מיכאל מנקין (42) טעם מכל העולמות של השיח הפוליטי בישראל. הוא משתייך לציונות הדתית, בוגר של ישיבת מעלה גלבוע – ובמקביל שימש גם מנכ"ל "שוברים שתיקה" והשתתף בכמה מיזמים המשויכים לשמאל הכלכלי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
- "צריך להיות זהירים, שלא נשאיר לילדים שלנו אדמה חרוכה אחרי מלחמת אזרחים"
- "נמלטים", גרסת המנדט: הבריחה הנועזת מהכלא הבריטי
- "בימינו אנחנו לא יהודים אמיתיים, רק צל חיוור של הדבר האמיתי"
אולי דווקא בגלל ההיכרות המעמיקה שלו עם שני הצדדים, הפרויקט הנוכחי של מנקין, הספר "אתחלתא" (הוצאת "עברית"), הוא כזה שמבקש לשנות את השיח בשתי החזיתות. מנקין מציע לשמאל החילוני להכיר הגות יהודית פוליטית המחברת בין העבר להווה, ולציבור הדתי הוא קורא לבחון את השליטה הצבאית ביהודה ושומרון מהפריזמה של ארון הספרים היהודי. הספר סוקר את האופן שבו הצדיקו רבנים ומדינאים מעשי אלימות, ועוסק בשאלות פוליטיות הלכתיות ומוסריות הקשורות בקיום הישראלי והיהודי.
"המצוקות של הימין ושל השמאל עמוקות ומורכבות – ואין כיום פתח למורכבות הזו", הוא מסביר. "אני לא ימני בשום קנה מידה, אבל אני חושב שיש בעמדות הימניות הרבה אמת. הן באות מתוך אהבה למרחב, לאנשים ולתשתיות אתיות חזקות, והן ראויות להתייחסות רצינית. אותו הדבר לגבי העמדות של השמאל.
"בספר ניסיתי ליצור אהבת ישראל בפרמטרים שלי", הוא מסביר. "רציתי לשרטט עולם שאני אוהב. זה מאוד דוסי מצידי, אבל אני רוצה שיאהבו את העולם שאני אוהב – וחשוב לי לבטא כלפי חוץ עולם תוכן דתי מסורתי שהוא יפהפה בעיניי. כיום, אפילו ישראלי דתי שעוצם עיניים ומדמיין מהי דת לרוב חושב על דברים שליליים. זה לא אומר שאני לא נוגע בספר בדברים שנויים במחלוקת, אבל אני עושה זאת מתוך אהבה גדולה לשיח הזה".
"אתחלתא" נפתח בסיפור אישי מימיו של מנקין כקצין בגולני שנכנס לבית של משפחה פלסטינית – שהוצאה ממנו. המטרה הייתה מניעת גישה לציר תנועה סמוך שהפך למוקד להנחת מטעני חבלה. מנקין מספר כיצד חש בושה עמוקה בכיפה שעל ראשו ותחושה של חילול השם.
"חשוב לי היה לכתוב דווקא על האירוע הזה. בדרך כלל כשמתארים אירוע בשטחים משתמשים במילים כמו פשעים או סאדיזם, שפחות רלוונטיות בהקשר שלי. חשוב לי להבהיר שזה היה רגע שלי מול עצמי", הוא מפרט. "אדם שעבר חינוך דתי כל הזמן שואל את עצמו אם הוא בסדר. מבחינתי זה היה רגע של פער עמוק מול איך שאני תופס את עצמי, כאדם עדין ורך. זה היה בעצם אירוע מביך מאוד, כמו כשאתה משתין מול מישהו.
"המסורת שאני בא ממנה מעריכה מבוכה ובושה", הוא ממשיך. "היה לי חשוב לפתוח עם האירוע הזה את הספר, כי הוא מתאר עולם אתי שהוא לא הומניסטי. השאלה למה שיהיה אכפת לך מסבל של אחרים היא באמת שאלה לא פשוטה. אתה הרי אומר לעצמך, 'או.קיי, הבנתי שיש סבל בצד השני, אבל אני חלק מקבוצה שסובלת בעצמה. זה בעיניי רגש מאוד יהודי, להגיד: 'עם כל הכבוד לעולם – יש לי קבוצה, ואני אוהב אותה יותר'".
אחרי שירות קרבי בגולני בתקופה הסוערת של האינתפיאדה השנייה, מנקין הצטרף לארגון "שוברים שתיקה", האוסף ומפרסם עדויות של חיילים על התנהלות פסולה ביהודה, שומרון ועזה. "רבים ממקימי 'שוברים שתיקה' הם דתיים", מגלה מנקין נתון מפתיע. "גויסתי לשם מהישיבה, והצטרפתי לקבוצה לא קטנה שכבר הייתה בפנים. עזבתי את הארגון לפני יותר מעשור. הארגון מאוד השתנה, וגם הימין והשמאל השתנו. מבחינת החוויה שלי בארגון, זו הייתה צעקה פנים-קהילתית על חוסר היכולת שלנו להתייחס לדברים שקורים בשמנו או שאנחנו עושים. יחסים בין ערבים ויהודים תמיד עניינו אותי. זו אחת מהשאלות הכי מעניינות בהקשר היהודי, ודווקא עליה יש הכי מעט כתיבה מעניינת.
"החוויה ב'שוברים שתיקה' הייתה הכי דומה, במובן החיובי, לחוויה הצבאית. נהניתי מאוד בצבא, היה לי טוב בגולני, פגשתי אנשים שהסתדרתי איתם והייתי די טוב בביצוע פקודות", הוא מסביר בחיוך. "אני לא זוכר את החוויה הצבאית כמשהו טראומטי. ב'שוברים שתיקה' היה משהו דומה לזה. חבורה של חיילים, מילואימניקים. אני מודע לכך שכלפי חוץ זה נשמע מופרך, אבל בפרספקטיבה הפנימית העולם הזה היה הרבה יותר דומה מבחינתי לצבא מאשר בעולם ארגוני זכויות האדם, שבו תמיד הרגשתי זר.
"ב'שוברים שתיקה' לא דיברו בשפה של זכויות אדם. השאלות היו של טוב ורע – וזה משהו שהתחברתי אליו. כיום קשה לשכפל חוויה כזו. החברה הישראלית השתנתה. אני לא אומר ש'שוברים שתיקה' נעשו קיצוניים, כי הכול נעשה קיצוני. כשהתחלנו שם לא היו רשתות חברתיות, כל האגרסיביות הזו לא הייתה קיימת".
האחרון שכתב על מיקומה של הדת היהודית בהקשר של המתרחש בשטחים היה ישעיהו ליבוביץ, שגם טבע את הביטוי מעורר המחלוקת "יודו-נאצים". את מיעוט הכתיבה בנושא אפשר להסביר בהיעדר החיבור אצל השמאל החילוני בין ארון הספרים היהודי לשאלות של אתיקה ומוסר – בעוד שרוב הציבור הדתי בישראל ממוקם בצד הימני של המפה הפוליטית. מנקין מבקש בספרו להיכנס בדיוק אל הפער הזה.
"מצד אחד לא נעים לי להיכנס בליבוביץ, עד שבא אדם בזמן אמת ומוכיח בשער. עם זאת, הוא אחת הסיבות האינטלקטואליות המשמעותיות ביותר ללמה אין שמאל דתי בישראל", אומר מנקין. "תורתו מנעה ומונעת באופן אקטיבי לייצר שפה ותרבות המשתמשות בזירה הציבורית במאגר היפהפה שיש במסורת היהודית.
"חילונים שמפחדים מדתיות מעריצים את הקול הזה כשהוא נשמע במקומות אחרים, מרטין לותר קינג למשל. בישראל זה אסור, למה זה אסור? כי ליבוביץ אמר שזה אסור. מצד שני, אנשים מעריצים אותו דווקא בגלל שיש לו כיפה על הראש – ואם לדון אותו לכף זכות, הוא אמר את הדברים בתקופה שהיה בכך היגיון. מה שחשוב לי בספר הוא לאפשר פתח לדתיים לממש את השפה שלהם בזירה הציבורית. אני לא מתכוון פה ברמה הנמוכה של שילוב בין דת ומדינה, ודאי שאני רוצה כמה שיותר הפרדה בין דת למדינה, אבל אני לא יודע איך להיות דתי רק בבית – כי דתיות זה משהו שמשפיע על כל התפיסה שלי בעולם.
"קחו לדוגמא את הפוסט של ידידיה מאיר על הילדים העזתים שנהרגו ב'שומר החומות'. הוא רואה את השער של 'הארץ' וישר זה מזכיר לו ברכה מתפילת שמונה עשרה. זה ממש זה. כאדם דתי אתה חי את "ברוך אתה ה' מחייה המתים', וגם את 'למלשינים אל תהי תקווה'".
ענף של הספרות התורנית שזוכה להתייחסות רחבה בספרו של מנקין הוא ספרות המוסר, הכוללת ספרים שעיקרם חיזוק האמונה, חיי הרוח ותיקון המידות. "זו סוגה יפהפייה בעיניי, שהעולם האינטלקטואלי נוטה לבוז לה כי היא נחשבת לעממית וכאילו נמוכה. יש בספרות הזאת המון עומק אינטלקטואלי ורגשי, וגם צריך לזכור שהיא נכתבה על ידי אלה שכתבו את ספרי ההלכה והמיסטיקה. אז כן, במובן מסוים הספר הוא אנטי-ליבוביציאני".
בספר מצטט מנקין שיר של המשורר יעקב גלאטשטיין (מתורגם מיידיש) על ההרג בקיביה - פעולת תגמול של צה"ל ב-1953 שבה נהרגו כ-60 מתושבי הכפר קיביה, שהיה אז בשליטת ירדן. הוא כותב שם: "בנינו מוכרחים להיות יהודים מוארים, לא תוקפים ורצחניים, אלא מגינים, מנצחים ומרוממים".
המילים של גלאטשטיין מגלמות בתוכן את המורכבות כולה. איך אפשר להיות גם מואר ויהודי וגם מנצח? וגם אחד שאינו מאמין בכוח הזרוע? וכל זאת באזור כה מסוכן, שבו ויתור עלול להתפרש תרבותית כחולשה.
מנקין מסביר: "הבאתי את גלאטשטיין לא כדי להזדהות איתו. הבאתי אותו כי אני מתחבר אליו דתית וסנטימנטלית, אבל השיח הזה מוגבל - כי הוא לא נותן מענה למציאות שלנו פה. השיח של היהודים הגלותיים הוא כזה ששולל את הקיום היהודי פה. מבחינתי, אני גדלתי פה, אני תוצר של המקום הזה, אוהב את המקום – ומכיר בתנאים הנחוצים לקיום בו.
"מצד שני, אני שם סימן שאלה על כך שהציונות הדתית מחפשת לחיות חיים מוסריים יותר, לפחות בפרמטרים שלי. אני מסתכל על סמוטריץ' ובן גביר וגם על בנט, הכוהן החדש של המרכז, אלה לא דמויות שאומרות: 'הייתי רוצה להיות גלאטשטיין, אבל אני חי במזרח התיכון'. אלו דמויות שעברו הלאמה קיצונית. כמו חילונים שמפחדים מהדתה, אני מזהה את מערכת הערכים שלהם ככזו של חילוניות לאומנית כוחנית יותר מאשר כמערכת דתית של בית המדרש.
"הטענה שלי היא שצריך לשפוט כל דבר לגופו לפי אמות מידה מחמירות. זו הסיבה לכך שתלמידי ישיבה שונאים את הרמח"ל (רבי חיים לוצאטו, רב, איש מוסר, סופר ומשורר, 1746-1707) ואת 'מסילת ישרים' (ספר של הרמח"ל הקורא לאדם לערוך כל הזמן חשבון נפש עם עצמו ולהיות בביקורת עצמית - ט"פ) - זה גורם לך ל-OCD מאוד לא נוח. זה מנוגד לתפיסה המערבית-ליברלית שבה אתה שואף להרגיש בנוח עם עצמך. אני מציע שאיפת חיים אחרת, שהיא שאיפה שדורשת מהפרט קשיחות אינסופית לגבי המערכת שלו, מתוך הבנה מפוכחת של המציאות".
אבל במזרח התיכון זו בעיה. אם מישהו לא מסכים איתך – זה מהר גולש לאלימות.
"זו הסיבה שבחרתי בספר לא להתעסק ביהדותה של המדינה אלא בזו של הפרט. אין צורך לשרטט עוד יהודי במובן הלאומי. לא משנה כיצד אהרן ברק, דרעי או סמוטריץ' יגדירו את המדינה היהודית. בסופו של דבר אני יהודי בתוך המדינה הזאת - והשאלה של איך אני מתנהל בתוכה ואיך אני מקבל שיקולים פוליטיים היא שאלה לא פחותה. זה מה שתרבות המוסר עוסקת בו, היא לא עוסקת במוסר העם אלא במוסר הפרט, מתוך הבנה שהרבה פרטים מוסריים זה טוב. הספר מציע גאולה, היא פשוט לא אופטימית. העולם הזה הוא טראגי. אחד הדברים שאני מאוד לא אוהב בשיח השמאל הליברלי הוא ההתייחסות אל משיחיות כאל דבר רע. משיחיות זה דבר נפלא. משיחיות מייצרת אוטופיה שאתה יכול לבחון את עצמך לאורה, אבל אוטופיה כידוע לא מתממשת אף פעם. לכן אנחנו מתפללים הרבה ומשתדלים להיות אנשים טובים, ולקבל את ההכרעות הנכונות לגבינו".
