עבורנו זה עניין שבשגרה, משנכנס אדר מרבין בשמחה. מדי שנה כשמגיע פורים אנחנו נוהגים להתחפש, לשתות לשוכרה, לצחוק, לחגוג ובעיקר לשמוח. אבל עד כמה אחורה הולך המנהג הזה? רוני כהן, דוקטורנט בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, צלל אל תוך טקסטים עממיים שנכתבו באירופה על פורים וגילה שעוד מימי הביניים ועד לעת החדשה המוקדמת, יהודי אשכנז ידעו לחגוג: גברים התחפשו לנשים, גברים ונשים רקדו יחד, החוגגים השתכרו עד דלא ידע ועל הבמות עלו מחזות מלאים בגסויות ביידיש מפולפלת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"הפורים היהודי באירופה מושפע לרוב מהתרבות הקרנבלית-אירופית שסביבו", מסביר כהן. "בדומה לפורים, הקרנבלים באירופה היו מגיעים לפני תקופה מבאסת. אצל הנוצרים הקתולים אחרי הקרנבל הגיעה תקופת הצום שלפני חג הפסחא, ואצל היהודים אחרי פורים מגיע ניקיון הפסח. גם האופן שבו מקיימים חגיגה די זהה. ליהודים יש אומנם קריאת מגילה, אך לצידה יש את משתה הפורים וגם ריקודים, וזה גם היה בסדר שנשים וגברים ירקדו ביחד".
האזכור המוקדם ביותר שמצא כהן למנהג התחפושות הוא מכתב יד מהמאה ה-14 בשם "אבן בוחן". זהו חיבור סאטירי, חלקו בחרוזים, של הוגה ומתורגמן יהודי מפרובנס בשם קלונימוס בן קלונימוס, שבעצם מבקר התנהגויות שונות של יהודים בני תקופתו. "זה אחד הטקסטים הכי מעניינים שיש בעברית. הוא בעצם מבקר מנהגים יהודיים לאורך כל מעגל השנה היהודי, ובהם גם את פורים", מפרט כהן. במוקד הביקורת של קלונימוס על מנהגי הפורים של אחיו היהודים: הוללות, ריקודים מעורבים, תחפושות היתוליות וגם קרוס-דרסינג - גברים המחופשים לנשים. וכך הוא כותב: "ובארבעה עשר לחדש אדר. בחורי ישראל לכבוד ולהדר. יתפארו ויתהללו. כי ישתגעו וכי יתהוללו. זה זכר יעשה לנפלאות ופרסום לנסים. כי יעטו כמעיל תפארת העכסים. וזה לכבוד מרדכי ואסתר. סחף דקולא ארישה וכופה עליו פסכתר. זה ילבש שמלת אשה ולגרגרותיו ענקים. וזה יתחקה כאחד הרקים. תף ומחול שמחה ושלישים. אלו עם אלו אנשים עם נשים".
הקרוס-דרסינג, לפי כהן, הוא מהאלמנטים המרכזיים בתחפושות של אותם ימים. "מההתחלה העניין היה שגברים יתחפשו לנשים. ייתכן אומנם שגם נשים יתחפשו לגברים, אבל ברור לגמרי שהחגיגה ומי שעומד במרכז שלה הם גברים. הייתה אז התנגשות עם הדיונים המוסריים וההלכתיים בנושא. ההלכה היהודית אוסרת מפורשות על קרוס-דרסינג, כולל בפורים. מצד שני, זה היה מנהג פופולרי לחגוג כך. מה שמעניין בטקסטים האלה הוא שהם מאפשרים לנו לגלות למי זה באמת מפריע, ואת מי זה חִרפן ברמה כזאת שהקדיש לכך טקסט או דרשה מוסרית בניסיון 'לתקן' את החג".
אף שקלונימוס ביקר את מנהג הקרוס-דרסינג, בטקסט מאוחר יותר שלו, "מסכת פורים", כתיבה פרודית של מסכת מהגמרא, הוא מציין כמה זה כיף להשתכר. "לכן אני לא ממש יודע איך להתייחס לביקורת שלו, ולקבוע אם הוא היה ביקורתי בכלל. נראה שהיה לו במקביל גם צד אחר", מסביר כהן.
התיאורים של פורים כמועד של טשטוש הגבולות המגדריים מאפיינים לדברי כהן בעיקר את התקופה הראשונית יותר שעומדת במרכז מחקרו, שלהי ימי הביניים. בהמשך יחברו אליה אלמנטים נוספים מעולם התחפושות. "אין לנו עדיין מסכות למשל שם. בתקופה מאוחרת יותר יש לנו את המקור המפורסם על הרמ"א (רבי משה איסרליש, מגדולי רבני אשכנז, 1530-1572), שנהג להסתובב ברחוב עוטה תחפושת ומסכה".
ריקודים מעורבים בפורים של גברים ונשים היו אף הם עניין שעורר מחלוקת. לשם כך ניסו בחלק מהקהילות להסדיר את העניין באמצעות תקנות. "בקהילה היהודית בפדובה, למשל, כתב עוד ב-1507 רבי יהודה מינץ תקנה המתירה ריקודים מעורבים של גברים עם נשים רווקות", מפרט כהן ומוסיף, "ב-1530 הייתה החמרה בתקנות. נקבע כי ריקודים מעורבים מותרים בפורים ובחתונות, אבל שגבר נשוי לא ירקוד עם אישה הנשואה לגבר אחר, וכי רווקים ורווקות לא יוכלו לרקוד זה עם זו".
הזיהוי בין פורים לחתונה אינו מקרי - כהן מסביר כי שניהם אירועים שבהם הכללים המקובלים נדחקים הצידה. בשניהם יש אוכל, שתיית אלכוהול ועירוב בין גברים לנשים.
כהן, שעוסק בתרבות פופולרית יהודית באירופה (בין המאות ה-12 ל-18 ליתר דיוק), מבקש להתמקד דווקא בטקסטים הפחות רציניים שהנפיקו יהודים באירופה לאורך ההיסטוריה. "אותי מעניינים לאו דווקא טקסטים שבאים מהעולם הישיבתי-אינטלקטואלי, ספרות תורנית או פילוסופיה. אותי עניין כל מה שהוא לא זה, להבין מה התפקיד של הטקסטים האלה בתקופה שבה הם נכתבו ודרכם לייצר היסטוריה תרבותית. אלו טקסטים שלא כל כך יודעים מה לעשות איתם, ובזה בעצם מתמקד הדוקטורט שלי".
אחת הדוגמאות שכהן מציין היא של שיר פרודי מהמאה ה-12 המופיע במחזור ויטרי, הנחשב למחזור תפילות חשוב להבנת המנהגים האשכנזיים. הטקסט לכאורה רציני, אבל בתוכו יש פרודיה שמתכתבת עם רעיון ליל השימורים (לילה שבו לא ישנים ועוסקים בתורה כל הלילה) והופכת אותו כהלצה לליל השיכורים.
לדברי כהן, הטקסטים הפרודיים של פורים עסקו בתוכני המגילה אך גם בסיפורים היתוליים אחרים מהווי החיים, ואלה הושפעו מההתפתחות הספרותית של הסביבה הלא-יהודית. "במציאות האיטלקית, למשל, יש משהו שמאוד מושפע מהמרחב של הרנסנס ומכל מיני טקסטים. נכתבו שם פרודיות על התלמוד, שזה הדבר הכי חתרני שיש - לקחת את התלמוד ולהפוך אותו למשהו פרודי. לצד הטקסטים יש גם קצת איורים, שמאפשרים לי לראות איך היה נראה שם למשל משתה פורים. אפשר לראות שהיה ליווי מוזיקלי, אנשים שותים ומשתכרים, מפגשים קרובים בין גברים לנשים ותחפושת של ליצן. איור אחר, מתוך כתב יד של ספר 'משנה תורה לרמב"ם, על הלכות מגילה', מתאר תמונה דומה: גברים ונשים, עירום שכנראה מבטא הוללות, משתה וליצן. גם אם אני קופץ לאמסטרדם במאה ה-18, שם הקהילה לא בהכרח אשכנזית, אין המון שוני", אומר כהן ומציג איור של נער בן 14 המתאר את משתה פורים שלו. "גם פה יש ליצן, אוכל ושתייה, והתוספת היא משחקי קובייה".
מי שכותב (ומאייר) את רוב כתבי היד שעליהם מבוסס מחקרו של כהן הם מי שהוא מכנה "מעתיקים חצי-מקצועיים", בניגוד למעתיקים ולמאיירים המקצועיים המגיעים מתוך שורות הכנסייה. המעתיקים החצי-מקצועיים הם כאלה שעסקו בהעתקת כתבים כחלטורה צדדית, או אנשים פרטיים שיצרו עותק לשימוש אישי. "בניגוד למקביליהם הלא יהודים, לא הייתה להם הכשרה אמנותית. הציורים שלהם באמת קצת מכוערים", אומר כהן.
האם לרבנים באמת לא אכפת מהמיניות המופגנת ומההוללות בפורים?
"יש מין תוכחות כלליות כאלה, שבאופן כללי זה לא יפה שנשים שרות וגברים מבלים בבתי מרזח ומהמרים. האם זה רק בפורים? לא. הם עושים את זה כנראה כל הזמן. בסופו של דבר זו תרבות יהודית וולונטרית ואוטונומית, ויכולת הפיקוח היא בהתאם. לא נתקלתי ביותר מדי ניסיונות הסדרה, אם כי השו"תים (ספרי שאלות ותשובות הלכתיות) מאותן תקופות מלאים בטיפול בניאוף ובהימורים".
חיבור מעניין בהקשר הזה הוא "מגילת הסתרים" לפורים של הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום). הוא מציע בהומור "לשמח" נשים של אחרים: "הכל חייבין לשמח את נשותיהן בפורים, שנאמר 'ושמח את אשתו אשר לקחת' (דברים כ"ד, ה'), ואו 'קחו נשים והולידו בנים ובנות' (ירמיהו כ"ט, ו') שהיו קודמין לבנות. באשתו, אמרו: קל וחומר באשת חברו".
לדברי כהן, במאה ה-17 מתחיל להתחולל שינוי באופן שבו נערכות חגיגות באירופה, והשינוי אינו פוסח על החברה היהודית. "מצד אחד זו התקופה שיש לנו את הפורים-שפילים (מחזות היתוליים לחג הפורים) הראשונים, ושם היה כאוס. מעבר לזה שאת כל הדמויות כולל אסתר שיחקו גברים, בדרך כלל עם זקן, אלו היו קומדיות עממיות מאוד וולגריות", מספר כהן. "מרדכי היה לרוב הדמות הבזויה ביותר במחזות הללו. הגסויות היו ברמה כזאת שבחלק מהתרגומים כתוב 'מרדכי נכנס ואומר את מה שאומר', ואפילו לא כתוב את מה שהוא אומר. אלה באמת טקסטים מאוד גסים. מצד שני, יש שינוי ומתפתחים מנהגי חגיגה מרוסנים יותר. זה כבר לא חגיגות קרנבל, יש גם 'נשפים' שזה גרסה יותר מעודנת, וגם פרודיות 'מתוקנות' והרבה פחות וולגריות".
איך ניתן להסביר את אימוץ מנהגי הסביבה למועד שהוא דתי?
"בסופו של דבר בפורים אין לך הרבה עם מה לעבוד. יש קריאת מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים והמשתה כחובות דתיות. יש גם כל מיני אמירות כמו 'מרבין בשמחה', ו'אדם חייב לשתות בפורים עד דלא ידע'. מנסים לקשר את כל הדברים האלה, אבל ברור שזה מתפורר ומושפע ממה שקורה מסביב".
אחת התוספות שמתפתחות לדברי כהן בימי הביניים בפרובנס ובאיטליה היא מנהג "מלך שוטים" של פורים. המקור למנהג הוא מנהג דומה של הנוצרים שהיהודים ראו בסביבתם, וכונה "בישופ השוטים". הרעיון היה שאחד מהיהודים היה משחק את "מלך השוטים", מעין דמות של טיפש לא יוצלח, פרודיה על המלך.
במזרח אירופה היה מנהג בשם "רב פורים", תלמיד שהיה מוכתר לרב פורים ותפקידו היה לשעשע ולבדח. כהן מדגיש כי מקורו של רב פורים הוא לא במלך השוטים של פרובנס אלא בהשפעות תרבותיות אחרות. "אותם רבני פורים שצצים במרחב המזרח-אירופי החל מהמאה ה-18 הם ממש לא גלגול של מלך השוטים של יהודי צרפת בימי הביניים. זו תקופה אחרת לגמרי. בפולין, בניגוד לפרובנס, יש הווי תרבותי פנימי בישיבות גדולות. זו שכבה שיש לה תרבות פנימית שלא קשורה בהכרח לסביבה".
כיום, אגב, בתיכונים דתיים נהוג למנות "רב פורים", שמבצע חיקויים קומיים של המורים בישיבה ושל רבנים המתועדים לסרטונים המועלים ליוטיוב. עם זאת, המנהג הזה לא באמת קשור לרב פורים של המאה ה-18.
כך נראה מנהג רב פורים בימינו
יש בכל זאת מכנה משותף בין המנהגים הללו, רצון לאקטים שפורמים את ההיררכיה המקובלת של המנהיגים, אפילו לועגים עליהם.
"אני מצטער שהתפקיד שלי בהקשרים האלה הוא לבאס, אבל הבלגן ההוא של פורים הוא בלגן מאוד מסודר. לא רק כי הוא תחום בזמן, אלא כי הוא מתועל למקומות מאוד-מאוד ספציפיים שכולם יודעים מהם. גם הקרנבל האירופי הוא קצת כזה. מבקר הספרות מיכאיל בכטין הקביל את הקרנבל למציאות מקבילה לעולם הרשמי שבו שולטים חוקי הכנסייה. אווירת הקרנבל והנאת הבשרים שמתלווה אליו פועלות תחת חוקים משלהן. ישנם כאלו שחוששים מסכנה בקרנבל כזה שיכולה להפר את הסדר הקיים, אבל בפועל כמה מהפכות כאלה התקיימו?
"פורים ברוב המקרים קצר מהקרנבלים, למרות שהיו כאלו שהחלו לחגוג כבר מא' אדר, ואז זה כבר כמעט קרנבל. עדיין זה זמן קצר והביטויים הם מאוד מוגבלים. יותר משזו מציאות הפוכה, זו מציאות מתורגמת לתפיסה יהודית של ההלכה – לא הלכה הפוכה, אלא שפשוט זו כעת ההלכה וזה מה שעושים עכשיו".