התיאור של הרגע ההיסטורי הזה מזכיר סרט אקשן הוליוודי. 12 אסירים נמלטים מהכלא דרך מנהרה שחפרו אל תוך מערכת הביוב, ויוצאים לחופש כשהם מחופשים לעובדי ניקיון. רק שלא מדובר בסצנה שנהגתה במוחו של תסריטאי, אלא בכזו שהתרחשה במציאות ואפילו בירושלים. ב-20 בפברואר 1948, שלושה חודשים לפני קום המדינה, הצליחו אסירים חברי המחתרות אצ"ל ולח"י להימלט מהכלא המרכזי הבריטי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
73 שנים מאוחר יותר, אליעזר בן עמי, המוח מאחורי הבריחה, עדיין זוכר היטב את פרטי המבצע הנועז. "היו שם הרבה טריקים ושטיקים בעבודות החפירה, והרבה בעיות טכניות שנאלצתי לפתור אותן תוך כדי תנועה. לא ראינו את עצמנו כגיבורים או נועזים, עשינו כל מה שיכולנו בכדי לצאת לחופשי ולהמשיך ולהילחם כי בחוץ כבר היה 'שמח', אויב כובש ומדינה שצריך להילחם עליה".
הוא בן 97 כיום, ועודנו צלול לגמרי ובעל זיכרון פנומנלי עד לפרטים הקטנים. הוא מתגורר בדיור מוגן בהוד השרון יחד עם זוגתו בשנים האחרונות ציפי רז. לאצ"ל הוא גויס ב-1939, אך פרש ממנו שנה לאחר מכן והצטרף ללח"י, ולימים עסק בפיתוח אמצעי לחימה ובמבצעים. ב-1943 הוא נתפס במהלך פעולה ונידון לשש שנות מאסר בכלא השמור ביותר, הכלא המרכזי בירושלים שמוקם במגרש הרוסים באזור סגור ומבוצר. הוא העביר את רוב תקופת המאסר שלו בחדר 19 עם אסירי ההגנה, אבל בסוף 1947 עבר לבקשתו לחדר מספר 23 שהיה מורכב ברובו מאסירים מארגון הלח"י. מתתיהו שמואלביץ', מי שעמד בראש מבצע הבריחה ולימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, היה זה שהזמין אותו לעבור – הוא היה זקוק לעזרתו בתכנון תוכנית הימלטות.
כדי להסוות את מטרת המעבר האמיתית לחדר 23, בן עמי המציא סיפור שלפיו הוא מורה למתמטיקה ופיזיקה, וחברי הלח"י מעוניינים ללמוד ממנו. מפקד בית הסוהר אישר לו לישון בחדר 23 שלושה לילות בשבוע. "כך יצא שבימים ראשון, שלישי וחמישי עבדתי בחפירה ובפתירת בעיות. לשמחתי היה לי חוש טכני מפותח, ולאחר שקיבלנו אישור לשתף גם את אנשי האצ"ל בבריחה, פעלנו באופן אינטנסיבי לקדם את הפריצה אל מחוץ לכותלי בית הכלא", נזכר בן עמי.
בן עמי מתאר את תהליך המבצע: "מהר מאוד הבנו שאין אפשרות לפרוץ דרך הקיר. החלטנו לחפור דרך הרצפה ולהתחבר מלמטה לרשת הביוב של מגרש הרוסים. השאלה שהייתה היא איך משיגים תוכנית של רשת הביוב? וכך הגענו ליהודי אחד שעבד במחלקת עבודות ציבוריות. הוא הצליח לארגן את התוכניות. דרכן ראינו שצינור הביוב עובר במקביל לגדר בית הסוהר, לאורך הקיר המזרחי של בניין הכלא, וממשיך לאורך חדר 23, לאורך מבנה מגורים של השוטרים הבריטים, ויורד למטה לרחוב. לאור ממצאים אלה, החלטנו שצריכים לחפור בדרך הקצרה ביותר. המשמעות הייתה להתחיל בחפירות לעומק אל מתחת לאדמה שעליה יושב חדר 23, ולאחר מכן לחפור מאוזן במקביל לקרקע ומשם להתחבר אל צינור הביוב. התוכנית הייתה לפתוח פתח שבכל יום ניתן יהיה לפתוח ולסגור אותו, מבלי שירגישו שחופרים מתחת לרצפה - מה גם שהעובד שהביא לנו את תוכנית הביוב נתן לנו גם שני שקי מלט בכדי לצקת לתקרת המנהרה, שלא תתמוטט. כך יכולנו לבנות את הפיר של תקרת הביוב שממנו יצאו האנשים מבלי שימותו מסירחון בזמן שהם זוחלים שם".
איך עושים את זה עם כמויות מטורפות של חול ומבלי לעורר חשד של הסוהרים?
"שאלה טובה. היינו צריכים למצוא הרבה פתרונות לכל הזבל שנוצר שם. את החול מילאנו בשקיקים, בתוך הכריות של השינה. ניצלנו פתח, מעין מסדרון צר מאוד של כ-3 מטר, שהיה בין תנור האפייה של הכלא לבין הקיר. הצעתי שנבנה קיר נוסף, מחיצה דקה מאוד של עץ, ומילאנו אותו בחול ובאבנים. ראית איך שהחבר'ה היו יוצאים כל בוקר מחדר 23 עם הפסולת שהוציאו מאתר החפירה, נכנסים לסנדלרייה ויוצאים בידיים ריקות. לפעמים העבודות לוו בקצת רעש, אז ביקשנו ממפקד הכלא בנוסף למתמטיקה רשות ללמוד גם שירה בציבור. הוא הסכים, ואנחנו התחלנו לשיר מדי פעם ולחפור.
"הסיפור עם המנהרה זה סיפור מארץ המעשיות והנפלאות. תארי לעצמך, הבריטיים בוקר אחד באו עם סמל אנגלי שבא מקנדה והיה מומחה לבריחות. הם היו עשרות שוטרים, מצוידים במכושים ובפטישים ובאמצעי חבלה, ואמרו לשמואלביץ': 'שמענו שאתם רוצים לברוח, באנו לחפש איפה אתם חופרים'. אנחנו רצינו להספיק ולכן עבדנו בחפירות גם ביום וגם בלילה, וכנראה הרעשנו קצת יותר באותו הלילה. חדר המגורים של השוטרים הבריטים היה ליד חדר 23, והם שמעו בלילה את הרעשים. בבוקר הם הגיעו והתחילו לדפוק בקירות במשך חצי שעה, הורידו את הטיח אבל לא מצאו כלום. הבחור שמתחת למיטת הברזל שלו עשינו את החפירות החוויר. סילקנו אותו כדי שלא יסגיר אותנו. אחד הסוהרים אמר: 'שמענו רעש מפה. מהפינה הזאת'. זה היה נכון. חשבנו שאנחנו אבודים, שנתפסנו. אבל הם לא מצאו שום דבר ושמואלביץ', שעמד בפתח הדלת עם הסמל המומחה מקנדה, לא הפסיק לדבר אליו בקור רוח ולשכנע אותו שאין חפירה של מנהרה מבפנים. הוא שתל לו רעיון שהערבים הם שחופרים מבחוץ, במטרה להניח מטען נפץ ולחסל אותנו. הסמל השתכנע, וביקש מאיתנו לשמור בלילות ולדווח אם נשמע את הערבים חופרים מנהרה. מצד אחד שקשקנו, מצד שני התאפקנו שלא לצחוק. בכל מקרה זה יצא לטובה, כי יכולנו לשים אסיר ששמר בכניסה לחדר למקרה ש'הערבים ינסו שוב לחפור'. בפועל האסיר-השומר הזהיר אותנו במקרה שסוהר היה מתקרב. זה היה מחזה סוריאליסטי. בשביל הבדיחה, לילה אחד דפקנו על הקירות ואחר כך הזעקנו אותם לחדר. אמרנו להם ששמענו את רעש החפירות של הערבים. הם בדקו, לא מצאו כלום וחזרו לישון".
4 צפייה בגלריה
אליעזר בן עמי בצעירותו. ''קשה להבין כמה הצד השני היה מטומטם''
(צילום: באדיבות מכון ז'בוטינסקי)
בהתלהבות של ילד שאינה מסגירה את שנותיו בן עמי ממשיך בסיפור: "אני בן אדם שלא מאמין בניסים או במזל, אלא בעבודה קשה ובהתמדה. כשאני מספר את מה שהיה שם, אנשים לא מבינים כמה הצד השני היה מטומטם. היו אבנים ענקיות וכבדות שלא הצלחנו להיפטר מהן. באחת הפעמים ביקשתי שיביאו קרש מהנגרייה, ויצרנו ממנו ומשתי אבנים ספסל. כשהמפקד ראה את זה, הוא מיד הורה בצרחות שנוציא את זה החוצה. אמרנו לו שהוא אישר לנו ללמוד ובשביל זה הספסל. הוא המשיך לצרוח והצביע לעבר מגרש הטיולים. אחד מאיתנו אמר, 'אל תדאג, נוציא אותן מיד'. בשקט הוא אמר, 'ברוך השם האבנים יוצאות' .זה בדיוק מה שרצינו. לאט-לאט החצר התמלאה בשבע אבנים ענקיות שהוצאנו מהאדמה, ואף אחד לא חשב לעומק ולא שאל מאיפה זה הגיע לשם".
הסוהרים כאמור לא ממש היוו מכשול, ועיקר הבעיות בבריחה היו טכניות. כך באחת הפעמים, הם טענו בפני הנהלת בית הסוהר שבגלל שמיטות הברזל מעוגנות לרצפה, הם לא יכולים לשטוף טוב את רצפת החדר מאחר שאי אפשר להוציא מים למסדרון, כי המסדרון היה גבוה יותר מרצפת החדר. "שמואלביץ' הממזר בא אל הקצין ואמר לו שאנחנו רוצים לעשות שקע בפינה, כך שבזמן שטיפה המים ייכנסו אל תוך השקע, ואז עם דליים אנחנו נוציא אותם ונשפוך למסדרון. זה נראה פתרון הגיוני ויפה, והקצין הבריטי הסכים מיד. אלא שאז הייתה התמוטטות במנהרה ונזקקנו בדחיפות למלט. שמואלביץ' ניצל ההזדמנות ואמר לו שאנחנו זקוקים לשני שקי מלט בכדי לבנות את הבור. חצי שק הלך לבור והיתר לחיזוק המנהרה. מה גם שבעזרת הבור הצלחנו להוציא כמויות גדולות של אבנים וחול מהחדר מבלי שאף אחד שם לב. עברנו חופשי עם מריצות החוצה מבלי שאף אחד עיכב אותנו. לאבנים הבינוניות גם מצאנו פתרון יצירתי. בכל בוקר, החזקים בינינו היו מרימים ערימה של שמיכות כשבתחתונה שביניהן הייתה מוחבאת האבן. היינו יוצאים החוצה לחצר בכדי לנער את השמיכות מאבק. שמיכה-שמיכה ניערנו וקיפלנו, עד שהגענו לשמיכה האחרונה שבה הייתה האבן. אז מישהו היה מתיישב על האבן, מסיר את החולצה ועושה את עצמו משתזף בשמש. ככה לאט-לאט החצר התמלאה באבנים בינוניות".
לדבריך אתה לא מאמין בניסים, ובכל זאת, איך אתה מסביר את זה שבמשך חודשיים של חפירות אף אחד לא שם לב?
"בכללי, לא ממש מעניין את הסוהרים אם אסירים יברחו כל עוד שזה לא במשמרת שלהם. גם אף אחד לא חשד בנו. תראי, באפריל 1947 בניתי שני רימונים בתוך תפוזים עבור משה ברזני ומאיר פיינשטיין במסגרת פעילות בלח"י. גם על זה אני לא ממש חותם שזה נס, והיו עוד דברים. גם הרבה דברים זה היה בגדר תושייה, כמו שאמרתי עם הטריקים והשטיקים".
למשל?
"המשכנו לחפור ולהעמיק במנהרה עד שכמות המלט שהייתה לנו אזלה. החום והמחנק שם היו נוראיים ולא הפסקתי להזיע. ביקשתי מאחד החבר'ה שיביא לי כוס מים, שזה גם היה חתיכת פרויקט כי את הכוס היו מורידים דרך מיטת הקומתיים, פותחים את המזרן ודרכו משלשלים את המים למטה. ברגע של חוסר זהירות נשפכו קצת מהמים למנהרה. פתאום הרגשתי שאני דורך על סוג של בוץ. לא יודע איך, נזכרתי באבותינו במצרים ועל איך שהם היו בונים מתבן ומחימר לבנים ומייבשים אותן. צעקתי לחבר'ה: 'יש לי פתרון'. ביקשתי מהם לרוקן במהירות את הכרים מכל הקש-קוקוס החום שהיה בתוכם ולזרוק לי אותו למנהרה. ערבבתי אותם עם הבוץ שהיה שם ויצרתי מעין תערובת של מלט".
איך הייתה התוצאה ?
"האמת, יצא טיט מעולה. ככה ריפדנו וחיזקנו את הקירות. אבל שוב, אם לא היו נשפכים המים, לא הייתי חושב על הטריק הזה ולא היינו יכולים בתנאים שהיו אז להמשיך בחפירה האופקית".
החפירות היו בעומק של למעלה משני מטרים, לדברי בן עמי. החפירה האופקית לאחר מכן נמשכה כשבוע. בסיומה הגיע אחד האסירים אל הביוב, אבל הגזים הרעילים שיצאו משם גרמו לו לעילפון והוא כמעט שנחנק. בן עמי שוב היה צריך לחשוב על פתרון יצירתי. "הכנתי מעין מפוח, משאבה מיריעות ממעיל גשם ישן של הצבא הבריטי, שהביאו לנו לכלא בכדי שאסירים יוכלו לישון עליו, על הרצפה. לשון העור של הנעליים שימשה כשסתום. למפוח חיברנו צינורות מקרטון, וכך נתנו אוויר לבחור שהיה למטה".
יום השחרור של בן עמי קרב, ועבודות החפירה נכנסו לקצב רצחני לדבריו. הראשון שיצא היה שמואלביץ' ואחריו כל היתר, כשהם מותירים מאחוריהם את מדי האסירים ויוצאים מתוך בור הביוב במדים של פועלים, שהוברחו פנימה קודם.
"בעמדה של השער המזרחי של הכלא, שזה היה השער החיצוני של הגדר, עמד על הגג שוטר ערבי שהבחין באנשים יוצאים מתוך הביוב, וזה עורר את חשדו. את האסיר ה-11 וה-12 הוא כבר תפס על חם, והביא אותם לקצין הבריטי כשהם מסריחים מריח הביוב. לשאלת הקצין הם אמרו שהם מנקים את הביוב. הקצין הבריטי, שבעצמו לא יכול היה לשאת את הריח הנורא, צרח על השוטר הערבי, 'יא חמור, אתה לא רואה שאלה פועלים?' ושלח את שניהם החוצה מהכלא. לאחרים זה כבר לא צלח, כי השוטר הערבי היה חמור אבל הוא קלט את העניין, נעמד מעל לבור והתחיל לשרוק - וכך מנע מהאחרים לצאת לחופשי".
כמה תוכננו לברוח?
"כולם רצו לברוח. שמואלביץ' הציע שגם אסירי ההגנה יצטרפו לבריחה, אבל הם קיבלו פקודה שלא לשתף פעולה עם הבריחות. אנשי ההגנה היו ממושמעים לסוכנות היהודית, שינקה את קיומה מתוקף חוקי המנדט. האינטרס שלהם היה שהבריטים לא יגלו את הקשר בין ההגנה לבין האצ"ל והלח"י, ולכן הם נשארו מאחור".
בן עמי השתחרר מבית הסוהר ב-9 בפברואר, 11 יום לפני הבריחה הגדולה. הוא חזר מיד לשורות הלח"י, ואת הלילה הראשון מחוץ לסורגים בילה בביתו של קצין המבצעים ומפקד הלח"י בירושלים, יהושע זטלר. "את החדשות על 12 האסירים שנמלטו מהכלא שמעתי באחד המבצעים הליליים. זו היתה שמחה גדולה לכולנו. אל תשכחי שגם חבר'ה שלנו היו שם".
סיפור הבריחה הונצח יחד עם סיפורי בריחה נוספים של לוחמי אצ"ל ולח"י בספרו של יו"ר הנהלת מכון ז'בוטינסקי יוסי אחימאיר, "כך ברחנו לחזית" (1979). בארכיון האצ"ל במכון ז'בוטינסקי ישנם עד היום מסמכים אותנטיים המתעדים את הבריחה.
נפגשתם אחר כך כולכם?
"לא. היינו עסוקים כל אחד בחיים שלו ובעבודתו. ב-20 באפריל נישאתי לאשתי דרורה שהייתה לוחמת במחתרת הלח"י. הכרתי אותה כמאירה, ומאז היא החליפה שבעה שמות עד שלבסוף אימצה את השם שהכי אהבה, דרורה. היא המתינה לי חמש שנים עד שאצא לחופשי. בתחילת המאסר שלחה לי מכתב עם עדכונים על תנועות מהפכניות שצצו ועל החיים בחוץ והוסיפה, 'אני אחכה לך כל עוד אני אוהבת אותך' - ועמדה בהבטחתה. ב-1992 היא נפטרה".
