אייזק רוזנברג הוא סוכן נדל"ן צעיר ומצליח בניו יורק. הוא הומוסקסואל מוצהר, הולך יום-יום לחדר הכושר, מקפיד על תזונה בריאה ומתחזק חשבון אינסטגרם מרובה עוקבים. עד כאן הכול נשמע פחות או יותר רגיל, אבל רוזנברג בן ה-30 הוא גם יוצא הקהילה החרדית בברוקלין, ומסע הגילוי האישי, הרוחני והמיני שלו התחיל רק לפני כמה שנים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"הילדות שלי הייתה די שגרתית", מספר רוזנברג, הצעיר במשפחה בת 11 נפשות מקהילת באבוב החרדית בשכונת בורו פארק בברוקלין. "תוך כדי ההתבגרות שלי לא ידעתי שום דבר חוץ מהמרחב המצומצם שבו חייתי. בזמנו חשבתי שזה העולם ומלואו. לא הייתי הילד הכי ממושמע. הייתי משועמם, ולא היו לי אחים ואחיות לשחק איתם כי הם היו הרבה יותר מבוגרים ממני. שגרת החיים שלי כללה הליכה לבית הכנסת על בסיס יומיומי, חגים, שבת. כל המצוות. הדרך שבה חונכתי היא שלא שואלים שאלות ולא מציצים החוצה, ובגיל כל כך צעיר לא ידעתי שיש משהו אחר".
החלון נפתח בפני אייזק (או יצחוק, כפי שנקרא בבית משפחתו בברוקלין) בגיל 11 בעקבות משחק ספורט: בייסבול. "התאהבתי בבייסבול, הייתי מאזין לשידור משחקים של היאנקיז באופן מחתרתי כי אמא שלי לא הסכימה שיהיה לי רדיו. נחשפתי למוזיקת פופ, שהייתה זרה לשירים החסידיים שהיו הדבר היחיד שהיה מותר לי להאזין לו. יום אחד חברים שלי ואני גילינו שאנחנו יכולים ללכת למעדנייה שנמצאת בגבולות השכונה שלנו, ושם היינו יכולים לצפות במשחקים בטלוויזיה. עשינו זאת במשך כשנה. מבחינתי זו הייתה בזמנו הרגשה של הגשמה עצמית. הייתי מסוגל לצפות במשחק בייסבול. אם ההורים שלי היו מגלים את זה, הם היו אוסרים זאת באופן מוחלט. זו הייתה הדלת החוצה, אבל זה לקח המון זמן".
מתי התחיל השינוי התודעתי?
"עבר הרבה זמן עד שהבנתי שאני חי בעולם קטן וסגור. במידה מסוימת אני מרגיש שאני עדיין לא מבין את זה. יש חצי מיליון יהודים חסידים בעולם מתוך יותר משבעה מיליארד בני אדם, אבל בצעירותי זה היה כל מה שהכרתי. ניו יורק היא אולי העיר הכי קוסמופוליטית בעולם, אבל זה לא הגיע למקום שבו גדלתי. כשאנשים אומרים לי 'אתה ניו-יורקר אמיתי' אז אני עונה: 'כן, אבל לא באמת'. גדלתי במקום שמרוחק 11 ק"מ בלבד ממרכז מנהטן, אבל חוץ מעוזרות בית אין שם בכלל אנשים שהם לא יהודים. זוהי הקהילה, היא מאוד סגורה. ככה היא חיה. הם מקפידים על בידוד מהעולם החיצון".
לצד הפתיחות לעולם החילוני של ניו יורק, התעוררה אצל אייזק סקרנות מינית לבני מינו שלא הייתה מקובלת על הסביבה החברתית שלו, ואילצה אותו לחיות בסתר. "זה לא היה קל. התחלתי להרגיש לא נוח שם, כי הייתי צריך להתכחש למה שאני מרגיש. ניסיתי לגלות מה זה הדבר הזה, וכשגיליתי מה אני רוצה, ידעתי שאני לא אוכל לחיות את החיים שאני רוצה לעצמי בקהילה הזו. לא הגעתי למצב שבו אמרתי לעצמי שזה המצב, וכל מה שאני יכול לעשות זה לברוח. אני בטוח שהיה לזה חלק משמעותי בהחלטה לעזוב, אבל זה לא שיקול מודע. אני חושב שכל אחד שחי בסוד, וזה מגביל את מי שהוא באמת, מרגיש סחוט מבחינה נפשית וגופנית. אין ספק שזה משפיע מהותית על אדם. זה מונע אושר ומזמן דיכאון".
ומנגד אתה שומע על התכחשות לתופעה הזאת, הטלת איסורים חמורים ואפילו טיפולי המרה.
"האמונה שלהם קובעת שזה לא יכול להיות, זה פשוט בלתי אפשרי ואסור להתיר זאת. מנקודת מבט דתית אי אפשר לצפות מהם לקבל הומוסקסואלים. באופן אישי חלקם מקבלים זאת, והם אדיבים כלפיי כל עוד איני מחצין את הזהות המינית שלי בפניהם, או לחלופין חושף בפומבי את הפתיחות שלהם. זו הסכמה שבשתיקה, אבל אני לא חושב שזה יכול לעבוד בקהילה. אני חש שבעשר השנים האחרונות יש התפתחות כחברה, והם סובלנים יותר ורגישים יותר למה שקורה סביבם. יש בקהילה מי שנלחמים בזה, ומנסים להטיל איסורים חמורים יותר והגבלות. ולמרות שיש יותר פתיחות, אני לא רואה אפשרות שהומוסקסואל יוכל לחיות את חייו באופן חופשי בקהילה הזאת".
אני משער שהיציאה מהארון הייתה משחררת.
"הייתה התרגשות גדולה מבחינת החופש המיני, אבל כבר במשך חמש שנים לפני כן התנסיתי בהרבה סיטואציות בעולם שבחוץ. קפצתי על כל הזדמנות שעלתה בידי לצאת מהקהילה ולבקר במקומות אחרים. הגעתי למקומות שונים בברוקלין, יצאתי לברים ולמסעדות. הלכתי לחדר כושר. ניסיתי לספוג כמה שיותר את העולם הזה שלא הכרתי. הרגשתי שם די בנוח, יותר מרוב האנשים שעוברים תהליך דומה".
החלון לחיי החופש נפתח, אבל כדי לפתוח את הדלת ולצאת מהקהילה בבורו פארק היה על רוזנברג למצוא דרך לקיים את עצמו. תחילה עבד בחנות של ספק טלפונים, ולדבריו הרושם הטוב שהותיר על הלקוחות הביא לו הצעות עבודה רבות. כשהוזמן להצטרף כסוכן מכירות של חברת מימון שנותנת הלוואות, הוא ענה בחיוב אבל במהרה גילה הרבה הונאה, תרמיות ומצגי שווא. "זה נראה לי מלהיב בזמנו. התחלתי לחפש עסקאות נדל"ן בניסיון להרחיב את העסק של הבוס, אבל די מהר הבנתי שהוא לא מי שהוא התיימר להיות. אבל מכיוון שהתחלתי להיכנס לתחום הנדל"ן, החלטתי לעשות רישיון תיווך. בהתחלה עבדתי בסוכנות בברוקלין, ומשם המשכתי כעצמאי לעסק הנוכחי שלי במנהטן", הוא מספר.
"אחרי שעזבתי, ישנתי על ספות במשך כחודש. למזלי, ברגע שעברתי לתחום הנדל"ן התחלתי לעשות כסף. אחרי חודש כבר יכולתי לפרנס את עצמי, ולהרשות לעצמי דירה משלי. זה אפשר לי להיות עצמאי. הייתי בר מזל ולא הייתי זקוק לעזרה של אף אחד, אבל אני מכיר חברים שעבורם העזיבה של הדת הייתה מאוד קשה. זה כמו להגר למדינה אחרת בלי לדעת אם תהיה לך פרנסה או מקום לישון. לרוב האנשים במצב הזה אין לאן ללכת".
איך הייתה הפרידה מהמשפחה?
"התסריט של החיים שלי היה להתחתן עם אישה בגיל 21, לעשות ילדים, לעבוד במשרה כלשהי בתוך הקהילה, להתלבש בדרך מסוימת ולא להתחשב בכלל בבריאות ובכושר. רציתי להתחיל חיים חדשים, והמשפחה לא הייתה חלק מהתהליך. לא סיפרתי להם כלום. פשוט עשיתי את זה, ואז יידעתי אותם בדיעבד. בני המשפחה שלי לא ידעו את כל הפרטים, אבל בגדול הם תמיד תמכו בי ומעולם לא דחו אותי. אמא שלי המשיכה להכין לי ארוחת צהריים כל יום".
אוכל של אמא בצהריים, וגם כוסות יין רבות בערב. זו הייתה השגרה של אייזק מגיל צעיר, ואחרי שעזב את הבית הוא מצא את עצמו שוקע בסחרור של הוללות שכלל סמים ואלכוהול - תוצאה ישירה של תחושת שחרור חסרת רסן, או לחלופין מצב נפשי שברירי בצל היציאה בשאלה. "בקהילה החסידית נהוג לשתות אלכוהול, כך שהייתי שותה הרבה כנער", הוא מודה. "בגיל יותר מאוחר התחלתי לצאת לברים והמשכתי לשתות, והרבה. המעגל שלי התרחב, ורוב האנשים שהסתובבתי איתם נהגו לעשן מריחואנה וצרכו סמים, ואז התחלתי להתנסות בזה. בתקופה הזאת הייתי הולך לישון שיכור כל לילה. התחלתי להיות חסר אחריות, לפעמים נהגתי שיכור וידעתי שאני משחק באש. בשלב הזה התחלתי להתנסות בקוקאין. זה תמיד היה זמין במעגל החברתי שלי. אבל לילה אחד ב-2016 הייתי תחת השפעה, התמוטטתי על המדרכה ונשארתי שם עד הבוקר כי לא יכולתי לנהוג. אמרתי לעצמי שזהו, אני לא מסוגל יותר, והפסקתי".
רוזנברג שומר על קשר קרוב עם משפחתו, אבל ארוחות הצהריים שלו בימים אלה נראות אחרת לגמרי מאלו שאמא הכינה. "המזון היהודי המסורתי הוא לחלוטין לא בריא. יש דרכים להפוך אותו ליותר בריא, ויש כמה אנשים בקהילה שיותר רגישים לזה בימינו. זה דבר יפהפה כשכל המשפחה יושבת מסביב לשולחן וחוגגת את השבת, אבל כשעושים את זה לאורך כל השבוע שלוש פעמים ביום, זה מגביר את צריכת המזון והשתייה שלך וזה ממש לא בריא. לא חייבים להפסיק את המסורת הזאת, אבל אני חושב שהם פשוט צריכים להיות יותר מודעים למה שהם אוכלים", הוא מסביר ומתאר כיצד אורח החיים הדתי שהותיר מאחוריו שונה לחלוטין מהחיים הנוכחיים שלו, שבהם חדר הכושר החליף את בית הכנסת.
"מודעות לכושר גופני בקהילה האורתודוכסית זה לא משהו שכיח במיוחד, אבל בשנים האחרונות יש יותר תשומת לב לזה. כשהייתי בן 19 הייתי בעודף משקל והחלטתי להתחיל להרים משקולות, ומאז אני מתאמן כל יום. אתה לא יכול להרגיש טוב כשהגוף והנפש שלך אינם במצב טוב. היום כולם שוטפים את ידיהם בגלל הקורונה, אבל הם לא חושבים לתחזק את הגוף שלהם באמצעות תזונה בריאה וכושר. זה משפיע על הכול, כולל ההתמודדות של המערכת החיסונית שלנו עם הנגיף. אם הם שוטפים ידיים ושותים אלכוהול שמחליש את הגוף שלהם, אז זה לא עוזר. בשבילי, אורח חיים בריא וכושר זה הדבר הכי חשוב. זה מאלץ אותך להיות מסור. לאחרונה התחלתי לקפוץ על חבל כל בוקר, וזה מפקס אותי. אם אני שוקע ברגע, אני מועד. זה כמו מדיטציה. חוץ מזה, כושר זה גם קהילה".
זה נראה כאילו הכושר החליף את הדת עבורך, כולל שגרת היום הקפדנית.
"יש לי אישיות התמכרותית, אני מודע לזה ואני מנסה למקד את האנרגיות האלה לדברים טובים, וזו הסיבה שאני עובד כל השבוע ומתאמן בחדר כושר כל יום. יש משהו דומה בין אורח חיים דתי לבין אורח החיים הנוכחי שלי. אני לא יודע אם זה תחליף, אבל כך זה צריך להיות. זה משהו שנותן לנו ייעוד ותשוקה ותחושת השתייכות".
הדת ממשיכה להיות נוכחת בחיים שלך, או שנטשת את האמונה לגמרי?
"אני מתרכז במה שאני מבין ונראה לי הגיוני. אני מנסה להיות אדם טוב. אני חושב שכדי להוכיח משהו בנושא הזה, בין אם אתה מאמין או אתיאיסט, עליך להיות משכיל בנוגע לכך ואני מודה שאני לא כזה, ולכן אני לא מנסה להוכיח שום דבר לאף אחד".
יש בך כעס על הקהילה שבה גדלת?
"אני לא כועס על הקהילה שממנה באתי. אני חושב שיש פער תרבותי. אני לא מריר. הם התייחסו אליי באופן הגון. מעולם לא הייתה לי תקרית שם, אף אחד לא אמר עליי מילה רעה. בכל פעם שאני מגיע לבקר, אני מתקבל בחיבה. יש לי אהבה אליהם, אבל אלו פשוט לא החיים שמתאימים לי. יש לי הרבה אחים והרבה אחיינים וקרובי משפחה. רובם שמחים עם החיים האלה, ואני מכבד את זה. כמו בכל קהילה זה יכול להיות נהדר, אבל עבור מישהו שזה לא מתאים לו, מן הראוי שתהיה לו הזדמנות לחיות חיים אחרים".
רוזנברג ביקר בישראל ארבע פעמים בעבר, והביקור האחרון נערך בסוכות אשתקד. הוא מספר שכהומוסקסואל יהודי מחוץ לארון הוא הסתגל היטב לאווירה התל-אביבית החופשית. "זה עולם שונה לחלוטין מאיפה שאני גדלתי, ואני מניח שחלק ממני הופתע מהפתיחות המינית בתל אביב", אומר אייזק. "התחנכתי במקום שהציג בפני ייצוג מעוות של יהודים. כילד האמנתי שהעולם היהודי מתמצה ב-50 אלף התושבים החסידים של השכונה שלי. בישראל יש מיליוני יהודים והם כולם מזדהים כיהודים, אבל רק חלק קטן מהם שייך לקהילה החרדית. יש עולם יהודי עצום בחוץ".
נתקלת בטח גם בלא מעט יזמי נדל"ן ישראלים בניו יורק, יש כל כך הרבה כאלה בעיר. יש לך הסבר?
"אני חושב שלעסוק בנדל"ן מצריך תושייה מיוחדת והרבה תעוזה, במיוחד בניו יורק. כתרבות, ישראלים גדלים בסביבה שהיא מואצת ולפעמים עוינת, והם טובים בזה. אני חושב שהרבה מהם מסתגלים היטב לניו יורק ומתמידים בזה, כי הם לוקחים את המנטליות והמוטיבציה שלהם ומתאימים אותה לשוק המקומי. עם זאת, חלק מהם מגיעים לכאן מלאי ביטחון עצמי, אבל הם לא מבינים שהתרבות העסקית כאן שונה לחלוטין מבישראל, ואז זה לא תמיד עובד. צריך חוצפה וצריך אומץ, אבל חייבים שזה יהיה מותאם לניו יורק".
יש הרבה מתווכים ישראלים בניו יורק, וחלק גדול מבעלי הנכסים שבטיפולם הם יהודים חרדים. למרות אורח החיים הצנוע של רוב חברי קהילת סאטמר בוויליאמסבורג וקהילת באבוב בבורו פארק, חלקם חולשים על דירות ובנייני מגורים רבים ברחבי ברוקלין. התופעה הזו גורמת לעיתים לעימותים עם שוכרי דירות, שנצבעים לא פעם בגוונים של אנטישמיות.
"הרבה מהנדל"ן בברוקלין נמצא בבעלות של חרדים. החוק הבסיסי של הנדל"ן הוא שאתה מתחיל בחצר האחורית שלך לפני שאתה פונה לשווקים אחרים. בקהילה של וויליאמסבורג הם התחילו בחצר האחורית שלהם, ואז פתאום וויליאמסבורג ובושוויק הפכו לאחד היעדים החמים לדיור בניו יורק", מסביר רוזנברג. "רוב רובם של החרדים לא מחזיקים במקצוע, הם לא הלכו לאוניברסיטה או התמחו בעיסוקים שונים. כל מה שנשאר להם זה כמה גרושים שהם יכלו להשקיע בזמנו בנכסים. לא צריך השכלה בשביל זה, כל אחד יכול לרכוש נדל"ן. היה להם מזל, אבל חלקם היו בעלי חזון".
אתה יכול להסביר למה מאשימים את היהודים?
"אני חושב שבכל פעם שיש תופעה של ג'נטריפיקציה, היא נתקלת בהתנגדות. אני מבין את שני הצדדים. כשאתה מפתח את השכונה, יותר אנשים יכולים להתמקם בה ויש יותר תעסוקה. מצד שני, תושבים מקומיים נדחקים החוצה כי הם לא מסוגלים לעמוד בעליות המחירים. אני מבין את זה, אבל בסופו של דבר מישהו יחזיק בבעלות על הנכסים הללו, אז אני לא מבין מה זה משנה אם הוא יהודי או לא. זה נראה לי גזעני. יש בעלי בית טובים ויש כאלה שהם לא הוגנים. זה לא קשור למוצא".
ייתכן שזו אחת הסיבות לעליית פשעי השנאה נגד היהודים האורתודוכסים בניו יורק השנה?
"לאחרונה היו מקרי תקיפה רבים של אורתודוכסים, והייתי בהלם מזה. כיום אני לא נראה חרדי בכלל, אבל רוב חיי נראיתי כך ומעולם לא נתקלתי בשנאה. כיום אני עדיין מזדהה כיהודי וקל להבחין בכך גם אם אני לא אומר, ואני לא מכיר את זה. הייתי מקווה שב-2020 נהיה כבר מאחורי זה, ומסתבר שלא, אבל באופן אישי אני לא מרגיש בזה בחיי היומיום שלי".
