אם היינו עורכים סקר לפני כחודשיים עם השאלה "היכן אתם מתכוונים לחגוג את ליל הסדר השנה?" - התשובות היו נעות בין "עם המשפחה אצל ההורים שלי/ חמותי/ דוד שלי או בית מלון" לבין "חופשה בחו"ל". אף אחד מהמשיבים לא היה מעלה בדעתו שבפסח הזה הוא יישב ספון בביתו, אך ורק עם בני משפחתו הגרעינית, או אפילו בלעדיהם. ואף אחד, ממש אף אחד, לא חשב שלאפליקציה בשם זום יהיה מקום של כבוד בשולחן החג.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
והנה, ליל הסדר מודל 2020 עוד רגע כאן ושתי אמיתות הולכות ומתבהרות לנגד עינינו: הראשונה - תוכניות לחוד ומציאות לחוד והשנייה - אנחנו נחגוג את הפסח הזה ויהי מה.
הראשונה היא תובנה מוכרת שכבר הפכה לקלישאה. השנייה היא מאפיין תרבותי שנטוע עמוק בזהות היהודית וקיבל ביטוי לכל אורך ההיסטוריה. יהודים, מאז ומתמיד, חגגו את פסח. סיפור יציאת מצרים, המתואר בהגדה ועומד בלב ליבו של החג, הציב את ערך החירות כערך מרכזי ביהדות – ערך שטומן בחובו תקווה לעתיד בזמן ישיבת היהודים בגולה וכזה שיש להגן עליו מכל משמר. אך כיאה לעם הספר, הדרך תמיד הייתה רצופה ברגעי קושי ומשברים שהעמידו את קיום החג בסיכון ודרשו מהחוגגים מאבק ויצירתיות. העולם הציב את התנאים שלו ויהודים, בלית ברירה, התאימו את החגיגות לתנאים הללו אבל מעולם לא ויתרו על עצם קיומן. לא משנה באיזו מדינה הם שהו, כמה מורכב היה המצב החברתי באותה תקופה, איזו מלחמה שררה בחוץ ומה שמו של הרודן ששלט בהם, פסח זה פסח ואת החג הזה ציינו תמיד ועדיין מציינים.
מסקר שנערך ב-2012 עולה כי כיום 61% מהציבור הישראלי עורך סדר פסח באופן מלא, כולל "קערת סדר" וקריאת ההגדה של פסח במלואה, 33% מקיימים ארוחה משפחתית חגיגית, במהלכה הם קוראים לפחות חלקים מההגדה, 4% מסתפקים בארוחה משפחתית רגילה ו-1% בלבד לא מציינים כלל את החג. השורה התחתונה ברורה: פסח נחשב עד היום לחג המשמעותי ביותר מכל חגי ישראל.
ליל הסדר הקרוב ייזכר בתולדותינו כחגיגה מורכבת במיוחד תחת צל של מגפה עולמית. לפני שאתם שוקעים ברחמים עצמיים על צמצום החגיגה למינימום, צאו למסע בזמן בין חגיגות ליל סדר ייחודיות ומאתגרות שחקוקות בספרי ההיסטוריה של העם היהודי.
מתוך "היהודים באים", כאן
את ההגדה נוהגים לקרוא מדי שנה בליל הסדר, במטרה לספר את סיפור יציאת מצרים ולקיים את בכך את מצוות ''והגדת לבנך''. הנוסח העתיק ביותר של ההגדה התגלה בסידור מהמאה העשירית ולאחר מכן שולבו בה הפזמונים שכולנו מכירים כמו "אחד מי יודע" ו"מה נשתנה". .
בספרייה הלאומית קיים אוסף הגדות הפסח הגדול ביותר בעולם והוא מאגד בתוכו הגדות בכתב יד מלפני מאות שנים, הגדות בדפוסים נדירים וחדשים, הגדות בשפות שונות, הגדות מסורתיות וכן הגדות לא-מסורתיות מסוגים שונים ומגוונים.
נוסח ההגדה התגבש במשך למעלה מאלף שנים והטקסט הקנוני שלו עם המוטיבים המרכזיים של יציאה מעבדות לחרות ושאיפה לגאולה, יציב זה מאות שנים. יחד עם זאת, ההגדות השונות מגלמות בתוכן גם את רוח התקופה שבה נכתבו. הפרעות ביהדות ארצות ערב ויהדות מזרח אירופה, רדיפות הצורר הנאצי ואחר כך מלחמות ישראל – כולן מצאו ביטוי בהגדות פסח. בשנה הבאה, ככל הנראה, יתווספו לאוסף העצום גם הגדות פסח עם תזכורת כלשהי לקורונה שבאה עלינו לכלותנו.
ערב מלחמת העולם השנייה, שלטה איטליה של מוסוליני בלוב. הקושי לגבש מדיניות קולוניאליסטית תקיפה והרצון לזכות באהדת גרמניה הובילו את השלטונות הפשיסטיים בלוב לאמץ חלק מחוקי הגזע שחוקקה גרמניה. התוצאה הייתה שורה של צווים וחוקים מגבילים ליהודים שהפכו עם התקדמות הלחימה לצעדי רדיפה ודיכוי אנטישמיים קשים במיוחד.
העיר בנגזי, שהחליפה כמה ידיים בזמן המלחמה, נכבשה סופית בסוף דצמבר 1942 בידי הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל מונטגומרי. המפגש בין יהודי בנגזי, ששרדו את אימת המלחמה, לבין החיילים היהודים בצבא הבריטי (רובם חיילים ארץ-ישראלים שהתנדבו לצבא הבריטי), מצא את ביטויו הסמלי בליל הסדר של פסח 1943.
"שני מקורות היסטוריים מרתקים מאפשרים לנו לשחזר את המפגש המרגש: הגדת פסח שציירו חיילים מיחידת התעבורה מספר 403 ויחידת הלוגיסטיקה מספר 53 לכבוד ליל הסדר של בנגזי, והיומן הצבאי של הרב אפרים אלימלך אורבך (לימים, נשיא האקדמיה הלאומית למדעים), שניהל את הטקס מטעם הצבא הבריטי", מסביר חן מלול מהספרייה הלאומית.
כמעט את כל 600 מוזמני הסדר צריך היה להביא ממקום מרוחק, שכן בזמן הלחימה גירשו הגרמנים את יהודי בנגזי למחנות בעיר טריפולי. הם הוחזרו לבתיהם כשהשלימה בריטניה את כיבושה של לוב. נוסף עליהם ועל חיילי היחידות שארגנו את הסדר, הצטרפו לערב החגיגי חיילים קנדים, אמריקנים, בריטים ואוסטרלים ששירתו באזור.
ההכנות לאירוע החגיגי בימי מלחמה הציבו בעיות לוגיסטיות, למשל - איך מדפיסים 600 הגדות בזמנים כאלה? ובכן, יהודי בנגזי החרימו טפסי מברקים ומסמכים משרדיים של המושל הכללי של לוב והדפיסו על הצד האחורי שלהם את הטקסט באמצעות מכונת כתיבה. לאחר מכן שכפלו את ההגדות במכונת שכפול.
15 צפייה בגלריה
משמאל – שיר הלל לאביב, מימין – נייר רשמי של "ממשלת לוב" הפשיסטית
(צילום: הספרייה הלאומית)
הרב אורבך סיפר ביומנו על ההכנות: "בדיוק בשמונה ורבע נכנסנו לאולם. היה זה מחזה נהדר לראות את כל החיילים, מכל השירותים וכמעט מכל חילות האומות הלוחמות, יושבים מסובים ליד השולחנות. על יד שולחן הקצינים ישבו 45 איש ובהם 12 מבני אמריקה. כאשר קמתי וניתן את אות הפתיחה, הושלך הס באולם הגדול. פתחתי באנגלית וסיימתי בעברית. בירכתי את האורחים והודיתי למארחים, דיברתי על חג החירות, על השמדת ישראל בגולה ועל התקוות שהחג הזה מפיח, בעיקר אם זכינו לחוגו במקום שרק לפני שנה גורשו ממנו יהודים וגלו למרחקים, וסיימתי בברכה: 'כשם שזכינו לחוג את חג החירות השנה על חורבותיה של הקיסרות המתגנדרת והמתרברבת, כך נזכה לחוג בשנה הבאה את חג החירות על הריסותיה של מלכות הזדון והרשעה כולנו מכונסים בארץ אבות הנגאלת והנבנית'".
מלול מסביר כי כמו הטקס הייחודי שעליו ניצח הרב אורבך, גם הגדת בנגזי איננה כתובה בפורמט המסורתי והמוכר לרובנו, משום שהיא עוצבה ואוגדה בידי החיילים עצמם כדי לחגוג אירוע מסוים. היא נפתחה בתפילה ("זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"), המשיכה בפסקה הארמית "הא לחמא עניא", משם עברה להקדמה עדכנית הקושרת בין יציאת מצרים לבין השואה שעודנה מתרחשת באירופה. את מלאכת עדכון ההגדה שהתחילה הקדמת החיילים, המשיכו הציורים הפשוטים שמילאו את ההגדה. מתחת לקטע הידוע, "שפוך חמתך על הגויים", הוסיפו החיילים ציור של מטוסי קרב המפציצים יעד לא ידוע. יש להניח שיעד זה מסמל את תבוסתן העתידית של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. ההגדה מסתיימת בשני משפטים המסמלים תקווה: "ושבו בנים לגבולם" ו"בשנה הבאה בירושלים הבנויה".
באפריל 1946, קצת פחות משנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, התקבצו יהודים במחנה העקורים במינכן במטרה אחת משותפת - לחגוג את פסח.
הצצה אל ההגדה שנכתבה במיוחד עבור הערב ההוא ואוירה בידי אחד מהניצולים, מגוללת את סיפורם של יושבי המחנה. זהו לא רק סיפור היסטורי על גאולה, אלא גם מציאות חיים הולכת ומתגשמת: את ליל הסדר שעתיד היה להגיע אחריו קיוו רבים מהשורדים לחגוג הרחק מהאדמה שעליה נרצחו יקיריהם. אלו מהם שהיו בסוד העניינים, דיברו על ליל סדר הפסח ההוא כעל ''ליל הסדר של יציאת אירופה''.
את הכמיהה הזו, לצד הכאב על הנרצחים, ביקש אחד מיושבי המחנה, יוסף דב שינזון, להביא לידי ביטוי בהגדה שחיבר עבור ליל הסדר ההוא. לצד הקטעים בעברית וביידיש שהוסיף שינזון להגדה המסורתית, נוספו חיתוכי העץ של האמן היהודי-הונגרי ניצול השואה צבי מיקלוש אדלר, שחתם את שמו בהגדה ''בן-בנימין''.
"האיורים הקשים של אדלר מביעים את הזוועות שחווה על בשרו בשואה ומתכתבים עם הטקסט של ההגדה", מסביר מלול, "כך לדוגמה, באיור המופיע לצד המשפט הידוע 'שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו', מופיע חייל אחד יורה במספר אסירים, בעוד חייל אחר מוליך מסה של אסירים שפופים אל יעד לא ידוע. התמונה הולכת ומיטשטשת ככל שנהר האסירים מתרחק ממרכז ההתרחשות.
"השילוב בין הכיתוב המסורתי לתמונה המודרנית מאיר את הדרך בה תפסו יוצרי ההגדה את הרגע ההיסטורי שבו חיו ופעלו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אך לא בכל דור עובר אדם זוועות המשחירות את עולמו ומגמדות את הסבל שחוו אבותיו. הצורך בדיבור ובהתמודדות עם הנושא האיום, מקבל ביטוי מוחשי ומפורש בהגדה באיור קשה לצפייה, שמתחתיו הכיתוב 'לפיכך אנחנו חייבים'. אולם, בעוד שבהגדה מוקדש קטע זה לדברי הלל ושבח לאל שהוציאנו ממצרים, ההבעה על פניו של הניצול שבתחתית התמונה נוגדת אפשרות זאת", מסביר מלול.
עותק של ההגדה הזו התגלגל לידיו של אברהם קלאוזנר, רב בצבא האמריקני שעמל על הכנות ליל הסדר עבור הצבא האמריקני החונה במינכן. הוא החליט לקיים את הסדר לפי אותה הגדה בשינוי יחיד: הוא הוסיף לה הקדמה הפונה לחיילים בצבאו של הגנרל אייזנהאור (אותו השווה קלאוזנר למשה מודרני), "ההקדמה של הרב קלאוזנר ממשיכה את הקו של שינזון ואדלר, ומשווה בין פרעה להיטלר ובין הסבל שעברו בני ישראל במצרים לסבל היהודים במחנות העבודה וההשמדה", אומר מלול.
רשימת המוזמנים לאותו סדר, שהתקיים במקביל לסדר של מחנה העקורים במינכן, שמורה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. היא מלמדת שמבין כ-500 המשתתפים בסדר הפסח שעליו ניצח הרב קלאוזנר, ושהתקיים בתיאטרון מינכן, השתתפו גם כמה ניצולי שואה.
15 צפייה בגלריה
רשימה חלקית של המוזמנים לסדר הפסח של הצבא האמריקני במינכן
(צילום: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי)
האות A הוטבעה על עמוד השער של העותק הפרטי של ההגדה שהייתה ברשות הרב קלאוזנר, אות המסמלת את הצבא האמריקני. על אותו שער נכתבו באנגלית התאריך והמיקום של ליל הסדר שבו שימשה ההגדה: מינכן, גרמניה, 16-15 באפריל 1946.
אפריל 1948 היה חודש מפנה במלחמת העצמאות. במהלך חודש זה עברו כוחות המדינה שבדרך מעמדת הגנה להתקפה והחלו לכבוש כמה כפרים ערביים. המטרה המרכזית של תוכנית ד' שניסחה המפקדה הארצית של ההגנה הייתה למהר ולבסס שליטה בכל מקום שבו הצבא הבריטי פינה את מקומו. הסעיף הראשון בתוכנית זו היה כיבוש תחנות המשטרה הבריטית – מבנים מבוצרים שבנו הבריטים בלב ריכוזי אוכלוסייה גדולים או בנקודות מפתח החולשות על צמתי תחבורה מרכזיים.
תחנת המשטרה במצודת נבי יושע בצפון נחשבה ליעד מפתח. ב-15 באפריל נשלחו אליה חיילי הכוח המשולב שהורכב מגדוד 11 של חטיבת גולני ומהגדוד השלישי של הפלמ"ח. הלוחמים לא צפו את כוח ההתנגדות שהמתין להם. ברגע שירדו מהאוטובוסים, החלו לספוג אש מידי הכוח הערבי שהתבצר בבניין המשטרה. התוצאה הייתה נסיגה כמעט מיידית, עוד באותו היום, פעולה שסיפקה לאויב זמן להתבצר ולקרוא לתגבור. ב-20 באפריל, כשחזר הכוח אל זירת הקרב וניסה לכבוש את היעד בשנית, הוא כבר התמודד מול כ-100 לוחמים. מרבית הכוח נפגע ונהרג בחילופי האש הקשים והגדוד נאלץ לסגת בשנית.
15 צפייה בגלריה
מצודת כ"ח (נבי יושע) זמן קצר לאחר כיבושה במלחמת העצמאות
(צילום: האנציקלופדיה של ישראל בתמונות)
שלושה ימים לאחר המפלה במצודת נבי יושע, כשתמונת חבריהם לנשק פצועים ומתים עוד טרייה בראשם, התקבצו חיילי הגדוד השלישי, אלה ששרדו את הקרב, סביב שולחן אחד כדי לחגוג את ליל הסדר של שנת 1948. הגדת הפסח שהוציאו לכבוד החג מכילה רמזים דקים בלבד למאורעות הקשים שהתרחשו ימים ספורים קודם לכן.
בדומה להגדות ציוניות מודרניות אחרות, חיפשה גם ההגדה הזו את האיזון הנכון בין המסורת ובין המסרים הלאומיים, "בעמוד 18 פונים החיילים אל הארץ הטובה, ארץ ישראל, ומבקשים ממנה לפתוח זרועות בחיבוק חם לגולים המיטלטלים בימים, הנרדפים הצמאים לאדמת מולדת ולבית עברי בתוך עולם טורף. הקרבה בזמן לאירועי קרב נבי יושע אומנם מנעה ממדפיסי ההגדה לתת ביטוי ברור לנופלים, אך לקראת סוף ההגדה ניתן להבחין בשני אזכורים באותו העמוד: הקריאה כי 'דגלנו האדים מאד, כי כבדה המערכה' ופסוק מקינת דוד על שאול ויהונתן - 'הצבי ישראל על במתיך חלל/ איך נפלו גיבורים'. שני אלה קיבלו משמעות חדשה ואישית עבור החיילים שציינו את חג החירות בעיצומה של מערכה בה נפלו רבים מאחיהם", מסביר מלול.
בבוקר ה-17 במאי, שלושה ימים לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות ערב, לאחר שהעבירו את הלילה בהעפלה חשאית למצודה, הגיעו חיילי הגדוד השלישי של הפלמ"ח אל פתח תחנת המשטרה בנבי יושע וגילו אותה ריקה מאדם, "מגניה נטשו אותה ונסוגו ללבנון. בשעה שהתמקמו הלוחמים, נורה פגז תועה מלבנון ופגע באחד החדרים. שני לוחמים נהרגו מהפגיעה. שמה של המצודה הנכבשת הוסב למצודת כ"ח, זאת לזכר 28 הלוחמים שנפלו בשלושת ההתקפות.
אף שאין איסור לחגוג השנה את ליל הסדר אלא רק להימנע מחגיגה מרובת משתתפים, רבים מרגישים כעת שאוסרים עליהם לחגוג את החג כפי שהם היו רוצים. אולם לאורך ההיסטוריה היהודית היו לא מעט אנשים שבאמת נאסר עליהם לחגוג, והאיסור הזה נמשך הרבה יותר משנה אחת. יהודי מרוקו במאה ה-13 הם דוגמה מצוינת לכך.
"בראשיתה של תקופת השמד, שבה חיו הרמב"ם ובני משפחתו בפאס שבמרוקו, עוד אפשרו ליהודים לחיות כמוסלמים מחוץ לביתם וכיהודים בתוך בתיהם אם רצו בכך, אך נאסר עליהם להתפלל בבתי הכנסת ולקיים כל טקס יהודי פומבי", מספר פרופ' יוסף שטרית מהספרייה הלאומית, "במרוצת השנים, תנאי השמד הוחמרו עוד יותר, כשעל יהודי צפון אפריקה ואנדלוסיה הוטלו גזרות קשות מאוד, הן בתחום החיים החברתיים והדתיים והן בתחום הכלכלה. במשך כ-80 שנה נאלצו האנוסים לחיות כמוסלמים לכל דבר, להשתתף בתפילות במסגדים ולבטל כל סממן יהודי. כלומר, 80 שנה בלי חגיגת ליל סדר אחת. בתנאים המחמירים הללו חלה הקלה במהלך התפוררותה של אימפריית המווחדון, אך גם אז נמשך האיסור לקיים חיים יהודיים.
"רק כשהשלימו שבטי בני מרין את השתלטותם על מרוקו ועל חלקים נרחבים נוספים של אימפריית המווחדון, הותר ליהודים שרצו בכך לחזור ליהדותם, אולם נדרש מהם לא לעשות זאת בהפגנתיות מפחד האוכלוסיות המוסלמיות השכנות, ששנאתן ליהודים טופחה תחת המווחדון. את חזרתם ליהדות ראו האנוסים כיציאת מצרים שנייה.
"כתוצאה מהחינוך המוסלמי הכפוי שהם קיבלו והדרשות המוסלמיות שהם נאלצו לשמוע במסגדים, הדמות המרכזית שנחרתה בדמיונות האנוסים הייתה דמותו של הנביא מוחמד, שמאז ומתמיד עמדה במרכז הפולחן והאמונה של האסלאם. ראשי הקהילות שביקשו לשקם את החיים היהודיים ואת התודעה היהודית בקרב ניצולי השמד, ביקשו להשכיח את דמותו של נביא האסלאם ולהעמיד נגדה דמות יהודית מרכזית שתאפיל עליה. ואיזו דמות מתאימה יותר לתפקיד ממשה רבנו?"
כפי שכולנו יודעים, ההגדה של פסח עוסקת כולה ביציאת מצרים ובחציית ים סוף שבאה אחריה, אולם דמותו המקראית הדומיננטית של משה לא מוזכרת בכל פרקי ההגדה אפילו פעם אחת. הסיבה לכך, לפי הגמרא (פסחים קט"ז, א), היא שההגדה רוצה להנחיל מסר שלפיו כל הגאולה נעשתה על ידי בורא עולם לבדו וכי העם היהודי נדרש להודות רק ליושב במרומים - היחידי ששמע את זעקת בני ישראל והוציאם מאפלה לאורה.
עם זאת, בסדרי הפסח הראשונים של מרוקו ומערב אלג'יריה, אחרי 80 שנה שבמהלכן נדרשו יהודים למחוק את יהדותם, דמותו של משה הפכה למצרך חשוב, שהתקבע על ידי הרמב"ם כאחד מ-13 העיקרים של האמונה היהודית. וכך, בסוף המאה ה-13 הופיעה דמותו בהגדה, בשירים ובטקסטים ערביים־יהודיים נוספים שעמדו ביסוד התרבות הערבית-יהודית של יהודי מרוקו.
הלילה של 27 במרץ 2002 במלון פארק בנתניה החל חגיגי ומרגש עבור 250 האנשים שהגיעו לחגוג בו את ליל הסדר, רובם קשישים שלא יכלו לקיים את הסדר בביתם. סמוך לשעה 19:15, חצה המחבל המתאבד עבד אל-באסט עודה את הלובי לכיוון חדר האוכל, בעודו מחופש לאישה, כשלגופו חגורת נפץ של 10 ק"ג. הוא עורר את חשדם של חלק מהמסובים עקב היותו אדם בודד בתוך אולם מלא משפחות, אך למרות זאת הצליח להגיע למרכז האולם ולגרום למה שנחשב עד היום לאחד הפיגועים הקשים שידעה ישראל אי פעם.
30 בני אדם נרצחו בלילה ההוא, ביניהם כמה זוגות נשואים וכן אב ובתו. ההרוגה הצעירה ביותר הייתה בת 20 בלבד והמבוגרת ביותר בת 90. כשליש מהנרצחים היו תושבי נתניה, חלקם ניצולי שואה. 160 בני אדם נפצעו, חלקם נושאים את הצלקות הפיזיות של האירוע הזה עד היום.
הפיגוע במלון פארק קיבל את השם ''טבח ליל הסדר'', ציין את שיאו של ''מארס השחור'' והיה למניע העיקרי ליציאה למבצע ''חומת מגן'' בשטחי יהודה ושומרון במטרה לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני. וכמובן, הוא לא רק קטע את ליל הסדר של אלה שהגיעו לחגוג אותו במלון - אלא את ליל הסדר של כל עם ישראל שנטש את השולחן החגיגי ונצמד למסכים בכאב ובדאגה.
18 שנה חלפו מאז, אבל קורין בן־ארויה מנתניה זוכרת אותו היטב. בפיגוע ההוא נרצח בעלה שמעון ואילו היא ושלושת ילדיה - שרי, הילה ואלעד - נפצעו קשה. "המשפחה המורחבת, שכללה את הוריי, חמותי, האחים של בעלי ועוד זוג חברים, החליטה, לשם שינוי, לחגוג את ליל הסדר במלון. התלבשנו באופן חגיגי והתאספנו בלובי של מלון פארק. עוד לפני שהספקנו להתיישב שמעתי פיצוץ שהעיף אותי בעוצמה ופצע אותי ואת כל הקרובים לי. למחרת נודע לי בבית החולים שבעלי נרצח", היא משחזרת, "מאז, בכל פעם שפיגוע מתרחש, אני מתנתקת. בשנתיים הראשונות אחרי הפיגוע לא הייתי מסוגלת לעבור ליד מלון פארק בנתניה. אני גרה בעיר, אבל רק אחרי טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי הצלחתי להביא את עצמי לשם. אפילו נכנסתי פנימה. כשהנכד שלי נולד, הצעתי לשרי בתי לחגוג את הברית שלו במלון הזה וכך היה. אנשים הרימו גבה, אבל אני אמרתי שבשבילנו זו סגירת מעגל. במקום שבו עמדו עלינו לכלותנו, הקמנו דור חדש".
