איך נראה יומו של קברן בעבודתו?
"אם היית אומרת לי לפני מספר שנים שאני אעז לעמוד במקום שיש בו נפטר, הייתי מתחיל לצחוק", מודה יהודה ארליך שעובד בחברה קדישא במשך השנתיים האחרונות. "בעבר פחדתי קצת מנפטרים, כמו רבים אחרים, אבל מאז שהתחלתי לעבוד כקברן הבנתי שכולנו נפטרים בפוטנציה. בסוף זה יגיע מתישהו, ואין ספק שאחד הדברים הכי בטוחים שיש לנו בחיים, זה המוות".
כתבות נוספות למנויים:
לעבודתו כקברן ארליך (34) לא הגיע לגמרי במקרה. הוא מזוהה עם משפחת השכול עוד מתקופתו כחזן צבאי וגם בעבודתו הקודמת עסק בטיפול באנשים. "עבדתי כמדריך רכיבה טיפולית. זה אמנם עולם אחר לגמרי, אבל זה גם תחום שקרוב לנפש האדם ומסייע לאנשים, וגם פה אני עוזר למשפחות להיפרד מיקיריהן בצורה הראויה ביותר".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ובכל זאת, כשהוא נשאל למה בחר לעבוד בעבודה מאתגרת כל כך מבחינה נפשית, הוא מתקשה למצוא לכך תשובה קונקרטית. "אין לי הסבר, איך שהוא הגעתי לזה. כשחיפשתי עבודה חבר אמר לי שהוא שמע שיש גיוס לחברה קדישא תל אביב, הצעתי את עצמי, אבל בהחלט לא ידעתי לאן אני נכנס. אין ספק שרוב האנשים לא מסוגלים לעבוד בעבודה כזו, והאמת היא שאין מישהו שההובי שלו זה שטיפת גופות. חייבת להתלוות למי שעובד בעבודה הזו תחושת שליחות עמוקה.
"יש כל הזמן עבודה, כל יום בכל ימות השנה", מספר ארליך. "יש ימים שיש עומס ממש קשה, לדוגמה אתמול היו 27 נפטרים, שזה המון. בפועל זה בעצם אומר שמבצעים לוויה אחר לוויה, ברמה שאין זמן כמעט ללכת לשירותים או לשתות משהו בין לבין".
לעבודה הלא פשוטה בשגרה הצטרפה השנה גם מגפת הקורונה, שלא מקלה, בלשון המעטה, על ארליך ועל שאר עובדי חברת קדישא. "בתקופת השיא של התמותה מקורונה, הגענו למצב שהמקרר של נפטרי הקורונה, שמכיל כ-20 מקומות לנפטרים, היה עמוס וכבר לא היה מקום להכניס נפטרים נוספים. היה צריך לעבוד ממש מסביב לשעון על מנת להספיק לטהר את כולם ולהביא את כולם באותו יום לקבורה. בתוך כל זה אתה צריך למצוא בעצמך גם את היכולת להישאר נינוח ולהגיע לכל משפחה, גם אם יש עומס מאוד גדול בעבודה, כאילו שהיא המשפחה היחידה שקוברת כעת את יקירה".
חששת להידבק במהלך העבודה?
״מאוד פחדתי להידבק, והאמת היא שבלי תחושת השליחות לא הייתי מגיע לעבודה בתקופת הקורונה בפרט בתחילתה, כשכולם היו לחוצים ולא ידעו עדיין איך בדיוק נדבקים. היו מקרים של קברנים שנדבקו בלוויות המוניות, ולכן הוגבל מספר המשתתפים בלוויות. מבחינתנו זו הייתה מסירות נפש, כי אם אנחנו נידבק אין מי שיעשה את העבודה הזו במקומנו".
במהלך השנתיים הללו, שבהן הוא עוסק באופן יומיומי במוות, ארליך הצליח לפתח עור של פיל. יחד עם זאת, הוא מודה כי ישנם מקרים קשים במיוחד שאותם הוא מתקשה לשכוח. "בהרבה לוויות אני מוצא את עצמי מוחה דמעה בשעת ההספדים, אבל אני לא יכול לתת לעצמי להישבר או להתפרק ולהגיע חנוק עם דמעות, אני אמור לעלות על הפודיום ולהמשיך לנהל את האירוע", הוא מספר. "אבל כן השתתפתי כבר באירועים שהיו קשים עבורי, למשל כשנשארים יתומים קטנים זה קשה לי מאוד. היה לי לאחרונה מקרה שהבאתי לקבורה, של אישה שנפטרה בצורה טראגית ופתאומית והילדים הרכים עברו ליד הקבר, בקושי הצליחו לדקלם את מילות הקדיש.
"לצערי קברתי גם ילד קטן ורך, שגם טיהרתי אותו. כל הסיטואציה הייתה קשה מאוד, לקבור ילד ולראות את אמא שלו עומדת ליד הקבר ובוכה, זה קשה גם להיזכר בזה".
כחלק מעבודתו כקברן, ארליך נחשף לשלל מיתוסים ואמונות טפלות בנוגע לבתי קברות, ולמוות בכלל, שאותם הוא מנסה להפריך ככל יכולתו. "יש אנשים שחושבים שבית קברות זה עולם מת, וזה ממש לא. למעשה, זה אחד המקומות הכי חיים שיש. אנחנו אמנם מתעסקים בנפטרים, אבל בינינו אנחנו מאוד-מאוד חיים. אז נכון שאסור להגיד שכיף להגיע לעבודה, אבל כיף לפגוש את החברים לעבודה. וחוץ מזה, יש אנשים ששואלים אותי שאלות מטופשות במיוחד על הנפטרים".
מה למשל?
"מישהו שמע שצדיקים מחייכים באמצע הטוהרה, ושאל אותי אם אכן יש נפטרים שמחייכים באמצע. התשובה היא כמובן לא, אין דברים כאלה. מי שנפטר - נפטר וזהו, הוא לא זז".
אבל המיתוסים והאמונות הטפלות לא מסתיימים פה. "אנשים חושבים שבשעת הטוהרה מגלחים את שערות הנפטרים, עוקרים ציפורניים, מוציאים נזמים מהאף, צורבים קעקועים או חותכים אותם מהגוף של הנפטר. זה קצת מצחיק אותי כי זה ממש לא נכון. אנחנו לא נוגעים בצורה פולשנית או לא מכבדת בגופו של הנפטר. איך שהוא חי - ככה הוא גם נקבר, אבל רחוץ, נקי ועם ריח טוב".
את היחס המכבד כלפי המת הם ממשיכים גם בקבורה עצמה, אז לדבריו הם מורידים את הגופה לקבר בעדינות ובאיטיות רבה, ממש כמו שמשכיבים תינוק קטן לישון.
אתה חולם על זה? יש לך סיוטים?
"כשנכנסתי לחברה קצת חששתי שאסבול מסיוטי לילה, אבל האמת היא שבמשך כל השנתיים האלו לא חלמתי שום דבר מפחיד בקשר לעבודה. אני חושב שמתפתח סוג של קהות חושים עם הזמן, אבל לא קהות חושים למשפחות אלא יותר בכיוון של החשש ממפגש קרוב עם נפטרים".
איך זה בא לידי ביטוי?
"זה אומר שאם יש לוויה באמצע הלילה, אני יכול ללכת חופשי בבית עלמין. אני לא מפחד. יותר מזה, העבודה הזאת הוציאה ממני פרץ של שמחה וחדוות חיים שלא פוסקים. התובנה הזו שכולם בסוף יגיעו לאותו מקום, מעניקה לי נקודת מבט אחרת על החיים. נכון, יש דברים מעיקים בחיים, אבל כשאתה רואה מה קורה אחרי המוות - אתה מקבל פרופורציות להכול. אתה פה? אתה חי? תשמח".
