היומן שלי היה מסודר שנה קדימה. השליחות הייתה אמורה להימשך שנתיים, מטעם תנועת המזרחי. והאמריקאים מאוד מסודרים. בישראל מזמינים ממני בבוקר הרצאה לאותו ערב. שם הכל סגור חצי שנה מראש. עד היום יש לי התראות ביומן על אירועים בפילדלפיה ובבוסטון - אבל אני מקבלת אותן במטבח בישראל. המוח שלי לא הסכים לקבל את זה שמשהו התקלקל. שהדברים לא יתנהלו לפי התוכנית. ידידיה היה צריך לנער אותי פיזית כדי שאני אבין שזה נגמר ושזה מסוכן להישאר שם. הייתי בהכחשה מוחלטת שבועיים־שלושה. אנחנו יושבים בבית. אין בית ספר לילדים. אין בתי כנסת. כל הודעת ווטסאפ חדשה בקבוצות שם היא הודעה על פטירה של מישהו. אלה היו הימים שחברה קדישא לא מחזיקה מעמד. של משאיות הקירור שפינו גופות. ואת אומרת זו העיר ניו־יורק, לא איזו עיר בצפון תאילנד. זו המעצמה החזקה בעולם ותראי איך זה נראה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויים:
- "
הבנתי שאולי כדאי לחשב מסלול מחדש. אחרי שנה שפגשתי בכל שבוע יותר מאלף איש, פתאום אני תקועה בבית שהוא לא שלי, במדינה לא שלי. לילה אחד בין שלוש לארבע בבוקר, כי ממילא לא ישנו בלילות באותה תקופה, הבנו שאת ליל הסדר כדאי לעשות בארץ למרות השיגעון שיש בלצאת בערב פסח. הצלחנו איך שהוא למצוא טיסה. לקחנו מזוודה אחת לכל נוסע. השארנו מאחורינו את כל הבית, שעד היום מאוחסן אצל שכנים. אולי יום אחד ניקח את הדברים, אולי כבר לא. לקחנו רק מה שצריך ובאמצע הלילה, בלי להגיד שלום לאף אחד בלי לדעת אם אנחנו חוזרים או לא, פשוט נסענו לשדה. אני זוכרת את עצמי בדרך קוראת לילדים את ההוראות לא לגעת בדלפק של חברת התעופה, לחטא את האבזם של המושב במטוס, לא לקחת אוכל פתוח מהדיילים. המון כפפות. המון אלכוג'ל. המון דאגה בלב. את יושבת בטיסה וממש נגעלת מאנשים. הימים הכי מפחידים. מישהו משתעל ואת עם התקף לב.
הגענו לניוארק לשדה נטוש. כמו סרט מד"ב. אולי ככה נח הרגיש כשיצא מהתיבה. היינו כמעט היחידים על המטוס. בנתב"ג כמובן אף אחד לא חיכה לנו. ההורים בסגר ואנחנו צריכים להיכנס לבידוד. הילדים לא רשומים בבית ספר, אין לנו אוטו, הבית שלנו בשכירות, ואף אחד לא יודע להגיד לך מתי זה ייגמר. התחושה הייתה שאין קרקע מתחת לרגליים. אני אמא לחמישה, ובואו נגיד שרציתי לתת להם חוויה יותר אופטימית. איבדתי את קור הרוח שלי לא מעט פעמים בשנה הזו. לא הייתה לי שנה כזו בחיים. פתאום את במציאות של צעקות, מריבות. יש רגעים שלא הכרתי את עצמי. לא נעים להתבכיין - יש אנשים שסבלו יותר בתקופה הזו. ועדיין חשוב לי להגיד, כמו שכתוב, ‘אדברה וירווח לי’. הרבה פעמים בקורונה, ואני לא מתביישת – אנשים מדחיקים חוויות לא פשוטות לא רק של תחלואה ושל מוות. סיפורים קטנים כמו הסיפור שלי. לי עוזר לדבר.
הוזמנו למסיבה בבית של רון דרמר, שגריר ישראל בוושינגטון דאז. התבקשתי לדבר על מגילת אסתר, כשבקהל יושבים ג’ארד קושנר ואיוונקה טראמפ, זוג נוצץ כזה. הייתה הרגשה של שניים שנגזרו מז'ורנל - ישבו עליהם שלושה ילדים מחופשים - להלן הנכדים היהודים של נשיא ארצות־הברית לשעבר, ואפילו הם ישבו במין שיק כזה. הגענו למסיבה אחרי נהיגה של חמש שעות מניו־יורק עם תחפושות, אז אצל הילדים שלי כל האיפור נמרח והתחפושות נקרעו. בקיצור, נראינו כמו משפחה ישראלית מיוזעת בעוד הם פיזרו גלאם לכל עבר, עם ילדים מנומסים ומסודרים שמחזיקים מגילת אסתר.
לא זוכרת את השיחה איתם, כי היא הייתה כולה בנימוס אמריקאי בסיסי. היה ערב קסום. זו הפעם האחרונה שהיינו במינגלינג ואוכל ומוזיקה. למחרת כיבו את ניו־יורק פחות או יותר. מה שמדהים הוא שהזיכרון האחרון שלי מהאנושות כמו שהיא הייתה זה ערב חברתי עם ג'ארד ואיוונקה. אני בטוחה שאיוונקה יושבת ומקוננת עכשיו שהיא מתגעגעת לסיון ולידידיה. את פסח כבר חגגנו בישראל, בבידוד.
אני לא יודעת למה הפכתי לכזו מטרה למתנגדי החיסונים. הטענה המרכזית שלהם כלפי היא "את תמיד מאחדת, למה פה את נוקטת צד?". הטיעון הזה מעליב אותי. אומרים לי, "את מאכזבת אותי". חשוב לי להבהיר: זה שבאופן אישי אני אדם שמנסה לחבר בין דעות שונות או מנסה למצוא טוב בכל אידיאולוגיה ומגזר זה לא קשור לאמת ברורה מול פייק פשוט, וזה מתנגדי החיסונים. אז האכזבה של אנשים ממני מאכזבת אותי. הופתעתי מאוד מהכמות של התגובות. מהעוצמה. מהתוכן. מההשוואות לנאצים. את מתאפקת ומתאפקת ובסוף את אומרת מי זה האנשים האלה? בסוף אתם תחיו איתי במדינה הזו ואנחנו ניפגש בתור לסופר. מאיפה מגיעה הרטוריקה הזאת?
קשה לי גם לראות את החשדנות וחוסר האמון במדינה. חיים בקרבנו אנשים חובבי קונספירציות. למה לחשוב שהעולם רוצה להשתיל בך שבב? שכל מערכת הבריאות רוצה לפגוע בפוריות שלך? זה מאוד מתסכל אותי. יחד עם זאת, אני חושבת שזה המיעוט ושרוב הלא־מתחסנים הם המתלבטים. אולי לכן תוקפים אותי כל כך. כי שיכנעתי המון מתלבטים. ואני חושבת שטעינו כשהתייחסנו לזה בהתחלה כאל הזויים מול לא הזויים. אלה שלא התחסנו הם לא הזויים. צריך לדבר איתם. לענות להם. לכבד אותם. אחרת אנחנו דוחפים אותם לידיים של אלו שצועקים "מנגלה, מנגלה".
השנה הזו גרמה לי לחשוב מה היה קיצוני ומקולקל אצלי ולנסות לעשות חשבון נפש: עברתי מארבע טיסות בשבוע לשבע ארוחות בבית בשבוע. הייתי שמה את הילדים בסקול־באס הצהוב בדרך לבית הספר, ממשיכה לשדה התעופה ותוך שעתיים עומדת על במה בשיקגו וחוזרת בערב לתת להם נשיקת לילה טוב. זה היה מטורף. לא נורמלי. אתה מגיע הביתה כדי לישון ולאכול כמו תחנת הטענה לסלולרי. ואז קיבלתי את האופציה ההפוכה שזה כל היום רק אנחנו בין ארבעה קירות. פה אף אחד לא מוחא לך כפיים. אני עוד לא מבינה איך לא ניתן פרס ישראל לאמהות הקורונה.
אני כל הזמן חושבת לאיזה עולם נחזור. הזום, למשל. האם נסגור אותו, לנצח? האם נחיה חיים של גם וגם? אני לא רוצה לחזור להרצות פרונטלית, כשהקהל פסיבי. אני רוצה שיגיבו לי תוך כדי בצ'אט. חשבתי שאפתח זום במקביל להרצאה, ושם אנשים יוכלו לכתוב מתוך האולם. והאם אני אחזור לצאת בערבים, ולהשאיר את הילדים בבית? התמכרתי לזה שאני מרדימה אותם כל לילה. לפני כמה חודשים, בין סגר לסגר, הייתה הפוגה קלה והזמינו אותי להרצות בבסיס של צה"ל. הגיע נהג צבאי לקחת אותי, ויהודית, הבת הקטנה שלנו, ראתה שאני יוצאת. היא שאלה לאן ואמרתי לה שאני יוצאת להרצאה. היא התחילה לקפוץ: מה, נגמרה הקורונה? בשבילה תופעת הלוואי המרכזית של הקורונה היא שאמא בבית. עברתי מהרצאות למאות אנשים להרצאות לחמשת ילדיי, שגם לא תמיד מקשיבים לי".
באופן אישי, הקורונה הייתה בשבילי קריאה להמציא את עצמי מחדש. אני תמיד בורחת מהרגש אל העשייה. הספר החדש עוסק במעגל השנה היהודי והישראלי: הכנה לפסח, מה קרה בט”ו באב, מה המשמעות של ל”ג בעומר. מאות קטעים קצרים על כל החגים והמועדים, כולל יום הזיכרון, יום השואה, יום העצמאות, ואפילו ה־1 בספטמבר או יום חלוקת התעודות. מבחינתי השנה החגים היו אי של יציבות. הכל מתהפך בעולם, אבל היי, יש עדיין פסח. הכל משתגע, אבל רגע – יש ל”ג בעומר. ממש נאחזתי בחגים. מילון אוקספורד בחר כמה מילים כמילות השנה, ואחת מהן זה בלארסדיי, Blursday. טשטוש. זה מה שקורה כשאתה לא יודע איזה יום היום. אין לך מושג, וזה גם לא משנה. זה מה שהקורונה עשתה – חיים בטשטוש ובטרנינג. הספר מנסה לתת עוגנים.
הכתיבה הייתה בשבילי קצת תיקון. להיזכר שבפורים לא רק מחפשים הפרות של הנחיות הקורונה ופסח זה לא רק החג שאחרי הבחירות, אלא לחזור לבסיס. למהות של הימים האלה.
כשצד אחד מפר חוק אין שני צדדים. מצחיק אותי שהרבה אנשים שאלו אותי אם אני מגנה דברים כמו שריפת האוטובוס או פתיחת תלמודי תורה. ברור שאני מגנה. אבל אני חושבת שלא תהיה לנו ברירה אלא לכתוב חוזה משותף ולאמץ שפה משותפת חדשה. הקורונה רק הזכירה לנו מה המשימה הכי דחופה שלנו, והיא סולידריות בין המגזרים. תסלחו לי שזה נשמע כמו קמפיין בחירות של מפלגת מרכז שעוד לא קמה. טלטלה פסיכולוגית כמו של הקורונה אפשר להבין רק עוד כמה שנים. אבל כמו שהטלטלה של רצח רבין שינתה לי את החיים, אולי גם פה יקרו אצלי דברים. גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית יש לי המון שאלות קשות לפוליטיקאים, למנהיגים, לאנשים שהם חברים והערכתי אותם וחשבתי שהם כמוני ואת מגלה בקורונה שממש לא.
8 צפייה בגלריה
“כשצד אחד מפר חוק אין שני צדדים". התפרעויות במגזר החרדי נגד הגבלות הקורונה
(צילום: טל שחר)
לדעתי, יש לחוזרים בתשובה תפקיד. הם יודעים מה החילונים חושבים על החרדים, ויודעים שהם טועים. הם גם יודעים מה החרדים חושבים על החילונים, ויודעים שהם טועים. יש להם אחריות לא ללכת לקצה, אלא ליצור שפה שתחבר. תגשר בין העולמות. אני תמימה, הא? נשמע כמו החיקוי שלי ב'ארץ נהדרת'?
באמצע השיעור השבועי הטלפון התחיל לזוז באופן חשוד. חיכו לי שם עשרות הודעות בסוף השיעור, חשבתי שקרה משהו. אנשים כתבו "ענק", "גדול", "אוי זה לא דומה לך". לקחו לי כמה דקות מעצבנות עד שהבנתי שזכיתי לחיקוי ב'ארץ נהדרת'. זכיתי זו באמת המילה. זו מחמאה. פוליטיקאי אחד אמר לי באותו לילה כמה שהוא מחכה כבר שנים לחיקוי כזה. אני חושבת שזה ממש כמו טיפול פסיכולוגי, אבל הבעיה היא שזה מול פני האומה. כלומר, שני כהן באמת עלתה על כל הנקודות הבעייתיות שלי – הקיטשיות, הניסיון לאחד בכוח, הדיבור על הילדים בזמן שאני בכלל לא בבית אלא בהרצאות, כל החפירות שלי. הדימוי שלי כקונצנזוס רק תוחזק באמצעות החיקוי הזה, שבו אני מיקס של כל הדעות הכי בנאליות ששמעתם - גם חופרת! זה מאוד עוזר לראות חיקוי סאטירי של עצמך, זה באמת נוקב ומלמד. פגשתי לאחרונה את קיציס באיזה יום צילום, אז התלוננתי שהדמות לא מופיעה מספיק.
8 צפייה בגלריה
החיקוי של סיון רהב-מאיר ב'ארץ נהדרת'. כמו טיפול פסיכולוגי בפני כל האומה
(צילום: ארץ נהדרת, ערוץ 12)
זה לא שאני הולכת עם בטן מלאה בזעם על מישהו ספציפי, אבל זו לא הייתה שעתם היפה של הפוליטיקאים, לא החרדים, לא נתניהו וגם לא של האופוזיציה לנתניהו. אם פעם היו שואלים אותי אם אני שוקלת ללכת לפוליטיקה ותמיד התשובה שלי הייתה לא עם סימן קריאה אז עכשיו סימן הקריאה ירד. זה מאוד מדגדג אחרי שאת רואה את ההתנהלות השנה. את שואלת את עצמך אם אני יכולה לעשות אחרת. אם אני יכולה לתרום. אגב במה שיכולתי עשיתי את זה. הקדשתי את עצמי בתקשורת להעביר מסרים ולקדם את מה שחשוב בעיניי. היו כמה וכמה פניות, לא רוצה לספר ממי, אבל בכל מקרה זה לא משהו שיקרה בבחירות הקרובות אז אין מה לדבר על זה עדיין.
כששרה נתניהו החליטה להתראיין לראשונה, היא בחרה בי. לא שאלתי, אבל נדמה לי שזה בגלל שבאתי מחוץ למילייה של הכתבים שהקיף אותה. היא זכרה אותי מכל המסיבות והאירועים של אביה, שמואל בן ארצי ז”ל, שהתאהבתי בכתיבתו והפכתי לגרופית. אגב, זו הסיבה להרבה ראיונות בלעדיים לאורך השנים – שולה זקן, לב לבייב, ארקדי גאידמק, משה טלנסקי ועוד. תמיד הגעתי אליהם דרך מעגלים אחרים, לא עיתונאיים. הראיון עם שרה היה מרתק. לשמוע בפעם הראשונה מי האישה הזו, איך היא מדברת, מה על ליבה. אנשים הבינו פה בפעם הראשונה את עוצמת התחושות, את איך היא מספרת לעצמה את הסיפור. בזמן אמת לא חשבתי כמובן שהז'קט המנומר יהיה כזה אישיו. התרכזתי בראיון. בדיעבד נדמה לי שהיא לא יצאה חזקה ושולטת כמו בדימוי שלה, אלא הרבה יותר חלשה ומבקשת אמפתיה.
אמרו לי שהייתי נחמדה בראיון ההוא. זה לא חטא להיות נחמדה. אני נחמדה בראיונות גם עם חנין זועבי. אני לא חושבת שאם אתה נותן למרואיין להשלים טיעון ומתייחס אליו בכבוד, אתה לא עיתונאי אמיתי. בשבוע שבו ראיינתי את שרה נתניהו היה לי גם ראיון בלעדי עם ענת קם. אנשים ניגשו אליי ברחוב וצעקו: "אבל למה לא נכנסת בה?", ואני ניסיתי לנחש אם הם מתכוונים לשרה או לענת.
מצחיק אותי שאומרים שאני קונצנזוס כי אני כן מנסה להגיד משהו אלטרנטיבי: אני רוב הזמן מסתכלת על סדר היום ואומרת, "בואו נדבר על משהו אחר". אם כל התקשורת מדברת על הדתה, זכותי לומר שזה לא נכון ויש גם החלנה. אם היחס למכינות קדם־צבאיות יוצא מכל פרופורציה, אשתדל לומר שזה מפעל מפואר. אבל הקטע הוא לא כל היום להתגונן, אלא לייצר סדר יום אחר. אם אני מזכירה שהיום יום השנה לפטירתה של נעמי שמר ויש לי משהו חדש לספר עליה וזה מגיע לחצי מיליון אנשים ברשתות, גם זה נקרא מבחינתי לאתגר את הליינאפ, שנע בין הסרטון המעצבן של סמוטריץ’ לבין הסרטון המעצבן של לפיד. או אם אני אומרת משהו על נתן שרנסקי שמתורגם אחר כך ל־12 שפות, זה מבחינתי להזכיר דברים שפשוט נשכחים ונעלמים. זה נראה לי חשוב. חדשות זה לא רק סקופים.
על התקופה שבה סקרתי את ש"ס אני מתחרטת. אני קוראת לה העשור המבוזבז. הרבה שנים צייתי לכללים הבלתי כתובים של התקשורת שהם בעצם "תסקרי את החברה החרדית וספרי לנו בעיקר על בעיותיה ואיך היא דופקת את חיינו". ואני הייתי חיילת טובה. אנשים לא זוכרים שיום־יום קמנו לדיווחים אינטנסיביים על היחסים בין אלי ישי לאריה דרעי. את מי הרב עובדיה יותר אוהב ומי קיבל ממנו יותר צ'אפחות. שלא לדבר על מפלגת הרב כדורי. כמה אנרגיה. והייתי בטוחה שזה מרכז העולם. אני זוכרת שהייתי יוצאת ממסיבת חנוכה בגן של הילד כדי לדווח על מסיבת החנוכה של אלי ישי ואם היו שם יותר אנשים במסיבה של מחנה דרעי. זה לא נורמלי. ואתם הצופים עוד חשבתם שזו יהדות. אז כן, קישקשתי, חינטרשתי, הגזמתי.
זה מדהים ש־80 פעם ביום עודד בן עמי אומר שלא בא לו על אייטם מסוים. גם רפי רשף. אף אחד מעולם לא עשה מזה אייטם. ואז העזה מגישה דתייה להגיד, "וואלה, לא בא לי להגיד מזל טוב לצביקה פיק על החתונה של דניאלה פיק וקוונטין טרנטינו". זה נהיה אירוע ששאלו אותי עליו גם בארה"ב. אני כמובן לא אומרת שלא אעסוק בנושא ההתבוללות, אבל לא אעשה מין רכילות כזו של ‘מזל טוב, זו גאווה ישראלית’. לתחושתי זה משהו שרוב התקשורת רואה בו גאווה ורוב העם מרגיש אחרת. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאין לי רוב בדסק אבל יש לי רוב בציבור וחשוב לי לייצג את הציבור הזה. חוץ מזה, בתוך פינת תרבות אני גם ככה לא מדווחת מי מתחתן עם מי, גם אם הם יהודים. יש תוכניות של חדשות ויש גיא פינס. הסיפור הזה, והתגובות עליו, הבהירו לי שאנחנו כתקשורת מפספסים ציבור מאוד גדול בעם שהוא ציבור מסורתי, לא דתי. מדברים תמיד על ‘חילוני’ מול ‘דתי’ אבל 40-30 אחוז מהעם מסורתי. אין להם ייצוג, וחשוב לייצג גם אותם.
מטרידה אותי תרבות הריאליטי, המודלים לילדים, השירים שמלאים בהחפצה והם כמעט הטרדה מינית כשאת שומעת אותם ברדיו. בעיניי לעם הספר מגיע יותר. אני מפחדת שבדור הבא לא יהיה לנו לא עמית סגל ולא רביב דרוקר אלא רק ילדים שיודעים לכתוב פחחחחח. אתה מרגיש את הרדידות. את המסרים. באמריקה שמתי לב למשל שהילדים שלמדו עם הילדים שלי הבינו בשלב מסוים שאני מפורסמת. אז רק אמרו 'שי איז פיימס!'. מה אני עושה? זה לא משנה. אף אחד גם לא שאל למה אמא שלהם פיימס. להיות סלב זה הספיק. הייתה לנו בדיחה כזאת בבית מתי מישהו יתעניין גם מה אני עושה. העיקר להיות פיימס. לא משנה אם אני שפית, פוליטיקאית או רוצחת סדרתית".
נולדתי בהרצליה לאריה ורונית. אבא ניהל חברת מחשבים ואמא הייתה מורה. גם סבתא הייתה מורה. הייתי בטוחה שזה יהיה המסלול. נולדתי ביום האחרון של חודש סיון. עוד יום אחד וכבר היו קוראים לי תמוז. זה לא נשמע משהו, תמוז רהב־מאיר. השם השני שלי הוא אסתר, על שם אמא של סבתא עדה, שנרצחה בשואה. הייתה לי ילדות תמימה וכיפית. ילדה חנונית. נורא. משקפיים. תמיד עם פנקס ועט ביד. נכונה לראיין כל מי שיצוץ. סקרנית בטירוף. ואלה היו חיי. לא הייתה פעם שיצאתי מהבית לאן שהוא בלי שחזרתי עם איזה סיפור.
בדיעבד יש בי קצת כעס על זה. הייתי מראיינת את פרס, את רבין, את כולם. למה זה תמיד אני ילדה שמאלנית חילונית מהרצליה? למה לא ישב שם אף ילד מקריית־שמונה? מזרחי? חרדי? ערבי? מקיבוץ? מהתנחלות? ממושב? אני עד היום מקבלת על זה ביקורת. אנשים אומרים לי, "ראיתי אותך אז בטלוויזיה וכעסתי. שנאתי אותך". כי ייצגתי מין ילדה כל־ישראלית. איך אומרים היום? הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה. הייתי ילדה מאוד חמודה אבל לא יכולתי לייצג את כל ילדי ישראל. הייתי חילונית־אשכנזית־שמאלנית מהרצליה. זה לא נכון שהילדה הזו תשב ותראיין ערב אחרי ערב את רבין, פרס, הפאוור ריינג'רס ומיכל ינאי, וילדים אחרים לא יהיו שם. היום כשניגשים ואומרים לי את זה ברחוב אני מאוד מבינה וזה גם מחובתי לתקן את זה בתקשורת".
הייתי הילדה מהטלוויזיה, וכמו דן שילון גם טופז הזמין אותי לתוכנית שלו. אמרו לי להכין שאלות. באתי לישיבת ההפקה ולא קיבלו אף אחת מהשאלות שלי שהיו ילדותיות ותמימות. ההפקה נתנה לי שאלות אחרות. מצאתי את עצמי יושבת שם ושואלת שאלות שאני לא מבינה את משמעותן. אני זוכרת את עצמי יושבת באולפן ושואלת את דודו טופז כמה הוא מרוויח לתוכנית. הייתי ילדה שלא יודעת כמה כסף ההורים שלה מרוויחים, אז מאיפה החוצפה? אחרי זה אני מוצאת את עצמי שואלת אותו שאלה - שהם נתנו לי, אני מזכירה - אם הוא חושב שהוא יפה. לא ממש שאלה שילדה שואלת אדם מבוגר. ואז הוא שואל אותי "מה את אומרת?". והקהל אומר וואו־וואו. היום זה לא היה עובר. השאלה השלישית הייתה עוד יותר בוטה. אני אומרת לו, "נגיד שפגשת מישהי אינטליגנטית, מקסימה, ואז אתה מגלה שהיא בת 14. מה היית עושה?". והקהל שואג, איזו ילדה חצופה. ואז הוא ענה שהוא היה מבקש את הטלפון של אמא שלה. אלה היו תחילת ימי ערוץ 2 על הבוטות שבו. זה היה או זה או שהוא היה קולע כדורי שוקולד לפה של חלי השמנה.
כששמעתי שהוא התאבד אני לא רוצה להגיד שלא הייתי מופתעת, אבל אני כן אומר שהיה מנגנון הרס עצמי שהוביל לזה. של יצירת רייטינג בדרכים קיצוניות, ואז כשזה נעלם הכל נעלם. סיום חייו מאוד מעורר מחשבה. אולי טוב שגם אני לא המשכתי בדרך הזאת, כי אפשר להביא רייטינג כילדה ששואלת שאלות שהן לא לגילה. אני חושבת שלימים כולנו נהיינו דודו טופז. הוא היה קם בבוקר ובודק את הרייטינג, בעידן של הרשתות אנחנו עושים את זה כל שתי דקות.
מאיפה זה הגיע בגיל כל כך צעיר? הייתי פשוט לא מוכשרת בכל הדברים האחרים. כל הילדות היו בחוג בלט ואני הייתי כישלון. נורא נעלבתי. אני זוכרת שבהופעת סוף שנה בחוג ריקוד שמו אותי לרקוד מאחורי הילדות הגבוהות כדי שלא יראו אותי, שאני לא קלקל את המופע. בזמן אמת היה לי די מר בפה, פיזית. הייתי הילדה הלא־מגניבה. זאת שנבחרת אחרונה בקבוצות בספורט. ואז הגיעה הישועה שלי, העיתונות, ולכן דבקתי בזה בכל הכוח. בפעם ראשונה הרגשתי שאני הטובה וכולם אחריי ולא אני אחריהם. קשה לי להגיד אם שם התחילה גם החזרה בתשובה. בגיל שש לא ידעתי מה זה אלוקים או מהי נשמה. אבל לגלות את האישיות שלך והנשמה שלך זה גם קדושה.
במקרה של רבין ההלם היה כפול. גם רצח ראש ממשלה וגם פעם ראשונה שבן אדםשהכרתי נפטר. ראיינתי אותו רק ימים ספורים קודם לכן בתוכנית של דן שילון. התמונות איתו עוד היו בדרך למסגור מה שנקרא. עד היום הן מונחות על השידה אצל אבא ואמא שלי. אני זוכרת שהוא מאוד התעניין בי. אם אני אוהבת את המוזיקה של 'טיפקס' ומה דעתי על אביב גפן? היה מאוד חביב.
מה שאני זוכרת זה קודם כל את חוסר האבטחה. דבר מדהים. אז זה היה טבעי לגמרי. באתי ברגל לאולפני הרצליה כי גרתי ליד. עברתי אולי מחסום קטן בכניסה. אני וכל הקהל שם ישבנו איתו חמש שעות. מאז הרבה דברים השתנו. אני זוכרת שפעם סיקרתי מימונה עם ראש הממשלה אהוד אולמרט ועשו אפילו שיקוף למופלטות. זה מטורף. אבל בתקופת רבין זה היה מאוד פמיליארי.
הייתי אז אחת התומכות הגדולות של הסכם אוסלו. היום הייתי מתנגדת לו, אבל אז הייתי שמאלה מרבין. הייתי מרצ. בערב הרצח בהחלט בכיתי. יצאתי ברגל מיד לבית של יגאל עמיר בשכונה הסמוכה בהרצליה. אמנם ילדה, אבל עיתונאית. אני, הפנקס והעט. ואז התחיל שבוע של אבל שהייתי בו בכל המקומות, וחלק מזה כמובן היה השִׁחזור אצל דן שילון. הוא הזמין שוב את כולנו והשאיר כיסא ריק ושיחזרנו את המעגל שעשינו עם רבין. אם זה היה מוזר? הכל היה מוזר באותם ימים.
אחרי הרצח אני זוכרת שכל הזמן המורות אמרו לי שהדמוקרטיה בסכנה, והנה ברוך השם הדמוקרטיה שלנו חזקה. עם ישראל בדי־אן־איי שלו הוא מאוד דמוקרטי. אני חשבתי דווקא שהיהדות בסכנה כי אם יגאל עמיר הוא היהדות אז אוי ואבוי לנו. מה זו בדיוק יהדות? לא ידעתי. אמרתי בוא נבדוק. חשבתי שאני אשת מילים וגיליתי עולם שלם של מילים. עד אז חשבתי כילדה שספרות נגמרת בדבורה עומר, בסמדר שיר ובגלילה רון־פדר. התברר שמאחוריהן מסתתרים רבי עקיבא והרב קוק והרבי מלובביץ'. וואו. שם התחיל הסיפור.
זה היה תהליך מאוד ארוך. סופר־הדרגתי. התחלתי עם השבת כי התאהבתי בשבת. ראיתי איזו ברכה ושלווה היא מביאה לחיי. הייתי כבר אז וורקוהוליקית. אז השבת שמה לי גם גבולות. זה לא שההורים התלהבו מהתהליך, אבל לא היו דרמות יוצאות דופן. היחסים בינינו מאוד טובים. הרבה פעמים חזרה בתשובה או מהפכים אחרים יושבים על יחסים רעים שכבר היו קודם. זה צינור סתום ואז הכל מתפוצץ. אז כיוון שהיינו חברים טובים - עד היום הם המנהלים האישיים שלי בכל אשר אני עושה - זה לא עירער אותנו. אני חושבת שהם הבינו שזה רציני רק כשידידיה נכנס לחיינו. זה עשה את זה מוחלט.
איך הכרנו? זה פלא. סיפור הוליוודי לגמרי. מתקשר אליי ידיד ומזמין אותי ליום הולדתו שאמור להתקיים בשישי בערב. אמרתי לו שבדיוק התחלתי לשמור שבת ולא אוכל להגיע. הוא חשב שאני פרימיטיבית. למחרת הוא הודיע לי שהוא גילה עוד אידיוט שלא מגיע בשבת מאותן סיבות ובגלל שנינו האירוע נדחה למוצ"ש. אני מגיעה לשם, וחתן יום ההולדת עומד בכניסה ואומר, "את חייבת לפגוש את הפנאט השני!". זה היה ידידיה. התחלנו לדבר, ובעצם לא הפסקנו עד היום. אז השבת הביאה לחיים שלי הרבה ברכות. מה שמעניין זה שבזמן שלא נכנסנו למסיבה אלא דיברנו בחוץ נערכה הופעת הבכורה של סטנדאפיסט מתחיל בשם ליאור שליין. אנחנו החמצנו אותה בגלל הדייט הראשון שלנו.
מתי הבנתי שזה זה? קצת כמו השבת. זה היה לי כל כך טבעי. שתי חתיכות של פאזל שפשוט התאימו. בעבר הוא פחות העריך את הסקופים שהבאתי. תמיד היה אומר, "מה זה משנה? עוד רגע מישהו אחר מפרסם את זה. לזה את מקדישה את חייך? בשביל זה נבראת?". בדיעבד הוא צדק. האם זה היה מתסכל? מאוד. אבל זה קשור לזה שהוא המבקר הכי טוב שלי. לכן אני לא כל כך נעלבת מביקורות בחוץ. כי אני חיה עם המבקר הכי חריף שלי. וזה חשוב כדי שאני לא אעוף על עצמי יותר מדי. הוא עוזר מאוד, קורא הכל. הוא איפס אותי.
לפני ידידיה יצאתי למעט מאוד דייטים. התחתנו כשהייתי בת 21. זה קטינה במונחי העולם שבאתי ממנו. אולי הקב"ה עשה איתי חסד שהייתי עסוקה בעבודה עד שידידיה הגיע. גם ידידיה טוען שהייתי עסוקה מדי ולקח לי זמן לקלוט שיש פה משהו. לקח לי זמן לפנות ערב בלו"ז כדי להתחתן.
לא יודעת איך זה נהיה סימן ההכר שלי. לא תיכננתי את זה מראש, פשוט התחלתי ללכת ככה אחרי החתונה, והיום אני כבר לא רוצה לשנות, לא רוצה למשוך תשומת לב. מה שכן, נורא קל להתחפש לי בפורים.
בורכתי בזה שמנהלים בשבילי את הרשתות. אני משלמת לכמה בנות מוכשרות. יש לי 108 אלף עוקבים באינסטגרם ואני לא יודעת להעלות סטורי. בכוונה. כי אני לא רוצה להתמכר לזה. אני לא יודעת מה הסיסמה שלי בטיקטוק. לא רוצה לדעת. כשאני רוצה להעלות משהו אני כותבת, שולחת להן, והן מעלות. זאת הגנה עליי מעצמי. אחרת אתה כל היום בודק תגובות ומתעסק בזה. אז לא. אני דואגת לעצמי לפיגור טכנולוגי מכוון. אי אפשר להיות ג'אנקי של הפיד כל היום. כלומר אפשר, אבל אפשר גם להתאמץ שלא.
פורסם לראשונה: 07:18, 12.03.21
