כשארנון סגל מתפלל שלוש פעמים ביום לבניין בית המקדש הוא מתכוון לכל מילה. אבל מבחינתו "העיקר הכוונה" זה ממש לא מספיק. העיתונאי ופעיל הר הבית חולם על הרגע שבו יוכל לשמש בבית המקדש השלישי כלוי. "אבא שלי תמיד אמר שאני בטח אהיה מהשוערים, לא מהמשוררים", הוא מתבדח. סגל משוכנע שהגיעה השעה להתיר בהר תפילות, לאפשר הקרבת קורבן פסח ולפעול להקמת בית המקדש במקום כיפת הזהב. "הקמת המקדש עצמו לא תקרה מיד", הוא מרגיע, "לפני שחושבים בכלל לגעת באיזשהו מבנה מוסלמי, יש הרבה צעדים שכדאי וצריך לעשות קודם".
כתבות נוספות למנויים:
מה למשל?
"להכניס את הר הבית לרשימת המקומות הקדושים. משום מה קבר חבקוק ברשימה אבל המקום הכי קדוש ליהודים לא. או לאפשר ליהודים לעלות להר בכל השעות ומכל השערים, כמו המוסלמים, עם חופש פולחן ותפילה. אבל אני מאמין שבית המקדש השלישי יכול וצריך להיבנות בימינו, אם מדינת ישראל סוף־סוף תחליט שהיא נוקטת עמדה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
סגל, בן 40, עיתונאי ''מקור ראשון'' ו''עולם קטן'' - וגם הבן והאח של העיתונאים חגי ועמית סגל - לא נרתע מהתדמית שדבקה בעולים אל ההר. להפך, הוא חושב שכעת, יותר מתמיד, יש שעת רצון בקרב הציבור על מנת שחלום המקדש ייכנס אל המיינסטרים הישראלי. אחרי שנים רבות כפעיל הר הבית, ותשע שנים של כתיבת טור קבוע בנושא ההר, סגל יוצא בימים אלה עם ספר עיון חדש: ''הבית'' (הוצאת ''סלע מאיר''), במטרה להפוך את החלום למציאות. משיחי? לטענתו, בדיוק ההפך.
"משיחי זה ביטוי חיובי בעיניי, אבל אני לא משיחי. להפך! אני לא רוצה לחכות למשיח. אני חושב ש'הר הבית בידנו' באמת, ולכן חובתנו להוכיח את זה. אנחנו לא צריכים לחכות למשיח, כמו היהודים שנשארו בגלות ולא עלו לארץ ישראל, אלא להביא את הגאולה בכוחות עצמנו. יש לנו את כל התנאים לכך".
אבל אתה מבין למה זה לא קרה עד עכשיו?
"לצערי הרב אחרי מלחמת ששת הימים היה שיתוף פעולה לא קדוש בין הרשויות לרבנות, ממשה דיין ועד נתניהו, על מנת להדיר את רגלי היהודים מההר. שאף אחד לא יעז להתקרב לשם כי זה סתם כאב ראש. במקביל להדרה של המדינה, גם הרבנות הפכה את העולים לעבריינים מבחינה הלכתית. היא שמה שלט בכניסה שאומר שהעלייה להר אסורה הלכתית. אבל זה שקר. אין איסור הלכתי לעלות אלא יש הנחיות כיצד להיטהר על מנת לעלות. בסוף, זה עניינים פוליטיים".
תסביר.
"מה יהיה מעמד רב הכותל ביום שבו יהיה מקדש? ברור שכשההר ייפתח ליהודים אז ישראל תהיה מקום הרבה יותר דתי, וזה מפחיד את הרבנות כי זה מערער את מעמדה, וזה מפחיד את רשויות המדינה כי אופי המדינה ישתנה, היא כבר לא תהיה חילונית כמו שהיא הייתה".
הרומן של סגל עם ההר התחיל בכלל בלימודיו בישיבת עתניאל, אז התחיל להתעניין ולקרוא על הנושא שהיה מושתק ומודחק. בפעם הראשונה שעלה להר, בשנת 99', היו איתו עוד שלושה אנשים בלבד. היום עולים אל ההר עשרות אלפי יהודים דתיים בשנה. עם נישואיו האובססיה למקום גברה, וכיום הוא ורעייתו מעיין, יחד עם שמונת ילדיהם, גרים בעיר דוד.
"אני לא גדלתי בסביבה דתית ניטרלית, גדלתי בעפרה - האליטה של הדתיים האידיאולוגיים", הוא אומר, "אז איך יכול להיות שכאדם בוגר לא ידעתי להגיד על ההר דבר? גדלנו בבורות מוחלטת. בורות מכוונת. כשגיליתי מה הסתירו ממני, כעסתי מאוד. הרגשתי שאני חי ב'מופע של טרומן'. כל החיים סיפרו לי שהכותל הוא השריד האחרון של בית המקדש, אבל זה פשוט לא נכון. מישהו דאג שההר תמיד ייתפס כמקום רע, מקום שאף אחד לא ירצה להתעסק איתו. נדרשה מסירות של המון אנשים בשביל לשחוק את התדמית הזאת, שהיא שקרית מהתחלה ועד הסוף".
יש מספיק מצוות לקיים בכל מקום.
"מתוך 613 מצוות, מאה מצוות אפשר לקיים רק במקדש. לצערי, בימינו אנחנו לא יהודים אמיתיים אלא רק זכר ליהודים, צל חיוור של הדבר האמיתי. אני לא מבין איך יכול להיות שאנשים מתפללים על זה בלי להתכוון לזה? הרי היהדות לא ניטרלית בנושא, היא אובססיבית אליו. אז אם אתה יהודי טוב, איך אתה מזניח את התחום הזה? מתעלם ממנו? אני רוצה בית מקדש אמיתי. כיהודי מאמין שמתפלל על זה שלוש פעמים ביום, אני רוצה את זה. ואני לא חושב שאני צריך להתנצל על משהו".
התסכול של סגל אמיתי, וגם החלומות. הוא בטוח שהבעיה נעוצה ברשויות, אפילו לא במוסלמים. "אני מבין את הערבים, ואני חושב שהם, לפחות חלקם, מבינים אותי", הוא אומר. "אני כופר בכל ההפחדות שמפזרים פה. במשך עשרות שנים הצמידו למי שעולים אל ההר תווית של אנשים שמסוכנים לחברה. הבטיחו לנו מלחמת עולם שלישית, מלחמת דת, השוו אותנו אפילו לדאעש. ההתנגדות לכל פעולה של יהודים על ההר כל כך מושרשת ועמוקה, שזה נורא מתסכל. לצערי, אין בישראל שום ערכים חוץ מהשגת שקט".
הרצון לחופש פולחן מאוד מובן, אבל אולי הפחד מהאיום הביטחוני הוא ממשי? החלום שלך, יגידו אחרים, יעלה בדם שלנו.
"אני לא מיסיונר ולעולם לא אשכנע מישהו לעשות משהו בניגוד לרצונו. עובדה שההתעניינות רק גוברת, לא להפך. אבל אני בהחלט חושב שהפחד מהאיום הביטחוני הוא מופרז. אחרי כמעט 54 שנים שנתנו הכול בשביל שקט בהר, זה היה אמור להיות המקום הכי שקט במזרח התיכון, ועובדה שזה לא ככה. המציאות מלמדת שאנחנו כבר משלמים מחיר דמים על היותנו פה, וגם כשנתניהו פתח ב־96' את מנהרות הכותל זה עלה בחיי אדם. אני מאמין שאנחנו צריכים לעמוד על שלנו, ובטווח הארוך זה ישיג שקט. בשביל כבוד לאומי אנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם מחיר מסוים, ואני לא מסכים שזה יהיה מחיר מטורף שלא נעמוד בו".
גם אם זה כולל מחיר בחיי אדם?
"בשביל לב הקיום הציוני, שהוא קודם כל הר הבית, אנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם מחיר. וככל שנהיה מוכנים לשלם אותו, הוא יהיה נמוך יותר. גם על החלוצים אמרו שהם הוזים. זה לא חלום שלי, זה חלום הדורות היהודי. אם אנחנו כל כך חוששים, בואו נקפל את הבסטה".
מה תגיד לערבים, שכיפת הזהב שלהם יושבת על מקום המקדש על פי המסורת?
"אני מבין את הנפש של המוסלמי הדתי יותר מכל יומרה של חילונים, ואין לי יריבות איתם לגבי ההר. אין לי שום התנגדות שערבים יעבדו את אלוהינו האחד בהר באותו מקום, וזה כתוב מפורש בנביאים: 'כי ביתי ייקרא בית תפילה לכל העמים'. אני חושב באופן אישי שההר לא מעניין את הפלסטינים מבחינה דתית אלא מבחינה לאומית. עובדה שמשחקים שם כדורגל, ובששת הימים מצאנו שם עזובה נוראה. אבל כיום יצרנו שם מדינה פלסטינית בקטן, וזה מקום היחיד בירושלים שבו הם מרגישים חופש מה'כיבוש' כביכול. אני מצאתי לא מעט מוסלמים שמבינים אותנו, למשל ערבים ממצרים, מטורקיה, אפילו באמירויות מקווים לבניית בית המקדש כי ככה האיסלאם ישוב להתמקד במכה".
קולות השלום של סגל לא מגיעים אל האוזניים הפלסטיניות, ובערוץ הטלגרם הפלסטיני ''חוסאם'' סגל כונה, "טרוריסט מוביל בקרב קבוצות פולחן קיצוניות". סגל לא מתרגש. "אני לא מפחד, אולי אשתי קצת מפחדת", הוא אומר. "אני מרגיש שזה דבר טוב שהם מזהים שלא ויתרנו על קדושת המקום הזה ולא נשתוק. אני מרוצה".
אולי הפעילות סביב ההר היא בבחינת מים גנובים ימתקו? אקשן סביב המקום האסור?
"אולי. אני לא בוחן כליות ולב של אחרים. אבל היום עולים להר המונים למרות שזו חוויה לא נחמדה בכלל לאדם מאמין. עד היום זו חוויה לא פשוטה בשבילי. זו חוויה משפילה, ובעבר זה היה אפילו יותר גרוע".
לפני פסח נעצרו פעילים עם כבשים שרצו להקריב קורבן, לא מזמן נעצרו כאלו שבחרו לצעוק שמע ישראל ולהשתטח. זו הפגנה או פעולה דתית?
"ברור שזה לא רק תפילה אלא גם הפגנה. אבל זה לגיטימי. הם רצו להיאבק על חופש הפולחן ליהודים. גם 'נשות הכותל' זה סוג של הפגנה ואני לא מבין את המאבק נגדן. איך אדם דתי מסוגל למנוע מאדם להתפלל? אישה עם טלית לא מבזה כלום, היא באה לעבוד את אלוהים. בעיניי זה חילול ה' להחרים להן ספרי תורה. גם מתווה הכותל שבוטל זה בגלל שתלטנות של ציבור מסוים ורב מסוים על הכותל, שדומה לשתלטנות של הווקף בהר הבית. זה מעורר בי גועל. חבל לי שהסולידריות לא הדדית. נשות הכותל לא תומכות בנו. אבל עדיין, אני מודה שהנוצרי האוונגליסטי מבין אותי יותר מאשר היהודי החרדי שאוסר עלייה על ההר".
על פי ההלכה, יש דרגות של טהרה שמאפשרות לעולים להר להתקרב אל המקום. העולים והעולות נדרשים לשמור על כללי טהרה מסוימים, לטבול במקווה, ולעלות ללא נעלי עור. גם המסלול מדויק ומצומצם; אל מקום המקדש עצמו אסור להיכנס, כיוון שבימינו כולם נחשבים לטמאי מתים. איך מיטהרים מטומאת מת? בעזרת אפר פרה אדומה תמימה שלא עלה עליה עול ונשחטה בגיל שנתיים ויום. לצורך העניין, בכל ההיסטוריה היהודית מתועדות רק תשע כאלו.
"גם על זה אנחנו עובדים ויש כבר עדר של פרות אדומות שמגדלים לטובת העניין", ארנון מסביר ברצינות גמורה.
אתה רואה מיליונים עולים לרגל להקריב קורבנות במקדש?
"אני אהיה שם ואני בטוח שלא אהיה שם לבד. כשהדתיים הגיעו לכותל, גם החילונים הגיעו לשם בשביל לציין רגעים משמעותיים. אם נגיע להר, אז כל עם ישראל יבוא. מי שקורבנות מרתיעים אותו, שלא יצהיר על זה בתפילה שלו, אבל שיהיה ישר וגם לא יאכל המבורגר. אנחנו עושים תרגול של קורבן פסח בשנים האחרונות, ושוחטים כבש במבנה דמוי מזבח, עם כוהנים ותלבושות והכול. צולים את הכבש, ראשו על קרביו ועל כרעו, בדיוק כמו שכתוב".
לא פגאני? התקדמנו מקורבנות לתפילות.
"להפך! זה רגע מאוד משמעותי, שמותיר חותם. זו חוויה דתית שהיא הרבה מעבר לטקסט. היום אנחנו ביהדות סטרילית, מנוטרלת מחיוּת, מיצר. כולם אוכלים שניצלים בבית, אז מקורבן פסח אתם מזדעזעים? אתם פשוט רוצים חיים סינתטיים ודת סינתטית".
אל ההר עלו גם אחיו של ארנון, העיתונאי עמית סגל, ואביו - עורך ''מקור ראשון'' חגי סגל.
איך נראית ארוחת שבת עם שלושה עיתונאים סביב השולחן?
"האמת שאני הפכתי לעיתונאי די במקרה. חיפשתי השלמת הכנסה כשהייתי מורה ובחור ישיבה. אני הרבה יותר מזוהה כפעיל הר הבית מאשר כעיתונאי. מבחינתי זה רק כלי בשביל לספר את הסיפור".
איך זה לכתוב בעיתון שאבא שלך עורך?
"את המדור התחלתי לכתוב עוד בימי שלמה בן צבי, ולשמחתי או לצערי אבא שלי אדם מאוד ישר ולכן זה לא קל. חובת ההוכחה עליי, כדי שחלילה לא תהיה מראית עין. שנים רבות הייתי הבן של, ועכשיו אני אח של. אני מקווה שמתישהו אעמוד בזכות עצמי".
זה מציק לך, הצל הזה?
"בשבילי זה כבוד להיות אח של עמית, אבל ברור שלפעמים מציקים לי עם זה. אנשים באים אליי בתקווה שאני אספק להם איזה קצה חוט פוליטי".
אז מה אתה אומר על הפוליטיקה? על שיתוף פעולה של הליכוד עם רע"מ?
"השותפות עם רע"מ היא איבוד כיוון. הרי מתוך התנועה האיסלאמית יצא המתנקש ביהודה גליק, רק כי הוא פעיל הר הבית. לפי השמועות, חלק מהתמורות שרע"מ מבקשים מנתניהו זה להצר את צעדי היהודים בהר. לצערי הימין היום הוא ימין־דמה. אין אף חבר כנסת שזה בנפשו. הימין האמיתי עוד לא קם".
למה?
"המנהיג הוא שיקוף של העם, והעם עוד לא החליט שהוא רוצה את זה. אולי רוצים את זה כמשאלת לב, אבל לא בגלוי. ששת הימים הייתה הזדמנות שהוחמצה, המחיר ששולם על השלום עם מצרים היה מופרך ולא משתלם. ולכן הגענו עד הלום".
כשאני מעלה את האופציה למדינה דו־לאומית, סגל לא נרתע. "אין לי בעיה עם זכויות אזרחיות, אבל לא לאומיות", הוא מדגיש. "במחנה שלי יש הרבה פופוליזם על חשבון מעשים. קל לימין לצייץ בטוויטר ולריב שם עם שמאלנים במקום להעמיד עובדות בשטח. יש חסך אמיתי בהישגים בימין, והרבה פעמים זה הופך להתבטאויות כמו 'אני לא רוצה שאשתי תהיה במחלקה ליד אישה ערבייה'".
מה דעתך על זה?
"אני לא אוהב את זה. הימין מספיק גדול בשביל להיות לארג' כלפי השמאל. ימין־דמה כמו נתניהו מטפח שנאה כלפי השמאל, כי קל לו לסמן איזה דמון מדומיין ולהתעמת איתו בשביל לצאת גדול. לצערי לא השלמנו את הניצחון של ששת הימים, ולכן הר הבית לא עומד בפני עצמו. אורי צבי גרינברג אמר, 'השולט בהר שולט בארץ' וצדק. הרפיסות בהר היא אותה רפיסות שאנחנו רואים בעזה וביש"ע".
מבחינתך לחזור לעזה?
"בחזון שלי חוזרים לארץ ישראל השלמה - שתי גדות לירדן. זו שלנו, זו גם כן. אני לא בעד לפתוח במלחמה, אבל אני לא מפחד לומר את החלומות שלי".
פורסם לראשונה: 08:01, 16.04.21
