"בכל חוג אבֵלים מביא עימו המוות מחשבות על צרכים שהוזנחו, חובות שלא קוּימוּ ועל מעט מדי שנעשה. על דברים כה רבים שנשכחו ורבים עוד יותר שהיה אפשר לתקן! אין חרטה עמוקה יותר מחרטה שאין בה תועלת. הבה נזכור זאת להַבָּא ונמנע מעצמנו אומללות" (מתוך "אוליבר טוויסט" מאת צ'ארלס דיקנס,תרגום: אמנון כץ, שהם סמיט).
כתבות נוספות למנויים:
מהמקום שבו אנחנו נמצאים, מרכז הטהרה של בית עלמין חולון, שבליבו מקרר גדול ובו נפטרי קורונה, ומסביבו אלפי מצבות של מתים ישנים יותר, שאון המסיבות של תל-אביב לא נשמע בכלל. ולא המיית המתקהלים בבני-ברק. ולא חגיגות החתונות בטייבה ובקלנסווה. ולא צקצוקי מכחישי החיסונים והקורונה. ולא מלמולי הפוליטיזציה של הנגיף. ואפילו לא תנודת המחוגים של מקדם ההדבקה. או מקדם גאולתנו מהמגפה.
4 צפייה בגלריה
ציפי קליין (מימין), סמדר דרור וריקי בסון. ''הפחד מהקורונה, מלהיות לבד, גורם לאנשים למות. גם אם לא חלו. אתה רואה את הפחד בעיניים''
(צילום: אביגיל עוזי)
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
פה כל אלה הם חדשות ישנות. שקט כאן עכשיו. שלוות עולמים, נהוג לומר. ההוא שלא רצה להתחסן, ההם שהתקהלו. בשביל אלה שכאן זה כבר לא משנה. את מה שהיה להם לתת נתנו, והמשיכו הלאה. גופם עוד כאן, אבל נפשם אינה.
ובכל זאת, אם היו יכולים למסור עוד דבר, מילות פרידה, שהרי הקורונה העלימה גם את המחווה הזו, מה היו אומרים על הווג'ראס שסביבנו? זו סוגיה שאפשר לבדוק. כי במקרה יש פה מישהי שמדברת עם מתים.
קוראים לה ריקי בסון, עובדת טהרה. תפקידה להכין לקבורה את נפטרות הקורונה בבית העלמין בחולון. אלפים פגשה ב-20 שנות עבודתה פה. ובזמן שהיא מכינה אותן לדרכן האחרונה, היא נוהגת לדבר. איתן. אלה לא שיחות עומק. בכל זאת, זה זמן עבודה. ויש עומס, אחרות מחכות לתורן. ויש גם שלט, מעל מיטת הטהרה, המבקש לשמור על שקט. למרות שוויכוחים קולניים לא צפויים פה. למעשה, בסון מציינת, "הם לא עונים לי".
ובכל זאת, אני מתעקש, מה היו אומרים על הבלגן בנתב"ג, על שחרור הרסן, על מה שברחובות. "אני חושבת שהם היו אומרים שהעם מזלזל", בסון משיבה, "הפכנו להיות אנוכיים. כל הבלגנים בחוץ זה זלזול בחיי אדם. אף אחד לא מת סתם, הכל מאת השם, אנחנו לא מחליטים כלום. אבל אם מתאספים, ויש לך קורונה, אחרים יכולים להיפגע. למה? למה? זה אבא של מישהו, זה בעל של מישהו, זה סבא של מישהו. מישהו אהב אותם, והם אהבו מישהו. אז למה?"
לריקי בסון יש עיניים עמוקות שראו הכל. את מה שראתה אתם לא רוצים לדעת. ואני מעדיף לא לשאול. וגם עם המעט שתכף תספר, צריכים להיות חזקים. "למדתי לנתק", היא מגלה, "אני לא לוקחת הביתה את העבודה שלי. אני אגיד שאין לי בראש מראות שראיתי פה? אני אשקר.
"בטהרות הרגילות יש מראות קשים. מאוד. מ-א-ו-ד. רצח, תאונות, כל מיני. מראות שלא אשכח. הם בתת-מודע, באיזו פינה בראש, במקום סגור. לפעמים אתה לבד, המראות עולים במחשבות. מראות שאסחב עד שגם אני אגיע לכאן. ופה, בקורונה, אנשים מתו מכלום. מאיזה משהו קטנצ'יק כזה שגמר עליהם".
היא בת 63, כיסוי ראש ורוד, שמלה שחורה ארוכה ומעליה חולצה פרחונית. יש לה שישה ילדים, נכדים, אפילו נינים, ובמקצוע היא כבר 20 שנה. "הראשונה שעשיתי לה טהרה זו סבתא שלי, עוד לפני שעבדתי בזה", בסון נזכרת, "הייתי בהיריון בחודש שמיני. אמרתי שהיא גידלה אותי, אז אני עושה לה. הכי טבעי בעולם. בבית העלמין הסכימו. לא יודעת למה עשיתי את זה, כנראה ממנו", היא מצביעה למעלה, "כנראה שזאת הייתה התחלת הייעוד שלי. משם באתי לפה. משמיים ביקשתי והתקבלתי".
שישה מרכזי טהרה בישראל מטפלים בנפטרי הקורונה היהודים, ועוד שבעה מטפלים במתים המוסלמים. המרכז בחולון, שבו אנחנו עכשיו, הוא הגדול מכולם, ונותן מענה לכ-50 אחוז מנפטרי הקורונה. מלאכתן של חברות הקבורה, החוליה האחרונה בשרשרת הטיפול בקורבנות הנגיף, מורכבת. קשה לביצוע ולעיכול. בטח בממדי זוועה של כמעט 6,000 נפטרים. בחזית הזו, מתברר, יש לא מעט נשים, ובראשן אור פירון-זומר, מנהלת מערך נפטרי הקורונה מטעם פורום חברות קדישא.
"המערך הוקם בן לילה", משחזרת פירון-זומר, 33, אם לשלושה מאורנית, "בהתחלה רצו להביא לקבורה בלי טהרה בגלל הפחד מהדבקה. אבל אז הוחלט להקים את המערך, כדי שתהיה קבורה כמו שצריך. אנחנו אחראים על השינוע למרכזים, לטהרה, ולהעברה מהמרכזים לבתי העלמין. בתוך זה יש היבטים פחות טכניים. משפחות שעברו דבר קשה, ולפעמים לא ראו את היקר להן יותר מחודש. הרבה היבטים, וצריך כל הזמן להרגיע את כולם. בשביל זה טוב שיש נשים. לראות המון דברים בבת אחת, להסתגל לשינויים מהירים, רגישות - אלה נקודות חוזקה של נשים, שבאות לידי ביטוי בסוג כזה של פרויקט. ובכל השרשרת הזאת, לעשות טהרה זה הדבר המורכב ביותר. בטח כשמדברים על טהרת קורונה. הן מלאכיות אחת-אחת".
"היו פה מאסות, מאסות", בסון פותחת את המקרר של המתים, סוגרת. בפנים שני מתים עטופים בשקיות. "ברוך השם שרק זה. בימים הקשים", היא מצביעה אל החדרים שליד, ואל הפרוזדור, ואל החצר, "היו גם פה וגם פה וגם פה. באחד הבקרים עשינו 20 נשים ויותר מ-20 גברים. עבדנו גם עד שתיים בלילה. היו ימים שהייתי בדרך הביתה, יוצאת מהאוטו, אומרים לי, 'תחזרי, יש עוד עבודה'.
"עכשיו רגיעה. אבל ראיתי את הכמויות ברחובות, לא יודעת מה יהיה. הנכד שלי אמר לי דבר יפה: 'סבתא, אם אדם צריך למות, הוא ימות או מהחיסון או מהקורונה או מדבר אחר'. אמרתי לו, 'כל הכבוד, מחשבה יפה, עכשיו לך להתחסן'".
ותכף היא תדגים את מסלול המת. מפה בא האמבולנס, וכאן המסדרון המוביל לבית העלמין, והנה ספר הרישומים, והשלט "נפטרי קורונה" שעל המקרר, ואז חדר הטהרה. ליפה, סבון, מה שצריך. "פותחים את שני הניילונים, מורידים, שוטפים, מלבישים", תסביר. ועוד קודם תציג את הסרבלים, המפוחים, הכפפות, הניילונים, שכבות ההגנה שבהן נעטפים.
אבל עכשיו היא עוצרת לרגע. אומרת שיש לה צמרמורת, העיניים העמוקות שלה נוצצות. "ההרגשה שלי בשנה הזו של הקורונה מאוד קשה. אני כואבת. כל אחת שאני עושה, אני כאילו כואבת איתה. כואבת את הכאב שלה", היא מסבירה בשקט, "זה כאילו לא למות בכבוד. הן היו בבית חולים, אף אחד לא ראה אותן, אי-אפשר היה להיפגש. כשיש נפטר רגיל, רואים, יש כאלה שמחבקים, יש פרידה. פה, אפילו במוות, אין פרידה באמת".
אז בעצם את זו שנפרדת.
"אני משתדלת לעשות כל מה שאפשר בשביל שיהיה לנפטר טוב. אני אוהבת לדבר איתן. זה מה שאני יכולה. אני עם כל המיגון, ואני כאילו עם עצמי ואיתן, בשקט. אני אומרת, יש לכן ילדים, והם בטח אוהבים אתכן. אני מאמינה באמונה שלמה שהם מעלינו. הם יודעים. אולי אני מנחמת את עצמי בזה".
ואז היא מגלה שהיא אוהבת להסתכל על הפנים של המתות. "אני רואה אם זה בא בפחד, אם זה בא ברוגע. בנעימות. למוות יש הרבה צורות לבוא", בסון מתארת, "הפחד מהקורונה, מלהיות לבד, גורם לאנשים למות. גם אם לא חלו. אתה רואה את הפחד בעיניים".
לקורונה יש ריח, בסון מוסיפה, כבדרך אגב. והיא יודעת לזהות על המתים שלפניה. "לא יודעת איך", היא אומרת, "יש לי ריח באף, כאילו חריף כזה. כאילו יש לקורונה ריח. לא יודעת איך להסביר".
ואז היא מנסה להרגיע, אבל רק מלחיצה יותר. "אנשים מפחדים מהמתים", היא אומרת, "אבל לא צריך לפחד מהמוות, זה רק גוף שהלכה ממנו הנשמה". הנה, היא ממשיכה, פעם אפילו הביאה את הנכדים לעבודה. "זה כמו אדם ישן", אמרתי להם. "אמרו: 'סבתא, את צודקת'".
בסוף מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת. רק שמבחינתן של ריקי בסון וציפי קליין, מנהלת צוות הטהרה של בית העלמין בראשון-לציון, שהצטרפה לשיחה, מדובר בג'וב החלומות. באמת. ותכף מילים כמו שליחות וייעוד וסיפוק יתעופפו מעלינו כמו זיקוקים.
"אנשים אומרים, 'משוגעת, תנו לי מיליון שקל אני לא מתקרבת', אבל תן לי כל עבודה בעולם, אני אבחר בעבודה הזאת", בסון נחרצת בזמן שאנחנו עומדים בחדר הטהרה, חדר קטן עטוף אריחים לבנים, שבמרכזו מיטת מתכת הנוטה באלכסון, וריח חריף חזק. "זה חסד של אמת. אני רוחצת אותם מאהבה גדולה. זה מה שאלוהים ייעד אותי אליו, כי זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות".
רגע של סיפוק בעבודה?
"כשאני מסיימת להכין את הנפטרת, ויודעת שהיא הולכת נקייה לאיפה שצריך, אנחנו לא יודעים לאן הן הולכות. לא כל אחד יכול לעשות את זה. צריך לאהוב. באו בנות שרצו לעבוד, הסתכלו. יש כאלה שמההתחלה עשו אחורה פנה, יש כאלה שנשארו עוד קצת, עד שהגיעו מקרים קשים".
אצל ציפי, 58 מראשל"צ, אם ל-13 ילדים, 11 בנים ושתי בנות, הטורבינות של הלהט בכלל בפול פאוור. היא אומרת תודה לאלוהים. היא אפילו עסקה בזה בהתנדבות 13 שנה, מתוך ה-30 שהיא במקצוע. "הייתי לוקחת מטפלת, משלמת, ובאה נטו לשם שמיים".
לעומת בסון, שמתרכזת רק במתים, ציפי מערבבת בין העולמות. היא יוצאת בזמן ההלוויה לעשות קריעות בחולצה. "זו עבודה מאוד פסיכולוגית", היא מתארת, "אתה צריך לעמוד מהצד, לחבק את האנשים מרחוק. כשלא היה את הקורונה יכולת ללטף, לדבר. הם חייבים את המילה הטובה. אני מרגישה קרבה גדולה אל האנשים האלה. אני מדברת אליהם, מנסה להסביר להם שהנפטרת הגיעה למנוחה ולנחלה ושעכשיו טוב לה. זה קטע מאוד קשה. לחרדים יותר קל, כי הם יודעים שזה מאת השם. באוכלוסייה הכללית יש שאלות של למה זה קרה. אתה צריך להרגיע ולדבר".
"אני לא מסוגלת לעשות כזה דבר", אומרת ריקי מהצד, "זה קורע אותי. מספיק לי לעבוד עם נפטר".
מילא הן היו משאירות את העבודה בעבודה, אבל גם בעלה של ציפי עובד בקדישא, ככה שיש נושאי שיחה להמשך היום; וריקי גרה בשיכון המזרח בראשון-לציון, מול בית העלמין. "אז אני חוזרת מהעבודה, משקיפה מהבית, ושוב רואה את המתים", היא מתארת.
ציפי, מה הילדים אומרים על העבודה של אמא?
"כשהיו קטנים הם פחות הבינו. היום הם הכי גאים באמא שלהם בעולם. בהריונות, עד היום של הלידה הייתי עובדת. אני נלחמת לתת את נשמתי. את הרצון להצטיין העברתי לילדים.
"את היומית אני מתחילה בארבע בבוקר", ציפי מוסיפה, "כשאני יוצאת, לפני שמונה, צריך להיות אוכל מבושל בבית, כי אני לא יודעת מתי אני חוזרת".
"כשהתחלתי לעבוד", ריקי אומרת, "אחד הילדים שלי לא הסכים לגעת באוכל שהכנתי. הוא אמר: את נוגעת במתים, אני לא נוגע באוכל שלך. עד שהסברתי לו מה זה".
יש דברים שאני חוסך פה. תיאורים של מקרים ומראות טרגיים; ואיך הן מרגישות כשמולן פתאום נפטרת שהן מכירות. ודווקא מול הכובד הזה, לא כדאי לחסוך בעיניים הבהירות של קליין, שזורחות מהן אופטימיות וקלילות שקשה לתאר. ואת כל אלה, אני שואל, כי אני באמת לא מבין, איך זה שעבודה כזו לא מבטלת?
"אני נראית לך בדיכאון? להפך", היא החלטית, "דווקא בגלל שאני בשליחות הזאת, אני רואה רק טוב. ואני מודה לשם כל יום מחדש. זה חשוב, כי כשאתה בא מול המשפחות האלה, אתה חייב להיות הכי נחמד. ולחזק. הן בעצמן במרה שחורה".
בלי הומור שחור אי-אפשר, ככה אומרת סמדר דרור. את המוות היא פוגשת דרך הטלפון. היא מנהלת מוקד הפניות של פורום חברות קדישא, מוקד שעובד 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ותפקידו לתת מידע למשפחות הנפטרים על התהליך הצפוי. איך הולכת להתבצע קבורת מתי הקורונה, מה הזכויות וכדומה.
"המתים לא מחליטים לקום בשמונה בבוקר ואז למות. אנחנו כל הזמן סביב זה, אז חייבים הומור שחור. זה בשביל הבריאות, הנפש שלנו", היא מסבירה. ואז מספרת איך ביניהם, העובדים במוקד, הם אומרים זה לזה: תפסיק לחפור, מה אתה קדישא? ואת הצלמת אביגיל היא שואלת: להשתטח לך על קבר?
וזה עוד כלום. מקודם תיארה בסון איך בפורים לפני כמה שנים אחת העובדות התחפשה למת. בעבודה מהסוג הזה יש תנאים לתחפושת כזו. "השכבנו אותה על המיטה של המתים, לבשה תכריכים, שמנו בד שחור. כשהגברים עברו, היא התיישבה להם. ברחו בצרחות".
אנחנו יושבים על ספסל בבית העלמין. כמה מטרים מאיתנו יוצאת עכשיו הלוויה. בכי, התעלפויות. תנאים קצת חריגים לשיחה. "כל נפטרי הקורונה בארץ עוברים דרכנו. כל מה שרואים ב-ynet, כל המספרים - 78, 56, 44 - אלו המספרים שאנחנו מטפלים בהם", סמדר מתארת, "בהתחלה האנשים האלה היו שמות. עם הזמן אנחנו זוכרים רק מקרים. השמות הופכים לתיאורים. כמו האישה שנפטרה בזמן הלידה".
לפני יותר משנה היו לה במוקד ארבעה עובדים, אבל מאז הקורונה כוח האדם הכפיל את עצמו. חמש מתוך השמונה הן נשים. "כשאחד הנציגים שלי כותב בווטסאפ הקבוצתי, 'זהו, נקרע לי הלב'. אני יודעת שאני צריכה לעצור הכל ולדבר איתו שיפרוק. אני עושה הרבה סדנאות של בואו תספרו מה עבר עליכם".
היא בת 38, מתל מונד, רווקה ואין לה ילדים. זה קצת מקל כשעונים לפניות של קרובים של נפטרים צעירים. "לי זה גורם פחות צער מלעובדות שלי שהן אמהות, אז אני תמיד משתדלת לדבר עם משפחות במקרים של ילדים. אני מעדיפה להיות שם", היא אומרת, ואז נזכרת במקרים שנחקקו אצלה. למשל בן ה-19 שנפטר בהוספיס, ולא היה מי שילווה אותו.
"הלב נקרע", היא אומרת. ההלוויה שהייתה לידנו חלפה, אבל הצער עוד פה. "קורה שהילדים נפטרים וההורים משדרים שהם חזקים. אומרים, ככה אלוהים רצה. אלה שיחות שיותר קל להתמודד איתן. בשיחות אחרות נשברים לך בטלפון. ואחריהן לוקח לי זמן לחזור לעצמי. נושמת. נאנחת. חושבת על הסיטואציה. ואז אין מה לעשות, הטלפון הבא כבר מעיר אותך".
קשה לי עם מה שאני רואה ושומע. מישהי חכמה שאני אוהב אומרת שאין סיבה. בסוף זאת לא חייבת להיות כתבה עצובה. מי שסבל והתייסר, הכל מאחוריו. יש פה צדיקות אמיתיות שמצחצחות אותו לדרכו החדשה. והיחידים עם הבעיה הם אלה שנשארו כאן מאחור. כלומר אנחנו.
4 צפייה בגלריה
''הפכנו להיות אנוכיים. כל הבלגנים בחוץ זה זלזול בחיי אדם''. הלווית הרב חיים מאיר הלוי וואזנר בבני ברק
(צילום: טל שחר)
אז ככה, כדי שיהיה פחות מסובך בשבילנו, אני מבקש מזאת עם העיניים שראו הכל, ומדברת עם ההן שדילגו לעולם הבא, ומסתכלת עליהן בלי פחד, שתספר על משהו קטנצ'יק שלמדה בעבודה. "בסופו של דבר כולם מגיעים לפה", הלקח של בסון קצר, "הכל שטויות. הבלים. כעסת? פגעו בך? תסלח. תוריד, תוריד, אל תעמיס. אין טעם".
וסמדר, אחרי השנה האחרונה שהייתה לה, מגלה שקיבלה החלטה. "כל כך הרבה מתים. אתה לא יודע מה יקרה מחר" היא מתארת, "אז החלטתי שבשנת 2021 אני הולכת להיות בן אדם טוב יותר". ואז מוסיפה: "אני לפחות אנסה".
פורסם לראשונה: 07:16, 12.03.21
