עדיין דיון פנים־רבני שמתקיים בעדינות ולא בפומבי.
ברשתות החברתיות הרבנים בהחלט משמיעים את דעתם. הרב אברהם סתיו, מחבר ספרים ומאמרים בעיון והלכה, אומר שעיקר המאמץ של החברה צריך להיות במניעת רווקות ועידוד נישואים. "ברמה האישית אין לי פתרון קסם", הוא מסביר. "התחום המיני הוא תחום שקשה מאוד להתנהל בו כרווק. חשוב לי לומר לרווקים ולרווקות שאם אדם נופל בניסיון הזה, זה מובן. זה לא מותר, אבל אם אדם נכשל הוא לא פושע והוא לא מחוץ למועדון. אני לא רוצה לנרמל את האסור ולהציג כשיגעון את הראוי. יש כאן אתגר רוחני".
הרב עידו פכטר, רב קהילה וחוקר של האורתודוקסיה המודרנית, לוקח את הדברים צעד קדימה. "ההלכה מאז ומתמיד פנתה אל הציבור הרחב כדי לשתול בו מסרים", הוא מסביר. "ותמיד, בכל נושא ונושא, יהיו יחידים שההלכה לא תתאים להם ואפילו תפגע בהם. ולכן לא תמיד תהיה הלימה בין ההלכה הפסוקה ובין השאלה ששואל את עצמו האדם הפרטי".
אז אין מקום לשינוי?
"אל תצפו שההלכה בעניין הזה תשתנה. כדי לשמור על שלמות וקדושת היחסים הזוגיים והמשפחה בקרב הציבור, ההלכה עדיין תמשיך לאסור נגיעה וכל שכן מגע מיני לפני החתונה. אבל אם אתם, מתוך כנות אישית ומתוך דרישת הטוב והישר בעיני ה', חשים שהדרך האישית שלכם בנושא הזה עוברת במסלול אחר - עליכם לבחור לעצמכם את מה שמתאים לכם. אל תצפו שאנחנו הרבנים נעשה לכם את העבודה, ונחסוך לכם את ההתלבטות והכאב. אנחנו נמשיך לומר שזה אסור בתכלית האיסור. אבל זכרו שאת עולם הבא שלכם אתם לא מקבלים מאיתנו, הרבנים, אלא מה' יתברך. ואם תוכלו לעמוד בפניו ולהוכיח שפעלתם מתוך כנות ויושרה פנימית, ומתוך אמונה גדולה בו ובדרכו, קשה לי להאמין שהוא יכעס עליכם, אלא יחייך ויאמר: ניצחוני בניי ובנותיי".
