"כולנו בסופו של דבר מסורתיים, אנחנו פשוט לא יודעים את זה. יכול להיות שבעוד דור או מספר דורות, מה שנראה כיום כסטייה מההלכה הפסוקה יהפוך לנורמה ההלכתית המקובלת. ההיסטוריה מוכיחה שלאורך זמן הרבנים מתיישרים עם מה שהציבור עצמו קבע".
עוד כתבות למנויים:
לחוקר היהדות ד"ר עקיבא שטרנברג (59), החתום על הדברים, אין חשש מנגיעה בנושאים רגישים. זה עתה הוא פרסם ספר חדש, "מים חיים אל כלי - תהפוכות בהלכות מקוואות בעת החדשה" (הוצאת ספריית בית אל), העוסק בנושא המקוואות - נושא הנחשב לרגיש מאוד בציבור הדתי והחרדי.
שטרנברג אינו רב. הוא גם מעולם לא רצה להיות רב. הוא אומנם גדל בעיר העתיקה בירושלים ולמד בישיבת "נתיב מאיר", אך בחייו המקצועיים שימש במשך שנים רבות בתפקידים בכירים במערכת הבנקאות, והוא מרצה בתחומי ניהול סיכונים ומימון בינלאומי במרכז הבינתחומי. לטענתו דווקא אי הסמכתו כרב משחררת אותו ממחויבות לזרם כזה או אחר או לממסד הדתי והרבני. במקום זאת, הוא מחויב אך רק לאמת ההיסטורית וההלכתית.
את הגישה שעל פיה ההלכה מתעדכנת לעיתים על פי דרישות הציבור אימץ שטרנברג עוד בספרו הקודם, "המסורתיים הקדמונים - המחויבים להלכה ופורצי גבולותיה". הכול התחיל ב-2011, בעקבות שאלה שהפנתה תלמידת כיתה ד' לבנו ששימש מורה בבית ספר. הילדה התעניינה מהו המקור ההלכתי להמתנה בת שלוש השעות בין אכילת בשר וחלב. הבן הפנה את השאלה לאביו, שהחל לחקור את הנושא. "מתברר שבהלכה יש שתי עמדות הלכתיות: בעלי התוספות קבעו שיש להמתין מעט בין בשר לחלב, ובהמשך נקבע שיש להמתין שעה. הרמב"ם קבע שיש להמתין שש שעות, ובהמשך הצטרף לדעה זו הרמ"א - רבי משה איסרליש. התברר לי שאלו שתי העמדות ההלכתיות היחידות שקיימות בספרות התורנית, ואין שום גישה שסוברת שצריך לחכות שלוש שעות".
אז איך נולד המנהג?
"כדי להבין את זה צריך לצלול להיסטוריה. הרמב"ם, שחי במצרים, קבע שיש לחכות בין ארוחה לארוחה. הזמן הממוצע בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב היה שש שעות. אצל היהודים שגרו בצפון אירופה, השמש שקעה בחורף לקראת 16:00 ואפילו ב-15:30. נרות היו מצרך יקר, ולכן הלכו לישון עם שקיעת החמה וקמו בבוקר. כדי לא לקום רעבים באמצע הלילה, אכלו ארוחה חלבית לפני שהלכו לישון, כשלוש שעות בלבד לאחר הארוחה הבשרית. המציאות הגיאוגרפית ולא ההלכה היא שהכתיבה את ההחלטה להמתין רק שלוש שעות, והרבנים יישרו קו. כך נולד המנהג שמנוגד להלכה. חשבתי לעצמי שאם יש מקרה אחד כזה, אולי יש עוד".
ספרו החדש על עולם המקוואות הוא כבר ספרו הרביעי העוסק בהיסטוריה של המחשבה וההלכה היהודיות. קדמו לו כאמור "המסורתיים הקדמונים – המחויבים להלכה ופורצי גבולותיה", ועוד קודם לכן "ההלכה והמעשה – פרקים בתולדות ההלכה ויישומה", וכן "תמורות בשדה ההלכה – דרישות וחקירות לאור המקורות והתפתחויות היסטוריות".
איך מומחה לניהול סיכונים פיננסיים מצא את עצמו כותב ספרי "שאלות ותשובות" לסוגיות בנות מאות שנים? "אדם צריך לעסוק גם בדברים שקשורים לחומר וגם בדברים שקשורים לרוח", הוא מסביר, "מכיוון שהזמן קצוב, אני משתדל לנצל עד כמה שאפשר את היממה".
כל מי שעשו בגרות בהיסטוריה יודעים שעד סוף המאה ה-18 כל העם היהודי היה נאמן להלכה, בצורה כזו או אחרת. רק בסוף המאה ה-18 נולדה תנועת ההשכלה, ובעקבותיה צצו הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי.
ד"ר שטרנברג עם זאת חקר את התקופה שקדמה לפיצול, המאות ה-10 עד ה-18. הבחירה הזו מכוונת. הוא רצה להוכיח שזמן רב לפני העימותים בין האורתודוקסים לרפורמים, המתנגדים מול החסידים והכיפות הסרוגות מול החרד"לים, היו יהודים שעיצבו בעצמם את אופן שמירת המצוות. לטענתו גם אין הבדל בין אשכנזים לספרדים, והתופעה הייתה נפוצה גם בקרב יהודי אירופה וגם בקרב יהודים שגרו במזרח.
שטרנברג מביא כדוגמה את עדותו של רבי משה מקוצי שחיבר ב-1250 בצרפת את ספר ההלכה הקאנוני, "ספר מצוות גדול", שבו תיאר כיצד עבר בין ערים וחיזק יהודים בשמירת מצוות בכלל, ובהנחת תפילין בפרט. במאה ה-13 חי באיטליה רבי צדקיה בן אברהם הרופא, שחיבר את ספר ההלכה "שיבולי הלקט". הוא תהה מדוע בזמן שלו רוב הציבור מזלזל במצווה מרכזית ביהדות כמו הנחת תפילין, או בשפתו שלו: "האידנא מאי טעמא מזלזלי בהו רובה דעלמא?"
מתברר שגם על שמירת השבת לא תמיד הקפידו בצורה מלאה. הספר מביא כדוגמה את הפטנט ההלכתי של נשיאת מפתח בשבת, ברשות הרבים, כאשר הוא קשור לבגד או לגוף בדרכים שונות. מתברר שמדובר ביוזמה של יהודים מהמאה ה-12 שהתפתחה במאות שלאחר מכן. הרבנים נאלצו לאמץ את החידוש הזה בעל כורחם.
מפתיעה מכולן היא סוגיית טבילת נשים במקווה שמימיו חוממו. לא סתם בחר שטרנברג להקדיש לנושא ספר שלם. "כבר בתקופת הגמרא נקבעו עקרונות שנועדו למנוע טעות שבמסגרתה הציבור יחשוב שאפשר לטבול בבית מרחץ במקום במקווה. על בסיס זה נקבעה גישה שלפיה מבחינה הלכתית אסור לחמם את מי המקווה. אלא שבמאה ה-13 רבי יעקב שמשון משנץ מ'בעלי התוספות', שחי בצרפת, תהה לגבי מקווה אחד שהנשים היו מחממות. הוא עורר פולמוס שלם, עם דעות לכאן ולכאן. זו הייתה תחילתו של תהליך שסופו בקביעת 'שולחן ערוך' שכותב 'שיש מי שאוסר', ורבי משה איסרליש, גדול הפוסקים האשכנזים, שקבע 'שיש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל'".
בגלל שהוא חי באירופה הקפואה?
"גם מקורות מתקופתו של רבי יוסף קארו, מחבר 'שולחן ערוך', מחברון וגם מצפת מעידים על כך שנשים ביקשו לחמם את מי המקווה, כי גם שם קר בחורף. מפתיעה במיוחד הינה עדות בספרו של הרב ישעיהו פינטו מהמאה ה-16, שלפיה הרב יוסף קארו עצמו לא נהג על פי קביעתו ב'שולחן ערוך', ואפשר את חימום המים לטבילת הנשים. עדות זו שימשה, בסופו של דבר, את הבן איש חי (הרב יוסף חיים מבגדאד, מגדולי הפוסקים בקרב יהדות ארצות האיסלאם - י"ט), בסוף המאה ה-19, לשנות את הפסיקה בעולם הספרדי מאיסור להיתר".
האם היו עוד שינויים בנוגע לאופן הפעלת המקווה?
"חלק ניכר מהספר מגולל את סיפורו של שינוי משמעותי באופן מילוי המקוואות החל מאמצע המאה ה-19. במהלך כמאה שנים הוקמו ברחבי העולם היהודי מקוואות אשר מולאו ישירות ממערכת המים העירונית, ללא אוצר של מי גשמים וללא השקה עם מקור מים נוסף. מקוואות אלו הוקמו באזורים נרחבים: בהודו, מצרים, אירופה, אנגליה וצפון אמריקה".
נראה כי דבר זה נוגד את ההלכה. מי יזם את מילוי המקוואות בצורה זו?
"זה הדבר המעניין. היוזמה לשינוי הגיעה דווקא מפוסקי ההלכה ולא מהציבור. אומנם היו נסיבות סביבתיות אשר דרשו פתרונות להקמת מקוואות, כמו למשל הגירה לערים גדולות ומחסור במקורות מים, אבל דווקא במקרה זה הציבור לא היה מעורב בעיצוב הפתרון. האמת ששני פתרונות שונים התחרו ביניהם. פתרון אחד, של מקווה השקה המוכר עד ימינו, קיבל את תמיכתו של החת"ם סופר (הרב משה סופר, מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים - י"ט). לעומת זאת, פוסקי הלכה רבים סברו כי לפתרון זה חולשות מהותיות, ולכן העדיפו לכתחילה להסתמך על מילוי המקווה ממערכת המים העירונית".
אם כך, מדוע אין כיום מקוואות המבוססים על מערכת המים העירונית?
"מתחילת הקמת מקוואות אלו, הנושא עורר פולמוס הלכתי משמעותי. עם הזמן נוספו למערכות המים מרכיבים שונים כמו משאבות, מסננים ושעוני מים. ככל שהמורכבות של מערכות המים גדלה, כך הדיון ההלכתי הפך ליצרי יותר. כפי שמתואר בספר, פעילותם של רבנים שונים, בעיקר בצפון אמריקה, הביאה לאימוץ מקוואות השקה כמעט בכל הקהילות".
האם בספר אתה מתאר מקרים שבהם הנשים עצמן השפיעו על הנעשה במקווה?
"לנשים תמיד היה תפקיד מרכזי בעיצוב הלכות הנוגעות להן עצמן. הזכרנו קודם את חימום מי המקווה. במהלך הדורות, נשים לקחו יוזמה כדי לשנות את המציאות ולהביא לחימום מי המקווה. מעבר לכך, בספר מתוארים מקרים שבהם נשים התנגדו לקביעת רבנים להפסקת חימום המים או דרישתן להשוות את תנאי טבילתן לזו של הגברים. כמו כן, מתואר פולמוס הלכתי ורעיוני נרחב אשר התעורר לאחר שנשים בעיר קניגסברג דרשו לסגור את המקווה בפני הגברים. מנקודת המבט שלהן הגברים לא שמרו על היגיינה מספקת, וכניסתם למקווה הייתה בלתי נסבלת מבחינתן. בסופו של דבר הרב יצחק אלחנן ספקטור, הגאון מקובנה, פסק שיש להקים בעיר מקווה נפרד לגברים".
עוד בספרו הקודם ד"ר שטרנברג הזכיר מקרה אחר שבו נשים לקחו חלק מרכזי בעיצוב המנהג וההלכה, עד כדי כך שביקשו להחמיר עם עצמן.
ראוי להקדים ולהסביר כי בעבר הרחוק נשים הודרו לחלוטין מבית הכנסת. לכן בכל בתי הכנסת העתיקים שהתגלו בארץ ישראל אין עזרת נשים, מאחר שהנשים לא היו מגיעות לתפילה. אלא שבמאה ה-12 החל תהליך שבו נשים ביקשו להעצים את הפעילות הדתית שלהן. על אחד השיאים של תהליך זה ניתן ללמוד מדברי רבי יעקב הלוי בן משה מולין, שכונה המהרי"ל. הוא התגורר בגרמניה במאה ה-14 והיה אחד הרבנים המשפיעים בתקופתו. המהרי"ל מתאר כי הנשים ביקשו לעכב את תקיעת השופר בבתי הכנסת, כדי שהן יספיקו להגיע בזמן לתקיעות. על אף שעד לתקופה הזו נשים לא היו מחויבות על פי ההלכה בשמיעה של תקיעת שופר, התברר שהן רוצות להיות חלק מהחיים הדתיים, ולכן המהרי"ל מציין כדבר מובן מאליו שנשים צריכות להיות חלק מההווי הדתי, וצריך להמתין להן שיגיעו לבית הכנסת".
השוביניסטים עלולים לשאול - מתי הן יספיקו לבשל?
"יש עדויות מאותה תקופה שנשים באוסטריה בישלו לפני, כדי שיספיקו להגיע בזמן לתפילה ולתקיעת השופר. לשבחן של הנשים, חובה לציין שבתקופה זו הייתה אצלן התעוררות דתית משמעותית, שבאה לידי ביטוי בניסיון להשתתף במגוון רחב של מצוות".
האם היו מקרים שבהם הרבנים לא אימצו את היוזמות של הקהל?
"כן. מקרה בולט הוא ניסיון חוזר בתקופות שונות לאפשר גילוח בתער".
מה לגבי סוגיות הקשורות לכשרות?
במאה ה-16, למרות מחאה מצד הממסד הדתי המוסלמי, החלו לקום בתי קפה ברחבי האימפריה העות'מאנית, ובמאה ה-17 גם באירופה קמו בתי קפה רבים בערים הגדולות. כידוע, בתקופת התלמוד נקבע איסור הלכתי לאכול ולשתות מבישולים של מי שאינו יהודי, כדי למנוע קרבה אליו. על כן, נוצר פולמוס סביב השאלה אם מותר לשתות בבית קפה, ואם מותר לשתות קפה שבושל בשבת על ידי גוי עבור יהודי".
ומה אמרו הרבנים?
"הציבור הלך לבתי הקפה בלי לשאול אם מותר, גם בימי חול וגם בשבת. כלומר, בפועל הציבור הלך לבתי קפה - ואז הרבנים שואלים מה עושים. זה קרה בפראג, בהמבורג, בלונדון ובמקומות נוספים. לא רק פשוטי העם אלא גם המנהיגות, כולל חלק מציבור הרבנים, ישבו בבתי הקפה. דוגמה לכך היא רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין ('יעב"ץ'), מגדולי רבני אשכנז במאה ה-18. הוא עסק במסחר, ובמסגרת עסקיו הגיע ללונדון כדי לגבות חוב. לאחר שנראה בבית קפה של לא יהודים התרעמו עליו, תוך תהייה 'ששמעתי דיבת רבים אומרים על כבודו ששתה קפה בבית גוי'.
"היעב"ץ השיב למבקריו שהדבר הפך למקובל בכל הערים במערב אירופה. לגישתו, הפיקוח הממשלתי על בתי הקפה מונע הכנסת רכיבים לא כשרים, ולכן לא קיים חשש בנושא או צורך בפיקוח יהודי".
