לא מעט נשים דתיות חיות כיום בנקודת התפר הלא פשוטה שבין תרבות המערב לבין היהדות. כשמדברים על מיניות, מפגש הקצוות הזה מגיע לנקודת רתיחה הנעה בין הקריאה "תתפשטי זה יפה לך" ל"יופייך נמדד בצניעותך".
עוד כתבות למנויים:
גם אשת החינוך אוריה מבורך, שתלמידותיה מכנות אותה "הרבנית", הבחינה במורכבות הזו. כל כך חשוב היה לה להעניק זווית עדכנית לסוגייה הזו, שהיא שמה בהמתן את הדוקטורט במגדר שעליו שקדה באוניברסיטת בר אילן וישבה לכתוב את הספר "מה את מבקשת, ספר על אהבה לגוף" (הוצאת מגיד) - מורה נבוכים, או ליתר דיוק מורה נבוכות, לנשים אך גם לגברים (הספר כתוב בלשון נקבה אך כולל גם כמה הקדמות לקורא הגבר ולקורא הלא-דתי). ספר על מיניות נשית ועל האופן שבו היא מתפרשת כיום בצד "הדתי" של המפה (במירכאות כי השיח הדתי, כפי שתיווכחו, הוא מורכב מכך), בשיח המערבי ובתוכו גם בשיח הפמיניסטי.
אוריה מבורך מסבירה על שיח המיניות שהיא רוצה לקדם
מבורך מבקשת להעניק פרשנות למתח שבין "אני דתי" ו"אני מערבי" - להגדיר את מה שהיא מכנה "מיניות יהודית בריאה", ולא, זו לא המיניות הפוריטנית והשמרנית שתשמעו עליה מפיהם של רבנים.
"יש מקומות שבהם המערבי לא מתנגד לדתי, ויש מקומות שבהם אנחנו חייבים לבדל את עצמנו", מסבירה מבורך, ומיניות - או "אהבה" כפי שהיא מעדיפה לקרוא לה - היא מקום כזה. "הבידול צריך להיות בצורה מושכלת ואינטליגנטית. עד לבואו של מכון אפרכסת (גוף שמטרתו הקניית ידע וכלים לציבור הדתי להתמודדות עם העולם הפוסט-מודרני - ט"פ) הרגשתי שהשיח לא היה מפותח, גם אם היו לו המון כוונות טובות. למשל, להגיד שכל מה שיש בתרבות המערב זו פריצות מינית זה שטויות. יש גם פריצות מינית, גם שמרנות מינית וגם השגבה של מיניות – יחס למיניות כאל יצירת אמנות רוחנית. יש שיחים שונים שבתור דתיים אנחנו לא נותנים עליהם את הדעת ברמה הביקורתית והמודעת, אבל אנחנו כן מושפעים מהם.
"כשאני אומרת מושפעים, זה לא אומר בהכרח לקיים את המעשים המערביים או להסכים איתם, אלא להבין אותם. בספר אני מביאה הרבה דוגמאות מ-ynet. זו במה שאני אוהבת, יש בה פנינים. מספיק שנשמע משפט כמו 'אגם בוחבוט נפרדה מהחבר שלה לאחרונה ואומרת: 'הכול טוב, אני אחווה עוד הרבה אהבות ואכזבות'. התגובה שלנו תהיה 'איזו קולית היא, היא לוקחת את זה בסבבה'. למה אנחנו לא שמים לב? שלאהבה יש כרוניקה ברורה: אהבות ולאחריהן אכזבות, והכול בריבוי. זו הנחת יסוד שאנחנו מקבלים אותה כמובנת מאליה".
אחת הטענות שאת מעלה בספר הוא שהשיח הסו-קולד דתי והשיח החופשי על מיניות יושבים על אותה הסקאלה. "השיח היהודי הבריא" לעומת זאת, לטענתך, לא יושב על הסקאלה הזו - אז מהו בעצם?
"ראשית אני רוצה להבהיר את החידוש של הספר. בדרך כלל השיח על מיניות בריאה מתמקד בגוף ובנפש, והספר הזה מוסיף את התרבות. הרבה פעמים המצוקות שלנו בהקשר המיני הן לא רק תוצר של 'אוי פיזית אני לא מצליחה ליהנות' או 'כשהייתי קטנה שמעתי משפט לא נכון מההורים שלי וזה שרט אותי'. הרבה פעמים המצוקות מתחילות ממשפטים מובנים לחלוטין שנאמרים סביבנו, בין אם זה ב-ynet או אנשים ברחוב שמדברים. אנשים יכולים להגיד לי 'למה את מכסה את הגוף שלך? מה את חושבת שמיניות זה דבר שלילי? את מתביישת במיניות שלך?', כל אישה דתייה נתקלת בזה, או כי מפנים את זה אליה או כי היא תשמע מישהי כמו ביונסה או לינה דנהאם אומרת שמי שמכסה את הגוף שלו בעצם מתבייש בו".
ומה את עונה לקולות האלה?
"שאני מבינה למה הם חושבים ככה ומניחים שאני מתביישת בגוף שלי. אתם שומעים את השיח הפוריטני הדתי שנפוץ כיום במדיה. אני לאחרונה קראתי מאמר שרוצה להסביר למה צניעות זה כמו שמכסים צואה, ככה מכסים את הגוף המיני. אז כן, המיניות בשיח כזה היא משהו בזוי. אני רוצה לטעון שיש קול אחר, קול שקיים ביהדות כבר מתקופת חז"ל ואף לפני כן, קול שטוען שאנחנו שומרים את העיניים מפני דברים קדושים, נשגבים וגבוהים ולא מפני דברים נמוכים. כשהכוהן הגדול לא מסתכל על ארון העדות זה לא כי השכינה ששורה עליו היא שפלה ובזויה, אלא להיפך. יש לא מעט מקורות יהודיים שמבינים ככה את המיניות, כמשהו מקודש. עכשיו, לא הייתי רוצה לצמצם את ההסבר רק לאמירה הזאת, כי הספר הוא מאוד רחב ומקיף הרבה משמעויות שונות של הקול הזה, אבל אני כן מבינה את ההשמצות שחווה שיח הצניעות.
כשהוצאתי את הספר אנשים אמרו לי 'אל תכתבי צניעות על הכריכה, אנשים לא יקראו את זה'. מה זה צניעות? המילה הכי בזויה. אף אחד לא רוצה לשמוע על זה, וגם לא על שמירת נגיעה. באמת לא כתבתי צניעות, כתבתי אהבה, כתבתי גוף".
מצד שני, לדברי מבורך הצניעות דווקא עושה קאמבק. "הזמנתי בוואטסאפ נשים לשמוע איך לדבר עם הבנות שלהן על צניעות והגיעו 540 נשים. זה היה מבחינתי מפגן תמיכה בצניעות. הן אוהבות צניעות ורוצות לשכלל את השיח".
כשאת אומרת "מפגן בעד צניעות", למה את מתכוונת?
"אני מתלבטת אם אני רוצה להסביר את זה בקצרה. אני לא רוצה להיכנס להגדרה בשתי מילים. אני מעדיפה להגיד מה צניעות היא לא. צניעות לא נועדה להכשיל גברים בהרהורי עבירה, זה שיח פוריטני. צניעות היא לא מחסום בפני החיצוניות שלך כי את רוצה שיראו את הפנימיות. יש גם את האמירה הנוגעת בשמירת נגיעה (איסור מגע גופני בין גברים ונשים שאינם נשואים) – אל תיגעו אחד בשני כדי שהקשר לא יידרדר לרמה פיזית, שיישאר רוחני, כאילו שהמיניות היא שמדרדרת את הקשר. השיח היהודי הבריא רוצה להציע אלטרנטיבה לכל זה, כזו שתאפשר לאנשים להיות מאוד מחוברים למיניות שלהם לפני הנישואין, לחוות חוויות מיניות ולחקור את המיניות שלהם מבלי לעבור על חוקי ההלכה. במצב כזה, כשהם נישאים הם ניגשים למיניות ממקום אחר, הרבה יותר נכון ומתוקן. זה בכלל לא הסיפור של להעניק ידע על הגוף, זה חשוב אבל זה לא זה. השיח היהודי הבריא בא לעשות לנו סדר בהנחות הלא מודעות שנמצאות בתרבות שאנחנו מוקפים בה".
מבורך, המתגוררת בגוש עציון, היא אישה נשואה ואם לשניים. היא מלמדת תורה במדרשת לינדנבאום ובמסגרות נוספות. היותה אשת חינוך ניכר בין דפי הספר.
את מבקשת להניח בצד שיחים על מיניות שהם לא "השיח הבריא". מן הסתם זה יעורר עלייך הרבה ביקורת מבית. יגידו "מי את שתחליטי מהו השיח היהודי הנכון?"
"אישית קשה לי עם אנשים שאומרים שהאמת אצלם, מה גם שחונכתי בשלבים מתקדמים של חיי על ברכי הליברליזם והפלורליזם. עם זאת, יש דברים שאנחנו חייבים להיות לגביהם נחרצים משתי סיבות: הראשונה היא אם אנחנו חושבים שהאופציות האחרות הן הרסניות. כשאני רואה מישהי שבאה לקפוץ ראש לתוך הר געש, אמנע זאת ממנה ולא משנה כלום. מבחינתי צפייה בפורנו למשל היא בדיוק זה; הסיבה השנייה היא כנות. אני צריכה להיות כנה עם הקוראות והקוראים של הספר, אני לא יכולה להסתיר את העובדה שאני מאמינה במשהו, זאת האמת שלי. אני אומרת גם בספר, בגילוי נאות, שאני מזמינה אותם לדון ולהתווכח. גם שמעתי שהיה מי שטען שהספר מתנשא, כי בתפיסה הזאת ביקורת היא התנשאות. בעיניי זה הרסני לחשוב ככה. אני ביקורתית מאוד. ביקורתית כלפי אידיאולוגיות. אני גדלתי על שיח פוריטני סמוי, גלוי, אז גם שם הייתי צריכה לפתח ולבדוק את זה.
"יש לי תלמידה, בספר קראתי לה נטע. היא באה אלי לפני 13 שנים והסבירה לי למה היא לא מתלבשת צנוע על אף שהיא 'דוסית על'. היא לא מוכנה לשתף פעולה עם אידיאולוגיה שאומרת לה להסתיר את המיניות שלה כמו שמסתירים פשע. זה מבחינתי מבהיר לי שאנחנו חייבים אפולוגטיקה, כי אנחנו נתונים למתקפה. אם מישהו בא ומתקיף אותך, את תלמדי איך להתגונן בלי פלורליזם.
"פלורליזם נכון בשביל להקשיב לקולות אחרים, כי בכל אחד מהשיחים שאני מבקרת יש נקודת אמת, זה לא סתם שהם מצליחים. זה לא סתם שהשיח המתירני חושב שמיניות היא נמוכה אבל כיפית, יש בזה אמת, היא יכולה להיות כזאת. כשתלמידה באה ושומעת שביונסה אומרת שצניעות זה להסתיר את הגוף, ואז היא שומעת מהרבנים לטשטש מיניות ו"לכבד את עצמך", כאילו שבלבוש חשוף היא מושפלת, ואם אותה תלמידה רואה ברשת שיימינג וקללות על בנות שמתלבשות חשוף, היא מבינה שמיניות זה דבר משפיל. אני לא מוכנה לקחת חלק בזה, אז ברור שצריך לייצר אפולוגטיקה".
באקלים התרבותי של החברה הדתית הלאומית, מובילי דעת קהל ורבנים מוציאים ספרים על גברים - ספרים העוסקים במתן מענה למשהו או כתגובת נגד למשהו. במידה מסוימת ספרה של מבורך נמצא על אותו המדף, כנראה מתוך הנחה שהחיים הדתיים במאה ה-21 נמצאים תחת מתקפה בלתי פוסקת ומתח עצום.
מבורך מסכימה. "אנשים עם כבוד עצמי מרגישים לא בנוח להודות שיש להם צורך להתגונן. הם מעדיפים להגיד משהו בסגנון: 'אני הולך ברחוב ובוחר לעצמי את האידיאולוגיות שאני רוצה להיות חלק מהן'. הם תופסים את עצמם כסובייקט ריבוני. אני מגיעה ממסורת חשיבה אחרת, אגב של שמאל רדיקלי, שאומרת שאתה מותקף באידיאולוגיות סמויות. כשמריה קארי אומרת: 'הייתי עם חמישה גברים בחיי, אני תמימה ביחס לשאר', היא לא תוקפת אף אחד, היא לא מבקשת מאף אחד להזדהות איתה. אבל כולנו מכירים את המשפט: 'היא הייתה עם גברים - היא לא תמימה', ועל הדרך אנחנו סופחים אלינו את ההנחה שמיניות מנוגדת לתמימות. זאת מתקפה סמויה, ולכן לא צריך להתנצל על אפולוגטיקה. זו הסיבה שאני חושבת שגם חילונים נהנים מהספר הזה, כי כולנו תחת מתקפת המסרים הזאת, ואני מבקשת לבחון ולהציף אותם.
"אם נגיד אני עושה סקר בסמארטפון שבוחן 'אם המוח שלי מלוכלך או לא', ומתקבלת התשובה '90% תמים, 10% מלוכלך', בכך החרבתם את היכולת לחוות מיניות לא כדבר מלוכלך או תמים. מאיפה הבנו את זה? אם מיניות רק ממוסגרת דרך בארים אפלים וקליפים של היפ-הופ אז היא אולי משפילה, אולי מלוכלכת. במצב הזה אנחנו כסובייקטים כפופים לשיח ולא הבעלים של הסיטואציה. הספר הזה מבקש לתת אופציה לקבל בעלות מחודשת".
