עבור פרופ' דוד פסיג, מלחמת אזרחים היא לא רק נושא למערכון נוקב ב"ארץ נהדרת", או ביטוי מבהיל שמיד משתיק ריבים פוליטיים סביב שולחנות שבת, אלא אופציה ממשית ואפילו לא בהכרח רעה. כבר 30 שנה הוא מדבר עליה, ולאחרונה גם כתב עליה במפורש בספרו "המפלה החמישית" ("ידיעות אחרונות" ו"ספרי חמד").
פסיג, עתידן בהתמחותו, מתאר בספרו את הדפוסים שהובילו את ישראל שוב ושוב להתפרק מבפנים, ובעיקר מציג את "העתידיים האפשריים" שיכולים לשמש פתרון למחלוקות. מבחינתו, הקרב האמיתי הוא לא בינינו לבין הערבים אלא בינינו לבין עצמנו. "הצד השני זה החלק הקל, החלק הקשה זה להחליט איזו מדינה אנחנו רוצים, החל מתחבורה ציבורית בשבת וכלה בגיוס לצבא. אנחנו נעים לקראת מצב שבו הקבוצות שלא במרכז הופכות להיות יותר אגרסיביות".
כתבות נוספות למנויים:
זה נדמה שאנחנו במקום אפוקליפטי, במובן הלא טוב של המילה.
"אני דווקא רואה את הדברים אחרת. כל מה שאנחנו עוברים הוא חלק מתהליך בירור מאוד כואב של להבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות. תהליכי הבירור האלה לא מאפיינים רק אותנו, אלא כל עם וישות חדשה שמוסיפה לעצמה נדבך של לאומיות. הרי הנדבך הלאומי הוא משהו חדש בהיסטוריה של המין האנושי, אולי 300 שנה".
4 צפייה בגלריה
פרופ' דוד פסיג. ''אנחנו עוברים תהליך בירור מאוד כואב של להבין מי אנחנו''
(צילום: אלכס גורביץ')
"הקהילה האירופית, למשל, עוברת כרגע תהליך שמבחינה היסטורית מאוד דומה לתהליך שלנו. גם שם, אחרי מאות שנים ששחטו אחד את השני ועברו שתי מלחמות עולם וקטסטרופות איומות, הם עוברים תהליך של בירור איך אפשר להתאחד, ומהם המאפיינים הכלכליים והערכיים של האיחוד הזה. וגם שם יש כאלה שנסוגים, ברקזיטים למיניהם. זה תהליך בירור מאוד כאוב, וגם הם עשו את זה דרך מלחמות עם השכנים שלהם, וגם אנחנו עושים את זה כך. שכנים מאתגרים מאוד את הזהות שלנו ואת מי שאנחנו. הם באים ואומרים בפשטות שאנחנו דת ולא לאום. כמו שנוצרי גרמני ונוצרי צרפתי יכולים להילחם ביניהם, כי הזהות הדתית משנית לשכבה הלאומית".
ואז אנחנו נכנסים לשאלה מה זאת הלאומיות הזו, שבמקרה שלנו שרטטו אותה קולוניאליסטים אירופאים.
"נכון, זו עוד שאלה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
לדבריו של פרופ' פסיג, תהליך הלאומיות נע במסלול די קבוע, ולרוב מתחיל משבטים ומגזרים שיש להם מטרה ראשונית - לבנות את הבית, את המבנה הלאומי. רק אחר כך מגיע השלב שבו יוצקים את התוכן לתוך המבנה, אבל דווקא שם מתגלות המחלוקות הקשות, שמתחילות לחלוף רק לאחר רצח של מנהיגים ומלחמת אזרחים. מבחינתו, המסלול שעליו נעה ישראל אינו שונה.
"ב-200 השנים האחרונות העם היהודי עבר תהליכי התפצלות בלתי פוסקים - רפורמים, קונסרבטיבים, התנועה הלאומית (הציונות), חסידים, שבתאות, סוציאליסטים וקפיטליסטים - ואז קמה קבוצה של אנשים, ואחד מהם למזלנו ידע לכתוב ולארגן ואמר 'בואו ניקח כלי מודרני, שזה דיפלומטיה בינלאומית, ונייסד בית שכל מי שירצה יוכל לבוא אליו ולהיות מוגן'.
4 צפייה בגלריה
יגאל עמיר בשחזור רצח רבין. ''התפיסה אומרת 'אני ארצח מנהיג ואפתור את הבעיה'''
(צילום: שאול גולן)
"כך קבוצות שונות עשו ביניהן ברית גורל. אבל לכל אחד היו רעיונות אחרים לגבי איך המדינה הזאת צריכה להיראות - אחד סוציאליזם, אחד קפיטליזם, אחד מדינת כל אזרחיה ואחד מדינת הלכה. ועדיין כל אחד מחזיק בדימוי הזה. רק שבהתחלה שמו את זה בצד כדי קודם כל לבנות את הבית הזה. נכרתה ברית שנובעת מהגורל המשותף. אבל בדרך כלל הבריתות כאלו מתפרקות אחרי שניים, שלושה, ארבעה דורות, ואז צריך נרטיב חדש, כי לדורות הבאים הרבה דברים מובנים מאליהם, כמו הביטחון, הכלכלה, העצמאות הלאומית. ואז הקבוצות מתחילות לחזור לחזון הראשוני שלהן. ולכל אחת, כאמור, חזון מאוד שונה על הדבר הנכון עבור המדינה. ואז יש מתח גדול, מלחמת אזרחים שמתחילה תמיד ברצח של מנהיגים".
ולמה משם?
"כי התפיסה אומרת 'אני ארצח מנהיג ואפתור את הבעיה'. וכשדברים לא משתנים, משנים את התפיסה ל'זה לא המנהיג, אלא קבוצה שלא חושבת כמוני וצריך לחסל', וזה מלחמת אזרחים. ואז מגיע הדור שאומר שגם זה לא פותר את הבעיה, אלא שצריך למצוא רעיון מאגד מחדש שכולנו נשאף אליו ונסכים איתו. ככה הצרפתים בנו והאמריקנים בנו".
לכאורה נראה שאנחנו בסוג של מלכודת מוות, אבל מבחינתו של פרופ' פסיג, זהו האופן שבו המין האנושי מתפתח. "ההתנגשות התמידית היא זו שכנראה יוצרת את הציביליזציה של המין האנושי. אצלנו יש משהו מיוחד, כי בנינו והרסנו כמה פעמים ואנחנו בשלב נוסף של תקומה. תקומה שהתרחשה כדי להפסיק את הגורל המר של כולנו. אז יאללה, תפסיקו להתפלל על זה, לא עזר לנו, ובואו נעלה על גל הלאומיות, ניקח את הכלים שלה ונבנה בית לאומי כדי לשמור על עצמנו, שהגורל הזה לא יחזור שוב. גם ארצות הברית הוקמה כך, על ידי פרוטסטנטים שהקתולים רדפו אותם והם רצו לבנות מדינה עם חופש דת שבאה כתוצאה מהסבל הזה. הם רצו לתקן את זה על ידי הפרדה בין דת ומדינה".
אבל בספר אתה אומר שהסכנה של התפרקות הברית של הארצות האמריקניות עדיין קיימת.
"כן, גם כיום יש תחזיות שמדברות על כך שלקראת סוף המאה-21 האיחוד יתפרק שוב לצפון ודרום".
4 צפייה בגלריה
ספרו של פסיג, ''המפלה החמישית''. התחזיות מדברות על כך שלקראת סוף המאה ה-21 האיחוד האמריקני יתפרק שוב
הייתי מצפה שהשינוי אולי יהיה בין מרכז ארצות הברית, "חגורת התנ"ך", לבין החופים, לא?
"זה מה שמרבית האנשים חושבים, אבל המחקרים שאני מכיר מדברים דווקא על צפון ודרום. רק כדי להזכיר לכולנו, הדרום של ארצות הברית בעצם נכבש מידי המקסיקנים. המקסיקנים עדיין מאמינים שזה שלהם, קליפורניה למשל, ולכן הם גם נכנסים לשם. הם רוצים לקחת את זה בחזרה. ולאט-לאט מתחיל להיווצר הפירוד הזה. יש מקומות כיום בדרום שאי אפשר להיכנס אליהם, שהם נשלטים על ידי אוכלוסיות מקסיקניות ורשויות החוק לא נכנסות לשם. כאמור, אין אימפריה שהחזיקה מעמד לעד. יש אומות שמחזיקות מעמד מאה שנה ויש אומות שמחזיקות מעמד אלף שנה, אבל אין אומה שמחזיקה לעד.
"המצרים של היום הם לא המצרים הקדמונים, הסינים של היום הם לא הסינים הקדמונים. אולי היפנים כן, הם כבר חמשת אלפים שנה עם אותם גנים שפחות או יותר מבטיחים שהם אותם אנשים, אבל אומות עולות ויורדות כמו שמעצמות עולות ויורדות. בין בית ראשון לשני היה משהו כמו חמש מאות, שש מאות שנה, אבל מבית שני ועד היום זה כבר אלף תשע מאות שנה, ואם הפעם אנחנו ניכשל, זה כבר יהיה אלפיים אם בכלל. מה שהניע אותי זה גם מה אפשר ללמוד מהדפוסים שאומות אחרות עוברות, למה לא ללמוד מאחרים? למה אנחנו צריכים לעבור מלחמת אזרחים כמו האמריקנים עם 800 אלף מתים? נעשה את זה בעצימות נמוכה".
בחלק השני של ספרו, פרופ' פסיג חוזר אחורה כדי להראות איפה העסק שנקרא ריבונות מאוחדת קרס בפעמים הקודמות. אך האם יש מוטיב מאחד שחוזר שוב ושוב בכל אותן פעמים? לדבריו התשובה היא חיובית. "אם מקבלים את הנרטיב הדתי כהיסטורי, לא רצינו להיות עם. עד היום אנחנו עם שמתאפיין באנרכיזם, במהפכנות, בחדשנות. אנחנו לא רוצים לקבל מרות ואנחנו לא שקטים, כל הזמן מחפשים איזושהי שלמות שלא קיימת, ולכן אנחנו גם לא מוכנים להיות תחת משטר. אנחנו הבאנו לעולם את הרעיון של חירות ביציאת מצרים, כי היינו אחת הקבוצות הראשונות שברחה, כאמור אם מקבלים את הנרטיב הדתי שמלווה אותנו שנים רבות. השתחררנו מעבדות ואנחנו שונאים מנהיגים וסמכות.
"אנחנו מאמינים שמנהיג בסופו של דבר משתמש בכוח שלו כדי להיות מושחת. וזה נמצא מתחילת הדרך - השבטים וסכסוכי הדמים ביניהם, ואז שאול ודוד והלאה. כל הזמן אחד הרג את השני. עשינו את זה עם בן גוריון והטענה שהמפלגה שלו הרסה אותו, עם בגין, ביבי, גנץ, לא משנה מי. כל מי שמקבל סמכות, ישר מתחילים לחתור תחתיו. וזה לא סתם שלא מקבלים, כי רואים את העוולות שהסמכות עושה".
אם כך, שאלת המיליון הדולר שעדיין נותרת היא איך נוכל לדעת שהתהליך שעליו אנחנו דוהרים יוביל בסופו של דבר לגיבוש ולא לפירוק, כפי שקרה בהיסטוריה היהודית לא פחות מארבע פעמים בעבר. "בספר עניין אותי הפתרון. לא מה שקורה כרגע בין המגזרים ובין הדעות, אלא למצוא מסלול שאם נתחיל אותו יש לנו איזושהי תקווה.
"אחד הדברים המרכזיים שהספר מדבר עליהם הוא שאנחנו צריכים שוב להגדיר תכלית קיום ולהתאגד סביבה. הציונות הייתה מעשה בלתי רגיל של התאגדות על מנת שהגורל היהודי של הרדיפות והמוות ייפסק, אבל עכשיו אנחנו צריכים עוד תכלית קיום נוספת, צריך ייעוד. אנחנו התחלנו שלב חדש בהיסטוריה, זה מה שחשוב שנדע, ואנחנו לא יכולים לחשוב כמו השלב הישן. את השלב הקודם, לבנות בית לאומי עם ביטחון, השגנו. עכשיו אנחנו צריכים לברר מה זה להיות מדינה יהודית, דמוקרטית, מודרנית, בעלת קבוצות גדולות של מיעוטים. מהי תכלית הישות הזאת? זה חייב להיות רעיון חדש, יצירה היסטורית חדשה שמבוססת על רעיונות העבר והווה, רעיון מאחד ומגבש".
בהקדמה לספר, פסיג משתף את הקוראים בסיפור המשפחתי המרגש של המשפחה שעלתה לארץ מהעיר מקנס שבמרוקו בשנת 1986, תוך שהיא משאירה רכוש רב מאחור. הוא מספר כיצד אביו כינס אותם והציג בפניהם את מפתחות הנכסים שנותרו מאחור, ואמר להם כי עליהם מוטלת המלאכה לוודא שההקרבה והאובדן לא יהיו לשווא.
הסיפור הזה, של אובדן במטרה להקים משהו חדש לדור הבא, חוזר על עצמו בתצורות שונות במשפחות רבות, אך עבור פסיג, הרגע המכונן ההוא הפך לשליחות חיים. "אבא שלי רצה להעביר לנו את המסר שיש דרך ארוכה וקשה ושאסור להישבר באמצע, וזה מלווה אותי כל הזמן ונותן לי אחריות היסטורית, ואני רוצה להעביר אותו לילדים שלי. ללמד אותם שלא צריך לנפנף את התקופה וההזדמנות יוצאת הדופן שניתנה לנו בגלל שיש קשיים. וזו גם הסיבה שאני עושה מאמץ אינטלקטואלי גדול כדי שזה לא ייכשל.
"אני אופטימי שהילדים שלנו יצליחו לעשות את היצירה הגדולה הבאה. אני מאמין גדול בילדים שלנו, כי הם הדור הראשון אחר אלפי שנים שהם בני חורין באמת. החירות הנפשית שלהם היא אדירה, הם אנשי העולם. יכולים להסתובב בכל מקום, אף אחד לא צועק עליהם 'סל ז'וויף' ('יהודי מלוכלך' בצרפתית). זה כמו שהחילונים היו מסוגלים לעשות ציונות ולא דתיים - צריך לצאת, צריך חירות מסוימת כדי לעשות דרך. רק צריך להיות זהירים שלא נשאיר להם אדמה חרוכה אחרי מלחמת אזרחים קטנה, כי אז יהיה להם הרבה יותר קשה הלאה".
