אריק שוואם נולד בווינה שבאוסטריה ב-21 באוקטובר 1930. אביו, אוסקר, היה רופא ואימו נקראה מאלסי והייתה במקור מגליציה. המשפחה היהודית חיה את חייה בשלווה עד לתחילת מלחמת העולם השנייה, אז משיג אוסקר מהרייך השלישי ששלט כבר באוסטריה אישור להגר. אל המסע מצטרפת גם סבתו של אריק, והם יוצאים לחפש מקום מפלט הרחק מהנאצים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
הרישום הבא שנמצא לגבי המשפחה ממקם אותם בשנת 1942 במחנה הריכוז ריווזאלט שבדרום צרפת. המחנה שימש לריכוז אוכלוסיות אזרחיות בתקופות שונות, ובזמן המלחמה היו בו גם יהודים שנעקרו ממקומות שונים. מתוך המחנה נשלחו לאורך שנות המלחמה יהודים אל מחנות ההשמדה, וחלקם מתו במהלך שהותם במקום עקב התנאים הקשים.
אוסקר משמש רופא במחנה ואשתו מסייעת להקים במקום ספרייה, למרות תנאי המחיה הקשים. העדויות לגבי פעילותם במחנה נרשמו רק בזכות יומן שניהל צעיר שוויצרי שהתנדב לסייע לפליטים במקום.
המחנה נסגר בשנת 1942 והמשפחה, שנותרה בחיים, חיפשה את היעד הבא שלה. בפברואר 1943 היא הגיעה אל הכפר הצרפתי לה שמבון סור ליניון שבדרום-מזרח המדינה. אריק, כעת בן 12, מתחיל ללמוד בפנימייה מקומית שמנוהלת על ידי כוחות סיוע שוויצריים.
הכפר הקטן הוא כל מה שהייתם יכולים לדמיין על יישוב צרפתי אי שם בטבע. קטן, שלו, ירוק ורגוע - הכי רחוק מכל זוועות המלחמה. אבל גם למקומות שלווים הנאצים הצליחו להגיע, וכמו במקומות רבים שנכבשו באירופה התושבים המקומיים עמדו בפני הדילמה - לשתף פעולה ולשלוח אנשים למותם או לבחור באופציה האמיצה, להסתיר את היהודים ולסכן את חייהם.
עדות שפורסמה לאחרונה של תושב המקום, גי לופרי, מתארת את שאירע למשפחת שוואם: "דודים שלי החליטו להסתיר את הרופא ואת משפחתו. הם הוחבאו בתוך החווה שלהם במקומות מסתור יחד עם עוד שתי משפחות יהודיות אחרות. בהמשך הם הוחבאו גם בכנסייה מקומית, שם סייע להם הכומר במזון ובהלבשה".
העדות לגבי משפחת שוואם היא קצרה מאוד, אבל מחביאה בתוכה את הדרמה האמיתית שאירעה בכפר. לפי יד ושם, האב אנדרה טרוקמה, מנהיגה הרוחני של הקהילה הפרוטסטנטית בכפר, הוביל את אנשי המקום להעניק מקלט לפליטים ולסייע ל"בני עם הספר".
ביד ושם מתארים ש"כאשר החלו הגירושים מצרפת בשנת 1942, טרוקמה שב והפציר באנשי הכפר להעניק לכל יהודי שיבקש מקלט. עד מהרה התמלאו הכפר וסביבתו במאות יהודים. חלקם מצאו מקלט קבע באזור הגבעות שסביב לה שמבון, ולאחרים הוענק מקלט זמני עד אשר הצליחו לעבור את הגבול, בדרך כלל לשווייץ השכנה. למרות הסכנה החמורה, יהודים השתכנו אצל תושבים ואיכרים בסביבה, במוסדות ציבור ובבתי ילדים. בעזרת התושבים המקומיים נלקחו חלק מהיהודים למסעות רגליים מסוכנים אל הגבול השוויצרי. הקהילה כולה נרתמה על מנת להציל יהודים, מתוך אמונה שזוהי חובתם בתור נוצרים מאמינים".
על פי הערכות שונות, כ-5,000 יהודים עברו דרך לה שמבון וכפרי הסביבה עד סיום המלחמה.
עוד מתארים ביד ושם כי "אשתו של טרוקמה, מגדה, היתה שותפה פעילה ביצירת ובשימור הכפר בתור מקום מפלט עבור היהודים. היא איתרה את המשפחות שהיו מוכנות לקלוט פליטים יהודים והכינה את בתי הספר של הכפר כמקומות לקליטה ולרישום של הניצולים. אנשים רבים לקחו חלק במשימה זו. פעילים מן הקהילה הגיעו לתחנת הרכבת על מנת לקלוט את הפליטים עם הגעתם, ומשם לקחו אותם לבתים בכפר או למקומות מקלט בסביבה".
למרות לחצים רבים, ופעילויות משטרתיות נגד מבצע ההצלה, המשיכו התושבים בפעילותם ובזכותם ניצלו יהודים רבים.
ב-5 בינואר 1971, יד ושם הכיר באב אנדרה טרוקמה ובאשתו מגדה בתור חסידי אומות העולם. התואר הוענק גם ל-32 תושבים נוספים של הכפר לה שמבון סור ליניון, וב-1998 יד ושם העניק לתושבי הכפר תעודת הוקרה מיוחדת על התנהגותם המוסרית במהלך המלחמה.
לאחר המלחמה אריק נשאר בשמבון ועבר את בחינות הבגרות בשנת 1949. אף שהוריו כנראה חזרו לאוסטריה, הוא החליט להישאר בצרפת, למד רוקחות באוניברסיטת ליון וקיבל את התואר בשנת 1957. עוד לפני כן הוא התחתן עם בחורה קתולית מליון וקיבל אזרחות צרפתית.
אחרי שסיים את שירותו הצבאי, שכלל גם גיחה לאלג'יריה, הוא השתקע בליון ועבד במעבדות מחקר בעיר.
לזוג לא היו ילדים, ואריק סיים את חייו כאלמן בגיל 90 בחודש שעבר. אף שחלפו כמעט 80 שנה מאז הדרמה שעבר בצעירותו בכפר, הוא לא שכח להוקיר לתושביו תודה. בצוואתו הוא הוריש להם 2 מיליון אירו, אך גם מהלך זה בוצע בצניעות וכמעט בלי פרסום מראש. לדברי ראש הכפר, "הוא היה מאוד דיסקרטי ולא רצה פרסום. אנחנו מייעדים את הכסף לטובת פרויקטים חינוכיים לבני נוער".
דניס ואלט, שאחראית על תחום התרבות והתקשורת בלה שמבון סור ליניון, אמרה כי על אף שהתורם לא רצה פרסום בנוגע למחווה שלו, אנשי הכפר ערכו מחקר לגביו והעלו את הפרטים של קורות חייו, וזאת במטרה לדעת ולספר את שאירע בכפר בשנות המלחמה.
אחת הבודדות שפגשה את שוואם לפני שנפטר הייתה ראש הכפר לשעבר, שנסעה לפגוש אותו בביתו: "הוא יצר איתי קשר ואמר שהוא מעוניין לתת תרומה לכפר. נפגשנו, והוא סיפר לי את סיפורם של אביו ושלו עצמו, שהוחבאו וניצלו בזכות אומץ ליבם של אנשי הכפר. מכיוון שלא היו לו ילדים, הוא אמר לי, מבלי לנקוב בסכום, שהוא מבקש לתרום לאנשי הכפר, וזאת כהוקרה על הצלתו ועל הצלת יהודים נוספים. לא שיערתי שמדובר בסכום כזה".
מדובר בתרומה הגדולה בהיסטוריה של הכפר, ובישיבה הבאה של ועד היישוב היא תתקבל באופן רשמי, ותוסדר העברת הכסף לטובת פרויקטים חינוכיים שונים לילדים ולבני נוער. זאת לא הפעם הראשונה שהכפר מקבל תרומות בזכות פעילותו ההיסטורית. ב-1983 הוא קיבל מענק של עשרת אלפים דולר מאגודה אמריקנית, והשתמש בכסף לבניית מוזיאון. ב-2013 ניתנה תרומה נוספת לטובת בניית בית זיכרון מקומי.
"התרומה הזאת ממחישה את ההיסטוריה שלנו", סיכמה ראש הכפר לשעבר, ועשרות שנים אחרי מעשי הגבורה הגלגל הסתובב והניצולים מוקירים תודה.
