מה משותף לשמות כהן, לוי ומזרחי? מלבד העובדה שהם נכללים בין שמות המשפחה הנפוצים בארץ, שלושתם מספרים את סיפורה של ההיסטוריה היהודית ככלל, ואת סיפורה של המשפחה הנושאת אותם בפרט. למעשה, הם מאפשרים לנו ללמוד על השפות ועל התרבויות השונות שבתוכן חיו היהודים לאורך הדורות.
כתבות נוספות למנויים:
אבל רגע לפני שנחקור את משמעות השמות ואת מוצאם - נושא שמרתק לא מעט ישראלים - נציין כי במשך רוב תקופת הקיום היהודי בתפוצות, למרבית היהודים לא היו שמות משפחה. נשמע מוזר למדי, אולם בתקופה זו - בדומה לתקופה המקראית - כל אדם נקרא בשמו הפרטי, ולעיתים בתוספת שם אביו, כמו למשל יהושע בן נון או משה בן עמרם. היו גם כאלה שעל מנת לזהות אותם, נוסף לשמם הפרטי המקצוע בו עסקו (לדוגמה, "חיים הנגר") ואלה שמזלם אינו שפר עליהם, נאלצו להתמודד עם כינויים פחות מחמיאים שתיארו באופן כזה או אחר את מראם החיצוני (למשל, "יעקב הגיבן").
אז מתי בכל זאת הופיעו שמות המשפחה, שבניגוד לשם הפרטי, מלווים דור אחר דור? השימוש בשמות משפחה בקרב יהודים מופיע לראשונה במאה העשירית במדינות צרפת, ספרד, איטליה ומדינות צפון-אפריקה. לעומת זאת, במרכז אירופה ובמזרחה, שמות משפחה נכנסו לשימוש במהלך המאה ה-16, בעיקר בקרב משפחות המעמד הגבוה. רק במאה ה-18 (בקירוב) החלו רוב היהודים לאמץ להם שמות משפחה, שנקבעו בעיקר על סמך מקורות יהודיים, התנ"ך והשפה העברית והארמית.
"על מנת לשכלל את ארגון ורישום התושבים ולקדם את גביית המיסים והגיוס לצבא, החליטו השליטים במדינות המודרניות באירופה לדרוש מהאזרחים לשאת שמות משפחה. השליט האירופאי הראשון שהחיל על היהודים את חובת רישום השמות היה קיסר אוסטרו-הונגריה, יוסף השני, אשר קבע זאת ב-1787 בעזרת חוק אותו חוקק. בהמשך, בעקבות ההשפעה של המודרניזם והקולוניאליזם שהתפשטו להם בין היבשות השונות, גם שליטים במדינות צפון-אפריקה והמזרח התיכון תבעו מאזרחיהם לשאת שמות משפחה", מסבירה אסתר שקלים, משוררת וחוקרת קהילות ישראל, שהרצתה בנושא כחלק מסדרת "עורכים מארחים בזום" מטעם האוניברסיטה הפתוחה.
לדבריה, "בנוסף לדרישת השלטונות לשאת שמות משפחה, פעלו גורמים פנים-קהילתיים נוספים שחייבו את היהודים לשאת שמות אלו, ובהם העיור והתיעוש המואצים בעת החדשה, שהגדילו את מספר היהודים בקהילות בערים הגדולות והובילו לכך שהיו לא מעט יהודים אשר נשאו שם פרטי זהה. מתן שם משפחה בנוסף לשם הפרטי הקיים סייע לפתרון בעיה זו, כאמור.
"אולם, גם עם קום המדינה היו עדיין יהודים שעלו ארצה ממקומות שונים במזרח (למשל, מתימן או מכורדיסטן) ללא שמות משפחה, ורק כאן בישראל הם קיבלו את שמותיהם. גם יהודי אתיופיה הגיעו ארצה ללא שמות משפחה, והוחלט כאן כי שם משפחתם ייגזר משמו של אבי המשפחה".
לצד זה היא אף מספרת כי "כשהיו שואלים את אבי ז"ל, פרץ שקלים, על מקורו של שם המשפחה הייחודי שלו, הוא היה משיב 'היינו 'דולרים' ועברתנו'. למעשה, שם משפחתי, שהוא גם שם נעוריי אליו חזרתי לאחר גירושיי, נמנה על קבוצת שמות משפחה שמקורם במקורות מיוחדים הקשורים למשפחה ספציפית. יהודי איראן קיבלו את הצו לשמות משפחה רק ב-1928, כשבאותה תקופה היה סבי, רבי אליהו שקלים, אחראי על איסוף השקל הציוני בעיר אספהאן (מספר הנציגים לקונגרסים הציוניים באירופה היה נקבע לפי מספר השקלים שנאספו בכל קהילה) ומשום כך קיבל את הכינוי 'אדון שקלים'. כינוי זה הפך בהמשך לשם משפחתו, שנים רבות לפני שהשקל החליף את הלירה האנגלית בשוק הישראלי".
במאה העשרים הייתה בישראל נטייה ליצור שמות עבריים מהשמות המסורתיים, כביטוי להזדהות עם התחייה הציונית. מגמה זו התגברה במיוחד בשנות החמישים, אז רבים מאנשי הציבור, לצד אנשי צבא, ספורטאים, ולמעשה רוב אלו שייצגו את מדינת ישראל בעולם באותה תקופה - עברתו את שם משפחתם.
"עברות היה חלק מהותי מהמאמץ של התנועה הציונית להשליט את השפה העברית כשפה מדוברת, אך גם כסמל של בניין האומה החדשה - אומה 'עברית' (חלוצית, מתחדשת וחילונית), בניגוד ל'יהודית' (גלותית, מסורתית ודתית)", מסביר ד"ר אדר כהן, מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים.
"אבות הציונות (פרט להרצל, כידוע) ראו בשפה העברית יעד מרכזי שיאפשר ליהודים מעשרות גלויות להתקבץ יחד, ולהקים חברה משותפת אחת שיש בה תרבות חדשה ושונה מכל מה שהיה בתקופת הגלות. בדומה ל'כיבוש השממה' ו'כיבוש העבודה', דיברו המנהיגים גם על 'כיבוש השפה' - ולא רק דיברו, אלא גם עשו".
לדברי ד"ר כהן, על מנת להצליח ליישם את הקמת ה"אומה העברית" החדשה, הופעל לחץ חברתי ופוליטי (אם כי לא משפטי) לשינוי השמות, ולהחלפתם של שמות משפחה כמו גם שמות פרטיים.
"בהקשר זה, יש לציין כי ישנן עוד מדינות ותנועות לאומיות שניסו לחזק את הזהות הקולקטיבית שלהן באמצעות שפה ושמות, כמו למשל האירים עם השפה הגאלית או הקטלונים והבסקים שעשו זאת בספרד. בדומה לכך, חלק מהניסיון של המדינות הבלטיות כיום לבסס את זהותן העצמאית אל מול הרוסים, עובר דרך חיזוק השפות הלטבית או הליטאית, אבל ישראל היא ללא ספק אחת הדוגמאות הבולטות, גם בהיקף וגם בעוצמת השינוי והצלחתו", מוסיף כהן.
את שמות המשפחה היהודיים ניתן לחלק לקטגוריות רבות שמהוות את המקור עבורם. הנה כמה מהשמות הבולטים שבהם (על פי כתביו של פרופ' אהרון דמסקי) המופיעים במאגר שמות המשפחה ע"ש ממי דה-שליט, מוזיאון העם היהודי (לשעבר בית התפוצות):
שמו הפרטי של האב או הסב, שהפך לשם המשפחה. בין השמות הנפוצים: יצחק, זבולון וחיים. יש שהוסיפו לשם זה תחילית או סופית בשפה המקומית, שפירושה "הבן של" או "שייך ל" וכך, אם שמו של אבי המשפחה היה אברהם, אז שם המשפחה של צאצאיו יהיה "בן אברהם" או "אברהמי" בעברית, "אברמסון" בארצות דוברות אנגלית, "אברמוביץ'" ברוסיה, "אברהמשווילי" בגאורגיה ו"אברהמיאן", "אברהמזדה", או "אברהמפור" באיראן. לעיתים, נבע שם המשפחה משמה של אם המשפחה כמו למשל "חייקין" (חיה), "סורוצקין" (שרה) ו"אוחנה" (בן חנה).
חלק משמות המשפחה מבוסס על מקומות בעולם המשקפים את נדודיו של עם ישראל, וכן את מוצאו של אב המשפחה. שמות משפחה כאלה הם למשל "שרעבי" (אזור בתימן), "ברלינר" (ברלין), "הלפר" או "הלפרין" (מהעיר היילבורן בגרמניה), "יזדי" (מהעיר יזד באיראן) ועוד.
מדובר במקומות שמהם הגיעו המשפחות לפני שהיגרו למרכזים עירוניים שבהם אימצו שמות משפחה, מה שעשוי ללמד על דפוסי ההגירה של היהודים מערים, מחוזות, ארצות או אזורי תרבות, לרוב בשל רדיפות וגירושים מהם סבלו לאורך השנים. עם זאת, יש לציין כי לא תמיד שמות שמקורם במקום כזה או אחר - מעידים על מוצא ישיר, ולעתים מדובר בקשרים עקיפים בין נושא השם לבין המקום (למשל מוצא אבותיו הרחוקים, מעבר והגירה, מסחר או קרובי משפחה).
שמות משפחה רבים מבוססים על מקצועו של אב קדום במשפחה. השמות משקפים את מגוון הפעילות הכלכלית של היהודים בקהילותיהם, דוגמת "שומן", "שומאכר", "צ'יבוטרו" או "כפש" (סנדלר), "גולדשמיט" ו"אסייג" (צורף), "זייפר", "מידלר", "צבן" או "סבן" (יצרן סבון) ועוד.
אולם, לא רק המקצוע מאוזכר כמקור לשם המשפחה, אלא גם חומר הגלם או המכשירים שבהם בעלי המלאכה השונים עשו שימוש, כמו גם התמחות מיוחדת או סחר במוצר המוגמר, למשל "נודל", "נידלמן" ו"פודם" (חוט), "פינגרהוט" (אצבעון), "שרמן" (חותך), "פרלסטיקר" ו"גולדסטיקר" (רקמה עם פנינים וזהב), "טליסמן" (תופר טליתות) ו"דמסקי" (חייט נשים או סוחר בבגדי נשים).
קטגוריה זו כוללת שמות משפחה המרמזים על תפקידו של אב המשפחה בקהילה היהודית. בין כלל שמות המשפחה המגוונים ניתן להבחין בשמות כמו "רבני", "רבינא", "רבניאן", "מולא", "חכם", "חכמי" (רב) וכן "מלמד", "מורי", "מועלם", "לרר" (מורה) ועוד רבים.
במקרה הזה השם קשור לתכונת אופי מיוחדת שהייתה לאבי המשפחה. כך למשל כינוי שמשמעותו "אדם טוב" - נקשר ל"גוטמן", "בואנו" ו"אלמליח". שם הקשור לתכונה פיזית בולטת במיוחד, משויך ל"לנגר", "גרוס", "טוויל" (גבוה), "קליין", "קורץ", "מליק", "צע'יר" (נמוך). לצד דוגמאות אלו, גם כינויים שהעניקה הסביבה לאבי המשפחה בשל מום שהיה ידוע בו, הובילה לשמות משפחה כמו "קריפל" ו"סקעת" (נכה), "גמיינר" (רמאי או שקרן), "קרומר" (עקום), "אברג'יל" (קטוע רגל או צולע) ו"בלינדר" (עיוור).
למרות שהנכות הייתה מנת חלקו של אבי המשפחה בלבד, לעיתים שרד שם משפחה הקשור במום גם בקרב צאצאיו. ייתכן והסיבה לכך היא כי שאר בני המשפחה נספו בשואה והיה רצון להשאיר להם זכר, ואולי בשל האמונה כי שם שלילי זה הוא מגן עתידי בפני המזיקים למיניהם וימנע את הישנות הנכות.
בארצות אשכנז היו שהוסיפו לעצמם שמות משפחה מהטבע כמו למשל "רוזנטל" (עמק הוורדים), "רוזנברג" (הר ורדים), "גולדברג" (הר זהב), "זילברשטיין" (אבן כסף), "שוורצנברג" (הר שחור), "אייזנברג" (הר ברזל), "אפלבוים" (עץ תפוחים), "מנדלבאום" (עץ שקדיה) ו"קליינשטיין" (אבן קטנה). לצד אלו, יש גם שמות משפחה הנסמכים על בעלי חיים שונים בהם השמות "לייב" (אריה), "וולף" (זאב), "בר" (דב), "הירש" (צבי) ו"פישל" או "פישר" (דג).
ישנם גם שמות הקשורים לימות השבוע כמו "זונטאג" (יום ראשון), "מונטאג" (יום שני), "מיטווך" (יום רביעי), "פרייטאג" (שישי), "בן שישת" ו"בן שבת" או לחודשי השנה דוגמת "כסלו", "ניסן", "סיון" ו"תמוז". אולם לא רק ימים וחודשים זכו לכבוד זה, אלא גם עונות השנה וחגי ישראל בהם "ספרינג", "זומר", "הרבסט", "וינטר", "יומטוב" ו"בונדי".
את הרשימה חותמת הקטגוריה שהוזכרה קודם לכן, המורכבת משמות שעוברתו כחלק מהליך תחייתו של עם ישראל ושיבתו לארץ ישראל וכן תחיית הלשון העברית. ואכן, יהודים רבים בחרו ליצור שמות משפחה חדשים בעברית, בהם גם ראשוני המנהיגים של התנועה הציונית ששינו את שמם, כמו אליעזר פרלמן ששינה לבן יהודה, דוד גרין ששינה לבן גוריון, משה שרתוק שהמיר לשרת, לוי שקולניק שהחליף לאשכול, יצחק שימשלביץ' שהפך לבן צבי ומאיר ברלין שידוע כיום כבר אילן. עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, רק הלכה והתגברה מגמת העברות של שמות משפחה.
"יש סיפורים מעניינים איך אנשים התנגדו וסירבו להחליף את שמם (כך למשל האלוף לסקוב קיבל אישור מיוחד מבן גוריון ביום השבעת המטכ"ל הראשון ב-1948, שלא להחליף את שמו מפאת כיבוד אב ואם) וכן סבו של בנימין נתניהו, ששמו היה מיליקובסקי ושינה אותו בשנות העשרים לשם נתניהו, שהופיע בתנ"ך כאחד השמות בתקופה של שיבת ציון.
"למעשה, שמיר (לשעבר: יזרניצקי) ונתניהו הם דוגמאות מעניינות לאישים שנטשו לגמרי את השם הקודם - גם במשמעות וגם בצליל, מה שמשקף את רעיון 'הלידה מחדש' עם העלייה לארץ. זאת לעומת דוגמאות הפוכות כמו לפיד (טומי לפיד, שהיה שר המשפטים ואביו של יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד), ששמו המקורי היה למפל (מנורה, מקור אור) והעברות הצליח לשמור גם על המשמעות וגם על הצליל", אומר ד"ר כהן, שמחקרו עסק בעברות שמות משפחתם של מנהיגי ציבור בישראל, לרבות חברי כנסת, חברי ממשלה, שופטים וראשי מערכות הביטחון, מאז דור הקמת המדינה ועד היום.
המחקר הצביע על כך שכמעט 80% מחברי הכנסת של מפא"י (מפלגת השלטון) שהיו בכנסת הראשונה נשאו שמות מעוברתים, בעוד שבקרב חברי הכנסת הדתיים והחרדים מדד העברות היה רק 15% ובקרב חברי הכנסת של חירות רק כ-40%.
הכיוון הזה השתנה עם חלוף השנים והיום אנחנו נמצאים בערבוב בין הישן לחדש, בין הגלותי-מסורתי לעברי-חלוצי, בין שמות שמבטאים את כור ההיתוך העברי (רגב, סער, שקד, גלאון, ברקת, הנגבי) לבין שמות שמבטאים רב-תרבותיות ששומרת על הלועזי (בנט, גנץ, גלנט, ליצמן, אוחנה, אשכנזי, זנדברג, ביטון, אמסלם).
"בכך למעשה מתקיימת תופעה מעניינת והפוכה, בה שם משפחה זר, לועזי וגלותי הוא דווקא נכס ולא נטל. ניתן להניח שאם ליברמן היה מעברת את שמו, הוא היה מתקשה להצטייר כמנהיג אותנטי של הקהילה דוברת הרוסית וכך גם אריה דרעי בקרב הקהילה המזרחית.
17 צפייה בגלריה
אביגדור ליברמן. ייתכן שאם היה מעברת את שמו - היה מתקשה להצטייר כמנהיג אותנטי של הקהילה דוברת הרוסית
(צילום: שמוליק דודפור)
"כמו כן, בהקשר אקטואלי יותר, מעניין להתבונן על השינויים בשמות המשפחה של מנהיגי מפלגת העבודה, שכן מאז הקמת המדינה ועד 2011, היו כל מנהיגי המפלגה בעלי שמות מעוברתים או עבריים (בן גוריון, שרת, אשכול, מאיר, רבין, פרס, ברק, בן אליעזר, מצנע, פרץ) ורק בשנים מאוחרות יותר נבחרה בפעם ראשונה מנהיגה שלא עברתה את שמה (יחימוביץ'). אחריה בא גם הרצוג, שזהו שם לועזי, אבל עם 'לגיטימציה' בשל ייחוס-אבות, ממש כמו עזר ויצמן שקיבל בראשית ימי המדינה 'אישור' לא לעברת בזכות הייחוס שלו לדודו, הנשיא חיים ויצמן. בכך משתקפים פניה של החברה הישראלית כיום - שילוב בין מסורת ומורשת לבין ישראליות מתחדשת ועדכנית", מסביר ד"ר כהן.
מדבריו עולה כי המנהיגים משקפים שני צדדים מעניינים בסיפור: הם גם השפיעו כשהובילו את בניית האומה ותהליך החייאת השפה במסגרת זו, אך גם הושפעו - שכן כל אחד מהם היה צריך בסופו של יום להחליט האם הוא זונח את שמו הקודם, ואם כן - איזה שם הוא בוחר לעצמו ומה המשמעויות הגלומות בכך.
"שינוי שם מוכר לנו ביהדות כאירוע מכונן בחייו של אדם, אך צריך לזכור שהחלפת שם משפחה אינה רק עניין אישי של אותו אדם, כי השם עובר בירושה לילדיו ולדורות הבאים. לכן שינוי שלו הוא מעין אתחול מחדש של ההיסטוריה המשפחתית כולה, בשם האידיאולוגיה הציונית.
"זו נקודה מרתקת של מפגש בין האישי ללאומי", מוסיף כהן ומבהיר כי יש לשים לב לרובד סמוי בו מוצבים גבולות חברתיים: מי אתנו ומי לא, מי נמצא בתוך הקבוצה המובילה בחברה ומצליח להיטמע - ומי נשאר בחוץ. כך למשל, השמות המעוברתים מציבים גבול ברור בין מי שעלה לארץ לבין מי שנשאר בגולה, בין מי שנמצא בארץ אך אינו ציוני (למשל החרדים) לבין הציונים, ואפילו בין מי שעלה לארץ והתמסר כל כולו לכור ההיתוך הציוני ולכן שינה את שמו, לבין מי שהותיר שריד וסימן לעברו בגולה.
לצד אלו, העיסוק הרב בעברות השמות בראשית המדינה מעיד גם על השוליות הפוליטית של הערבים בישראל. "הרי ברור שהם לא נדרשו בכלל לשנות את שמותיהם. לא היה כל רצון להטמיע אותם בחברת הרוב, כמו שמדינות אחרות ניסו לעשות למיעוטים בתוכן, כולל באמצעים לשוניים. שמות חברי הכנסת הראשונה המחישו בבירור את האליטות המובילות מצד אחד, והבליטו מצד שני את מי שהיו בקבוצות פחות מובילות ושמותיהם נשארו לועזיים. לעומת זאת, בתקופות מאוחרות יותר כל זה השתנה, אם כי לא התפוגג לגמרי", מסביר כהן.
ואכן, ממחקר שנעשה על חברי הכנסת ה-20 (שכיהנה בין 2015 ל-2019) עולה כי בקרב חברי "המחנה הציוני" היה את אחוז השמות העבריים הגבוה ביותר מבין מפלגות הכנסת (כ-66%), זאת לעומת כ-56% בליכוד וכ-31% במפלגות החרדיות. "זה מלמד אותנו משהו על 'כרטיס הכניסה' והשייכות לקבוצות הפוליטיות האלו, על אף שזה כמובן לא שיקול גלוי או מודע של אף מצביע", הוא מוסיף.
אז מהן התובנות שניתן להסיק משמות המשפחה של חברי הכנסת על החברה הישראלית? לדברי ד"ר כהן נראה כי כיום אנחנו נמצאים בתהליך של היחלשות האידאולוגיה הציונית הקלאסית, שהעברית הייתה אחד מבסיסיה, והתרבות הפוליטית שלנו בכללותה היא כיום הרבה פחות אידיאולוגית.
"החברה הישראלית הרבה יותר פתוחה וסובלנית לריבוי תרבויות, ולכן העובדה כי בהנהגת המדינה נמצאים אנשים ששמותיהם לועזיים כבר אינה מעוררת שום עניין, משום שאף אחד לא ידרוש מהם לשנות את שמם", הוא אומר. "המגמה מצביעה על כך שנושא השמות הולך ומאבד את החשיבות הסימבולית שהייתה לו בעבר".
המאבק על העברית הסתיים אולי בהצלחה, אבל ד"ר כהן סבור כי כעת עלינו להפנות את האנרגיות שלנו למניעת אמריקניזציה מוגזמת של השפה. "מבחינתי להיות פטריוט זה גם לשמור ולהתגאות בשפה הלאומית שלנו, לכתוב בה ולקרוא בה, לשיר בה, להפיק בה סרטים ולכתוב בה מחזות", הוא מסכם.
