לא מוגזם לטעון כי המתח בין חרדים לחילונים בישראל הגיע בשבועות האחרונים לנקודת רתיחה חדשה ומסוכנת בעקבות משבר הקורונה. רמת התחלואה הגבוהה בציבור החרדי, לצד דיווחים על הפרות המוניות מצד קבוצות וזרמים מתוך המגזר, מובילים אף לרעיונות שאינם ישימים, כמו היפרדות מהחרדים והפיכתם לאוטונומיה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
7 צפייה בגלריה
הפגנה מחאה חרדים חסידות גור נגד הסתה כלפי ציבור חרדי ערד רבנים חברי כנסת
(צילום: רועי עידן)
כתבות נוספות למנויים:
היכן ומתי נוצרו השסעים העמוקים עם החברה החרדית? מהן נקודות השבר המרכזיות שהפכו לקו פרשת המים מול החברה הישראלית, ואיזה תפקיד משחק משבר הקורונה הנוכחי בסיפור "הסכסוך"? על השאלות הללו ניסו לענות פרופ' מומי דהן מבית הספר למדיניות ציבורית של האוניברסיטה העברית, אילן גאל דור, מנכ"ל ארגון "גשר" הפועל לחיזוק הקשר בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית, והרב בצלאל כהן, ראש בית מדרש אנשי חייל ויזם חברתי וחינוכי בחברה החרדית.
את היווצרותה הראשונית של החברה החרדית נוטים לייחס לרב משה סופר, רב הונגרי בן המאה ה-18, שביקש לשמר את אורח החיים היהודי-מסורתי אל מול תהליכי חילון ורפורמה שהתפשטו באירופה. השימור יצר תרבות נפרדת, ולדברי הרב בצלאל כהן, הריחוק התרבותי הוא יסוד ההתנגשות בין החברה החרדית בת זמננו לבין החברה החילונית בישראל.
לצד אנשי "היישוב הישן" המוכרים היום כעדה החרדית, שהיו מתנגדים חריפים לציונות החילונית ובהתאם לא לוקחים חלק בפוליטיקה הישראלית או תקציבים מכל סוג שהוא, רוב המנהיגות החרדית המרכזית בקום המדינה הייתה פרו-ציוניות, אומר כהן. "ודאי שהיו גם בחצרות חסידיות, אבל גם בישיבות ליטא היו פרו-ציונים", הוא חושף זווית שאינה מוכרת ביחס החרדי למדינת ישראל ולחברה הציונית. "בתיאורים מלפני מאה שנה מישיבת טלז, ר"מ (רב מלמד בישיבה) שהיה אנטי-ציוני נאלץ לעזוב את הישיבה כי הבחורים פשוט התנגדו לכך".
כהן מסביר כי מתוך חמישה גדולי תורה בציבור הליטאי של קום המדינה, שלושה היו פרו-ציונים, בעוד שניים אחרים היו "בקונפליקט עם הציונות" - הרב מבריסק (הרב יצחק מאיר הלוי סולובייצ'יק) והחזון אי"ש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ). אבל למרות העובדה שכל גדולי התורה הפרו-ציונים היו ראשי ישיבות, התלמידים לשהם הלכו והתרחקו מהגישה הזו. "התלמידים שלהם נהיו פחות ופחות ציוניים, עד לזרמים החדשים כמו 'פלג הירושלמי' שהופך לאנטי-ציוני".
כהן מסביר כי המגמה הזו היא תגובת נגד לכור ההיתוך של בן גוריון. "הציונות הדתית התקשתה להתמודד איתו, ועם הכומתה יורדת לפעמים גם הכיפה, ולכן העמדה החרדית שגוברת היא זו של החזון אי"ש ושל הרב מבריסק. הם מבינים שאם רוצים להישאר חרדים - אנחנו צריכים לא להיות פרו-ציונים. כמובן, אי הגיוס לצה"ל זה הראשון, אבל כל מה שיוביל להתבדלות תרבותית מתאים".
בשנות ה-70 מוקמת מדינת הרווחה הישראלית. דמי אבטלה, קצבאות ילדים, הנחות במיסים ובשירותים, פטור מתשלומים על בסיס הכנסה. המילים סיוע כלכלי וסבסוד נכנסו ללקסיקון.
האם מדינת הרווחה הישראלית שיחקה תפקיד משמעותי ביצירת החברה החרדית כפי שהיא בישראל? פרופ' מומי דהן סבור שהתשובה היא חיובית. "ההבדל בין חרדי בבלגיה לחרדי ישראלי הוא בעיקר העניין של השירות הצבאי. למעשה נוצר איזה משולש, החרדים קיבלו פטור משירות צבאי כדי ללכת ללמוד תורה, והחלק השני שבא עם הפטור זו התניה - אדם שקיבל פטור לא יכול ללכת לעבוד - וכדי להשלים את המשולש הזה נכנסה מדינת הרווחה. מדינת הרווחה הציעה בעצם לחרדים סוג של חוזה - לתת הכנסה משני מקורות, קצבת ילדים וקצבת אברכים. לפחות בעבר זה היה נכון, כיום פחות".
דהן מסייג ומסביר כי לא מדובר במדינת רווחה במלוא מובן המילה: "מדינת רווחה קלאסית אומרת שאם אדם נקלע שלא בטובתו ושלא מבחירתו להכנסה נמוכה, אנחנו נתגייס ונעזור לו. הציבור החרדי הוא בעל הכנסה נמוכה, ואני עושה עכשיו הכללה, כי הוא בחר בחיים מאוד מסוימים - ריבוי ילדים ופרק זמן ארוך מחוץ לשוק העבודה כדי ללמוד תורה. מדינת הרווחה עשתה סטייה לטובת האוכלוסייה החרדית דרך קצבת הילדים וקצבת האברכים. פה במידה מסוימת זה ההיפך ממדינת רווחה".
בשנת 1977, שנת המהפך בשלטון, נוספה למדינת הרווחה זרוע ביצועית פוליטית נוספת - הסכמים קואליציוניים. במסגרתם גם התקבע פטור למי "שתורתם אומנותם". הפטור מחובת גיוס יחד עם מדינת הרווחה הישראלית מאפשרים את קיומו של תא משפחתי שבו האישה היא המפרנסת בעוד הגבר שוקד על תלמודו.
"המגמה ב-77' היא לכאורה יותר פתיחות לחברה הישראלית", אומר הרב כהן ומיד מסייג, "אבל אז החרדים ידעו בדיוק לתבוע את מה שהם רוצים. במקום שההצטרפות תגרום לפחות הסתגרות, זה שבהסכם הקואליציוני מעגנים את חברת הלומדים באופן חוקי בעצם מאפשר את אותה הסתגרות תרבותית שהתחילה קודם. נעים וטוב באוטונומיה, והמדינה מאפשרת בלי הגבלה של דחיית שירות או מספר אברכים. ואז גם ש"ס מוקמת והחברה מתפתחת. 77' זה תפר חיבור פוליטי, ובתוך התפר נמצא הקרע העתידי".
לצד ההיבדלות התרבותית, יש דרך נוספת לתאר את התהליכים בחברה החרדית פוסט 77' , דרך המספרים. "האוכלוסייה החרדית", אומר פרופ' דהן, "בלי להיכנס כרגע לשאלות של טוב ורע, באה לידי ביטוי בשלושה דברים משמעותיים. ראשון הוא ריבוי ילדים - משפחה חרדית ממוצעת בקום המדינה הייתה עם שלושה ילדים, היום שישה. השני - מערכת החינוך החרדית, שמכשירה לעולם התורה, לא לעולם העבודה. ושלישי, שגברים חרדים נשארים גם לאחר שנות הלימוד הסטנדרטיות ללמוד תורה בכולל.
"ההשקעה בלימוד מעוררת הערצה, אבל זו גם השקעה תקציבית וגם אי שוויון בנטל הצבאי והכלכלי. ריבוי ילדים, משמעו שמדינת ישראל צריכה להקצות יותר תקציב למשפחה חרדית מאשר למשפחה לא חרדית. הציבור הכללי חי עם זה בשלום עד לפני שניים-שלושה עשורים. כפייה דתית הייתה מוקד הרבה יותר חשוב של עימות בין הקבוצות. אבל ככל שחולף הזמן, קורה משהו חשוב בעוצמת המתח בין האוכלוסיות כי האוכלוסייה החרדית גדלה. אם בעבר החלק של האוכלוסייה החרדית היה קטן, ומבחינה כמותית זה לא דבר משמעותי, ברגע שהיא גדלה הנטל הפך למשמעותי".
ב-2003 קיצץ בנימין נתניהו, אז שר האוצר, את קצבאות הילדים, וסיוע כלכלי משמעותי לתא המשפחתי החרדי נעלם. אל מול השבר הכלכלי הזה, החלה להיווצר תנועה מתוך המגזר החרדי המבקשת שילוב עם כלל החברה הישראלית תוך שמירה על זהותה. ארגון "גשר" הוא אחד המקומות שבהם תנועת השילוב הזאת מצאה בית.
המנכ"ל אילן גאל דור טוען כי לצד הכוח הכלכלי שהניע את התהליך, "יש גם את הכוח השני, שפרופ' אשר כהן קורא לו 'הישראליזציה'. אני לא רוצה להרגיש זר במקום שבו אני חי. אני משלם מיסים, אני חי פה, מגיע לי, וחלק משמעותי בחברה החרדית רואה את עצמו שווה זכויות ושווה חובות. וזה משנה את השיח מקבוצת מיעוט שרוצה טריטוריה חינוכית, גיאוגרפית, לקבוצה שרוצה לקחת חלק. וזה תהליך שעוד לא הושלם, ויש רבים מהמנהיגות החרדית שיעשו הכול למנוע אותו. הצד האופטימי שבי הוא התהליך שכבר קרה ב-15-10 השנים האחרונות. כולנו בתהליך חברתי מורכב ולא פשוט של יותר חיבורים בין החברה החרדית והחברה החילונית, כך שהרכבת הזאת מבחינתי כבר יצאה מהתחנה.
"החרדים בתהליך השתלבות בחברה החילונית, זה כבר לא ישתנה, ויש אנשים במגזר החרדי שלא רוצים שזה יקרה והם נאבקים בתהליך. ככה שומעים לגדולי התורה, ויש מסלול ברור ולא 'מתקלקלים'. בפועל זה פשוט לא יכול להחזיק כי המספרים כבר מאוד גדולים, והחרדים כבר חלק מהחברה והטכנולוגיה נמצאת בכל מקום. וחרדים צריכים להתפרנס, וכדי להתפרנס צריך ללמוד מקצוע וכדי ללמוד מקצוע צריך לצאת החוצה, המגזר כבר לא יכול להכיל ולהאכיל את עצמו".
מי שעלה על אותה הרכבת הוא כהן: "אני באופן אישי בהחלט מסמן את 2003 כפרשת הדרכים. אני מסכים שהיא הכניסה רבים לעולם העבודה, ובהמשך להשכלה וצבא", הוא אומר. חלק מהתהליך שלו ושל אחרים קשור בהכרה בתרבויות שונות בתוך חברה אחת.
"אני לא חושב שביבי היה זה שהוביל את השפה הרב-תרבותית. הכניסה לא הייתה מתאפשרת בלי השפה הזאת, ויש לי עצמי חלק בהכנסת השיח הזה, ואני בעצמי נבוך בנוגע לזה", הוא מודה ומסביר את הגישה שהיה חלק ממוביליה: "משנת אלפיים מנשבות במדינת ישראל רוחות חדשות של רב-תרבותיות, דווקא משמאל, יש לומר. כור היתוך זה דבר מגונה, זה פטרוני ומבזה, זה מוחק תרבויות - והנה אנחנו מביאים את הרב-תרבותיות מארצות הברית כמענה. ניתן כבוד לחרדים כמו שהם. ואולי בשם הרב-תרבותיות נוותר להם על הצבא, או נעשה צבא נפרד לחרדים כי זה רב-תרבותיות ולא כור היתוך. והנה הרב-תרבותיות אפילו תוכיח את עצמה, והם יתחילו להשתלב בעבודה, בהשכלה, באינטרנט".
נו? וזה הצליח?
"זו השאלה הגדולה. היא הצליחה במובן שהחרדים בחלקם שיתפו פעולה. וואללה - גם מוכנים שנישאר חרדים וגם נהיה בצבא ובעבודה, וגם באקדמיה מוכנים להפריד בן גברים לנשים. וכולם מבסוטים, מכבדים ולא רוצים לשנות. ברגע שהלכו 'הרעים' שרצו שנוריד את השטריימל ונהיה חילונים, הכול טוב, גן עדן. מהבחינה הזאת זה הצליח. הייתי חלק מזה. התחלתי לעסוק בתעסוקת חרדים, השכלה לחרדים, גיוס חרדים. יש תקציבים לזה מהמדינה, יש פילנתרופיה. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר".
המחיר שעליו מדבר כהן הוא המציאות העכשווית שלנו, ואת הסיפור הזה כולם כבר מכירים. במרץ 2020 פרץ בישראל ובכל העולם משבר הקורונה. מספרי החולים החרדים עלו בקצב מפחיד. ההנהגה החרדית שחררה לעיתים הוראות הסותרות את הנחיות גופי הבריאות, והחרדים, כמי שאמונים על חובת הציות לקול רבנים, בחרו כמובן בסמכות הרוחנית. המדינה, באיחור ניכר, גילתה שמשהו בכל זאת לא עובד. החלו ניסיונות לייצר פתרונות ממוקדים לחברה החרדית, גם בהסברה וגם במערכי טיפול כמו מלוניות קורונה, ובכל זאת, נראה ששום דבר לא מצליח לשנות את התמונה.
"לסיפור החרדי יש עליות ומורדות כל הזמן", מבקש להזכיר גאל דור, "אבל בתקופות משבר דברים צפים ועולים מאוד חזק".
איך לדעתך הציבור החילוני מגיב כשהוא רואה את מה שקורה כיום בריכוזים החרדיים נוכח ההשקעה האדירה שדיברת עליה?
"החילוני שואל את עצמו - האם זה כדאי ההשקעה הזאת? אני חושב שכן, לטווח הרחוק. אני מדבר היום המון עם חילונים על המגזר החרדי, יותר מאשר עם החרדים. אני עושה דוברות בשביל המגזר. ברמה הלאומית זה כדאי. אני לא מנתח כמה זה היה טעות או לא היה טעות, לשנות מציאות מסוימת זה תהליך ועל תהליך צריך לשלם במשאבים ובזמן. וזה לוקח זמן וזה כדאי. אנחנו מדינה לא כזאת גדולה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמו פיצולים בחברה. ודבר שני, עוד מעט מדובר ב-20% מהחברה, אתה לא יכול להגיד שזה אקס-טריטוריאלי. זה לא כדאי וזה לא נכון".
ובכל זאת, גם גאל דור וגם הרב כהן סבורים כי משבר הקורונה מראה שלא חל שינוי בגישה החרדית כלפי המדינה ומוסדותיה, למרות תוכניות השילוב למיניהן. נראה כי אנשים בחרו מסיבות אישיות של תועלת לפנות אל מוסדות להשכלה ולהעסקה איכותית, אך ברמה הקבוצתית המבנה הישן ממשיך להישמר.
"הקורונה יצרה נפילה", אומר גאל דור, "במשבר יש התכנסות. התגלו גם החלקים, בתוך החברה בכלל ובתוך החברה החרדית, שהם בעייתיים מבחינת אחריות ציבורית, מבחינת שמירה על חיי אדם. באמת יש אנשים חרדים שמתנהגים במשבר הקורונה בחוסר אחריות משווע. לא רק שפוגע אדם בעצמו ובקרובים אליו אלא בחברה כולה, כי אנחנו ביחד באותה סירה. ולכן על מי שלא מתנהג כמו שצריך יש כעס. זה לא מביא אותי למסקנה שבואו נזרוק אותם או נכלא אותם, ושכל זה לא היה שווה".
אבל זה אולי גורם לך לשאול את עצמך מה עם כל הכסף והמשאבים שכבר מעל עשור אנחנו משקיעים בחברה הזאת? איפה כל האנשים שישבו בתוכניות שלנו והיו אמורים לעשות אחרת?
"אני חושב שיש תהליך, ואני חושב שהמציאות מגלה לנו שיש עוד דרך ארוכה. את עושה חלוקה מעניינת בין יחידים שעברו תהליך לבין תהליך שכל החברה עוברת, ואז רואים את זה במאסות או במנהיגות. אני חושב שהמנהיגות החרדית, ואני לא רוצה להיות המבקר שלה, לא נתפסת כיום כגורם חיובי, אני חושב שגם נושא המנהיגות יעבור טלטלה לא פשוטה. יש משבר מנהיגות בכלל - על מי מהמנהיגים שלנו אפשר לסמוך? יש לנו ראש ממשלה שלא בקונצנזוס, שרים שסרים מהדרך. החברה החרדית לא שונה, היא בתוך המשבר הזה. אני אופטימי כמו בבורסה, בטווחים יותר ארוכים, גם אם היא נופלת - היא תמיד עולה בחזרה. התהליך של הישראליזציה ימשיך, גם אם הוא תועלתני. הוא מתחיל כתועלתני, אבל גם מתוך תחושה של אני לא מיעוט פה, אני חלק מהשלטון. ואני מנסה להיות פה אופטימי, את תופסת אותי ביום קשה".
הרב כהן מעדיף כהרגלו לוותר על הדיפלומטיה. "מתקשרים אליי כל מיני חבר'ה מבית הספר למנהיגות, אומרים לי, 'תסביר לי מה קורה? אני רוצה להבין ולהכיל את החרדים'. מאוד-מאוד חשוב להבין, ובאותה מידה מאוד חשוב לא להכיל. זו הבעיה של השיח הרב-תרבותי הזה, שלא הבדיל בין הבנה להכלה. פתאום אתה רואה את כל 'החרדים החדשים' שנמצאים באתרי אינטרנט, והם מופתעים - מה אתם רוצים? למה אתם שונאים אותנו?"
אז מה מתפספס פה?
"אותי לא מעניין מי צודק - הרבה מבעלז או גמזו. אותי מעניין דבר אחד - האם אתה חלק ממדינה או לא. וכשרואים שגם במדיה החרדית הפתוחה כביכול מציגים ציות לחוק כעניין וולונטרי - ולא רק חוק גיוס, אלא גם חוק שאסור לנסוע ברמזור אדום וגם כמובן הנחיות קורונה - אז אני בהחלט תולה את זה בשיח הרב-תרבותי".
אז מה? נעשה אוטונומיה כמו שמבקשים כל מיני הוגי דעות חילונים?
"אני לא מתייחס לזה ברצינות, אלא אומר - אני מבין באיזה תסכול אתה נמצא שאתה מציע לטוס לירח. זה הרי הגיוני כמו לעשות טרנספר לערבים ביהודה ושומרון. ניסו להפריד את בית שמש החרדית מהלא חרדית, אין אפשרות להיפרד, אין כלכלה נפרדת, אין חינוך נפרד ואין ביטחון נפרד. יש פה תסכול עמוק ואני מסכים, גם אני חלק מהתסכול, אבל אין לנו את הפריבילגיה להתייאש. בשביל להתייאש צריך לראות שעשו ניסיון משמעותי לתקופת זמן רצינית. זה דור אינסטנט, רוצים פתרונות קסם".
אז מה עושים הלאה? פרופ' דהן מציע גם לשים לב למגמות חדשות שהחלו לפני עידן הקורונה, וגם לעשות שינויים במדיניות. "יש נטישה של הפורמט הנוקשה, ההארד-קור של החיים החרדיים. יש מחקר חדש בנושא של המכון הישראלי לדמוקרטיה שמראה את זה בצורה ברורה. יש פה התפצלות לשתי קבוצות, קבוצה שהולכת ומקצינה מול זו שהולכת ומתמתנת, שאני מעריך, וזה נראה לפי הנתונים, שהיא המשמעותית יותר. הקורונה תאיץ את המגמות שכבר קיימות. אני מעריך שחלקים מסוימים באוכלוסייה החרדית לא ראו בעין יפה הנחיה של חלק מהמנהיגים לזלזל בקורונה. מנהיג נתפס כמישהו שרואה את הנולד, במקרה הזה הנולד היה לו בידיים והוא לא ראה אותו.
"דווקא בתנאים הקשים האלה היה צריך לתת יד לאוכלוסייה החרדית, לא רק במילים אלא במעשים. זה ברור שהכעס הוא כל כך גדול, ולתת להם יד זה נראה משהו משוגע לחלוטין, אבל יש הרבה אנשים שכן שומרים על ההנחיות ועל הבריאות שלהם ועל הסביבה, ואנחנו לא עושים מספיק כדי לסייע לאותה קבוצה. ולכן צריך להציע הצעות יותר נדיבות להתגוננות. למשל, נדרשת תחבורה ציבורית שתפעל באופן מלא כי צריך שיהיה פחות צפוף, לא יותר צפוף - הרי חרדים לא ירכשו עכשיו אלפי מכוניות. בגל הראשון, כשחיילים חילקו מזון, היה רגע של חסד. כדאי לעזור למי שמעוניין, וזה ייתן כוח להפעיל אכיפה חריפה כלפי מי שלא מצייתים".
את הקשר בין פטור משירות לאבטלה הוא מבקש לסיים. "דרוש ניתוק בין הפטור משירות צבאי לאי עבודה. נותנים פטור לפרק זמן מסוים ללא התניה באי עבודה כדי לדרבן עבודה. אני חושב שזה יעזור להגדיל את החלק המתון. והדבר השני - לנסות להכניס בכל זאת לימודי ליבה. לא מתוך כפייה, אלא למצוא מקומות וקהילות שאפשר ורוצים לתת להם, מתוך הבנה שהלימודים האלה חשובים כדי שהילדים האלה יוכלו לפרנס משפחה ולא להיות על סף עוני".
כהן טוען כי נדרש חוזה חדש, אך לדבריו צריכה להיות אבחנה בין אוכלוסיות חרדיות משתלבות לבין אלה שאינן. "אני חושב שאין חוזה בין החברה החרדית ושאר אזרחי מדינת ישראל, המקסימום שיש זה הסכמים קואליציוניים, וזה לא חוזה. גם ברור שאם החרדיות תהיה במספרים גדולים כמו שהיא היום, אין סיכוי לביחד הזה ואין סיכוי גם לחרדיות עצמה. הסיכוי היחיד הוא אם נצליח שיהיו פה חרדים קצת אחרים, שיהיה מנעד, שתהיה חרדיות משתלבת. לא אוהב את המילה הזאת אבל זה הכיוון, אולי חרדיות כמו בחו"ל. חרדיות מודרנית שהיא עשרות אחוזים, ואז לצידה יש מקום גם לחרדיות הקלאסית אולי. צריך להיות חוזה - מה מערכת הזכויות והחובות של חרדיות מודרנית ומה של קלאסית, כי זה לא אותו הדבר".
למה?
"כי החרדים הקלאסיים לא יכולים להסכים לחוזה שהחרדים המודרניים יסכימו לו. מה שלמדנו מהקורונה זה בעיקר שאי אפשר להמשיך לעבוד על עצמנו. על הנייר יש משהו אחד, בפועל משהו אחר וזה לא יכול להיות. הפתרון שהחרדים ישתלבו בשירות הציבורי ויהיו חלק מהמנגנון ויעזרו מבפנים, זה ההוכחה לנזק הכי גדול שהם יכולים לעשות. אני רואה מה קורה במשרדי ממשלה שונים, איך מחליקים דברים מתחת לשולחן, איך יש אחד בפה ואחד בלב, אחד בכתב ואחד במציאות. לא חושב למשל שמחרדים קלאסיים צריך לדרוש ליבה, אלא תוכנית נורמלית ללימודי גמרא. גם זה לצערי אין כיום בחברה החרדית. והכי חשוב - צריך שמה שמחליטים יתקיים, ולא יישאר על הנייר".
ואולי בכלל כדאי ללמוד מש"ס? כהן אומנם מגדיר אותה כ"לא חרדית", במובן שהיא אינה מהווה לדעתו בעיה כמו החרדיות האשכנזית, אך אולי דווקא בזכות זאת היא עשויה להיות הגשר, ולסלול דרך גמישה יותר לחבר בין הקצוות? נקודה למחשבה.
