מספר ימים לאחר השבעתו כרב הצבאי הפדרלי הראשון של הצבא הגרמני מזה כמעט מאה שנה, יצא הרב ז'ולט (מרדכי אליעזר) באלה, 42, לסיבוב קצר ברחובות לייפציג, העיר שבה הוא משמש כרב הראשי בתריסר השנים האחרונות. תמונות גדולות שלו מטקס ההשבעה פורסמו בכל העיתונים ואתרי האינטרנט המובילים בגרמניה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הוא חשב על הדרך הארוכה שעבר מהילדות שבה עד גיל תשע לא היה מודע ליהדותו ועד לרגע שבו הושבע לרב של הבונדסוור, צבא גרמניה. הוא חצה את הכביש הראשי המוליך למרכז הקניות הגדול, עצר ליד המזרקה, פנה שמאלה, ואז ימינה, ואז עברה מולו אישה גרמנייה בגיל העמידה שזיהתה אותו. "והיא פתאום התחילה לצעוק עליי, 'אתם, אתם מכל האנשים, דווקא אתם מתגייסים לצבא הזה. איך אתם נותנים לו לגיטימיות. איך אתה יכול לתת יד לזה?', ולא ידעתי מה לענות לה".
ובכל זאת.
"לא יכולתי להגיד לה שאני לא מפסיק לשאול את עצמי אותה השאלה. לך אני אומר: כל בן אדם צריך לדעת מה הוא רוצה וצריך לעשות בחיים", אומר באלה, שלצד מינויו החדש ישמור גם על תפקידיו כרב הקהילה בלייפציג והרב של מדינת סקסוניה בשנתיים האחרונות. "וכשהוא יודע אז הוא רק צריך לשים את עצמו באוקיינוס והגלים כבר ייקחו אותו. האוקיינוס שלי היה היהדות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לפי המטאפורה הזו, באלה נולד במדבר. בפרקטיקה הוא נולד בבודפשט. אביו היה סגן־אלוף בצבא ההונגרי, מפקד בסיס אימונים וטירונות של הארטילריה, 40 קילומטר מהבירה. "הייתי מבלה שם הרבה, הרבה סופי שבוע. אני חושב ששם למדתי להעריך את העובדה שאם אני יושב בבית בשקט, יש מי שעובד כדי שזה יקרה. הייתי גם עד ליחס שאבא שלי היה מעניק לחיילים, לכמה הוא היה דואג להם גם במישור האישי".
בילדותו אהב לקרוא. "סבא וסבתא שלי מצד אמא תמיד אמרו לי שהמדינה יכולה לבוא לקחת ממני יום אחד את מה שיש לי, שהכי חשוב הוא למלא את הראש בידע ובזיכרונות כי בזה אף אחד לא יכול לגעת. והיה ספר אחד שתמיד חזרתי אליו וזה היה התנ"ך.
"בגיל תשע, כשהקומוניזם בהונגריה נפל, ראיתי פרסומת לשיעורי תנ"ך בכנסייה ואמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת. ואמא שלי אמרה לי בפנים חמורות: 'אנחנו צריכים לדבר'. ואז היא סיפרה לי שאני יהודי, שהיא וההורים שלה היו ניצולי שואה. פניתי לשם, קפצתי לאוקיינוס ועד היום למדתי רק לא להתנגד לגלים".
הוא התחיל ללמוד עברית. "ואז פתאום קרה הדבר הכי מרגש שאני יכול לחשוב עליו: סבא שלי, שהיה קומוניסט אדוק, שתמיד התנכר לדת שלו בגלל שחלק מהמשפחה שלו נסעו בכיוון אחד לאושוויץ, התחיל לשבת לידי ולשנן את העברית שהוא חשב ששכח. לוקח אותי לבית הכנסת, מחכה בחוץ ומחזיר אותי. נוגע ולא נוגע ביהדות".
ואיפה אבא שלך, הלא־יהודי היחיד, בסיפור?
"הוא דחף אותי בכל הכוח. ביום כיפור היינו הולכים ביחד שעה וחצי לבית הכנסת, הוא היה חוזר ובא לאסוף אותי בסוף החג עם האוטו והיינו הולכים לאכול עוף במקדונלד'ס. הוא היה אומר לי, 'אם אתה מחליט להיות יהודי, תהיה יהודי עד הסוף. תהיה רב'".
אחרי שסיים תואר שני בהנדסה בהונגריה מולדתו, הוא החליט ב־2002 לנסוע לברלין לישיבה לשנה אחת. השנה הפכה לשנתיים ולשלוש. הוא נסע לירושלים, וחזר לברלין ללימודי הסמכה לרבנות בבית ספר לרבנות שרק נפתח. הוא היה הרב הראשון שהוסמך בבירת גרמניה מאז מלחמת העולם השנייה. במהלך הלימודים פגש את אשתו, מרינה, שהיגרה לגרמניה עם משפחתה מברית־המועצות (לזוג יש שלושה ילדים). בנוסף לשאר תפקידיו, מאז 2012 הוא גם חבר בוועד הרבנים האורתודוקסים בגרמניה, ונחשב לאחד הרבנים החשובים במדינה.
חיילים יהודים היו בצבא גרמניה כבר בסוף המאה ה־19. הצבא גייס רבנים כדי לענות על הצרכים הפרקטיים ובעיקר הרוחניים של החיילים היהודים. כשהיטלר עלה לשלטון הוא זרק כמובן את כל היהודים מהצבא.
אחרי שהצבא הגרמני הוקם מחדש ב־1955, היה לצאצאי הניצולים פטור משירות. ההגירה היהודית מרוסיה בעשורים האחרונים הפכה את הקריירה הצבאית שוב לאופציה עבור היהודים. לפני שנתיים חתמה שרת ההגנה אנגרט קרמפ־קארנבאואר על הסכם עם המועצה המרכזית של יהודי גרמניה למינוי רב. באלה היה המועמד הכמעט יחיד לתפקיד. "לא היה מכרז לתפקיד", הוא מודה. "וכשזה עלה, הם הסכימו להתניה היחידה שלי: שאשמור על כל תפקידיי האחרים".
בחודשים הראשונים שלו בתפקיד באלה יהיה אחראי להקמת הרבנות הצבאית: למצוא עשרה רבנים וקציני דת שייתנו שירות ל־300 היהודים בצבא. המשרד הראשי ייפתח בברלין ואליו ייסע באלה פעמיים בשבוע, ובעתיד יוקמו סניפים בעוד ערים גדולות שיהיו אחראים למתן שירותים לחיילים כגון עזרה בשמירת שבת וחגים ואוכל כשר.
אבל התפקיד הגדול שמצפה לרב באלה, המקום שבו ראשי הצבא ומשרד ההגנה הגרמני באמת מצפים ממנו לעזור, הוא במלחמה באנטישמיות ובגורמי הימין הקיצוני בצבא הגרמני. בחברה הגרמנית התרחשו בשנה החולפת יותר מאלפיים פשעים אנטישמיים. המצב בצבא לא ורוד יותר. 600 חיילים חשודים בפעילות במסגרת הימין קיצוני. יחידות שלמות נמצאו כשהן חוגגות מסיבות עם אלמנטים נאציים, קבוצות ווטסאפ צ'וטטו ביניהן מסרים של גלי הערצה להיטלר, ויחידות עילית של הצבא פורקו והורכבו מחדש לאחר שהתברר שרוב החיילים בהן שייכים לימין הקיצוני.
"אני לא חושב שנצליח לפתור את הבעיות הללו בשנים הקרובות", אומר באלה, "אני רק רוצה להניח את התשתיות, שלמחליף שלי תהיה עבודה קלה יותר. ברור לי שאני לא אצליח לראות את הפירות של ההשקעה שלי במהלך חמש שנות הכהונה שלי, אולי אפילו לא בחיים שלי.
"אני רוצה להפוך את השירות ליהודי בצבא הגרמני למשהו רגיל, כמו בצבא האמריקני או ההולנדי. ואני רוצה להנגיש את היהודי לחיילים האחרים. שידברו עם יהודים, שיבינו מה המנהגים. כעיקרון אני נגיש לשלוש הדתות. אם חייל נוצרי רוצה להתוודות בפניי, הוא יכול. ולכל חייל בצבא הגרמני, לא משנה באיזו דרגה, יש שעתיים בחודש שיעורים על החברה ועל אתיקה ומוסר, אז אני מתכוון ללמד שם ולגשר להם את היהדות, להילחם באנטישמיות דרך הטמעת ערכים דמוקרטיים, ובשביל כל הדברים הללו אין תחליף למגע בין־אישי".
בבוקר הראיון איתו הגיעה קבוצה של חיילים לא יהודים לביקור במתחם בלייפציג. הוא ערך להם סיור, הם שאלו והוא ענה. הם הביאו בקרטון חום שלושה בקבוקי יין כשר של חרמון. ליד הקרטון, בכוס תה מזכוכית, נדחסו שטרות ומטבעות יורו, מגבית שערכו ביניהם כתרומה לבית הכנסת. כשיצאו עברו ליד המוניטור הגדול בכניסה שמשדר את מה שקורה בחוץ, פריט חובה בכל בית כנסת מאז ההתקפה בהאלה.
איך אתה מסתדר עם ההחלטה לשרת במקום שניסה לסיים את המורשת הפרטית שלך?
"אני מזכיר לעצמי שאין קשר בין הוורמאכט לצבא גרמניה הנוכחי, הבונדסוור. יש לי אחריות היסטורית, אני יכול לעזור לעצב איך הצבא ואולי אפילו החברה הגרמנית ייראו בעוד עשר שנים. גרמניה עשתה לי אישית הרבה דברים טובים. אז אני מרגיש שהגיע הזמן שלי להחזיר למדינה הזו, לעזור לה איפה שקשה לה. הימין הקיצוני מנסה להציג תמונה ולפיה אנחנו הבעיה, ואנחנו צריכים להראות למדינה שאנחנו יכולים לעזור בפתרון".
אבל יש מצב שגרמניה גם משתמשת בך לנקות את הוויטרינה שלה.
"אני יודע שקיימת ביקורת לגבי המינוי שלי. התגובות באתרי האינטרנט הישראליים למשל היו ממש גרועות. זה מצער אותי לראות שהם לא מבינים את החזון. אני אירופאי ונשארתי באירופה. אנחנו רוצים לעשות את החיים שלנו טובים יותר כיהודים. המשפחה שלי אגב תמכה לחלוטין, אבל אני יודע שיש גם חלקים בקהילה וגם בחברה הגרמנית שלא מרוצים מהמינוי".
למה בכלל צריך שיהיו יהודים בצבא?
"כדי להפוך אותנו לחלק אינטגרלי מהחברה, להפסיק להסתתר. הגענו לצומת, ואם מבקשים מאיתנו להיות בצומת הזה, אז זה סוג של נס, ואני מחבק את זה למרות שזו מעמסה כבדה על הכתפיים. הגיע הזמן שלי לשים את הכתף מתחת לאלונקה. אני רוצה להמשיך לחיות במדינה שנמצאת עכשיו בצד הנכון של ההיסטוריה".
3 צפייה בגלריה
''אני אזרח גרמניה ואני מחויב לתת פתרונות לבעיות שלה''. גרפיטי אנטישמי בברלין
(צילום: GettyImages)
זה כולל את המתקפה על בית הכנסת בהאלה?
"אני חושב שזה גרם לחברה הגרמנית להתעורר. הם התחילו להבין שזו כבר בעיה שלהם".
אבל למה שארצה להתגייס לצבא הזה אם כל הצבא, כולל יחידות העילית שלו, מפוצץ בימין קיצוני?
"יש דבר בהלכה שנקרא 'נושא בעול חברו'. אני אזרח של גרמניה ואני מחויב להקריב ולתת פתרונות לבעיות שלה. זה חיוב דתי בשבילי. צריך לדבר, להיות בקשר. היום שוחחתי פתוח עם החיילים, ביקשתי שידברו בלי פוליטיקלי קורקט. גם על קונספירציות. הם כמעט לא יודעים כלום על יהדות. בשביל רובם אני היהודי הראשון שהם רואים.
"צריך להיות ריאליים: אנטישמיות וגזענות לעולם לא ייעלמו לחלוטין. אבל פה לפחות לא מתעלמים מזה בהווה או בעבר כמו בליטא, פולין והונגריה. אולי כי אין להם ברירה, אבל אנחנו במקום שבו אנחנו במרחק מספיק גדול להסתכל אחורה, אבל להתחיל לפסוע קדימה בצעדים קטנים".
ואם תבין שאי אפשר לנצח, תרים ידיים?
"אני מקווה שלא. אבל אני לא אשקר לעצמי אם המצב יישאר דומה. העבודה שלי היא לא לשכנע את הקיצונים, אלא את כל שאר האנשים שעדים לקיצונים ולאנטישמים ולא עושים כלום. לשכנע, להזיז, להסביר שחלק מהשמירה על ערכי דמוקרטיה היא לא עם רובים, אלא לדבר נגד מי שחותר נגדה. אם אותם לא נצליח להזיז, אז נכשלתי בתפקיד. יש לי פה אפשרות גדולה לדבר עם חיילים. גם מוסלמים. יש הבנה שלמוסלמי יש קשר הרבה יותר קרוב לרב מאשר לכומר. הרקע שלנו יותר דומה. ושיחות עם מוסלמים יובילו לקשר טוב יותר, שיביאו למוסלמים, שיוצאים לחברה, הבנה שאפשר וחיוני להיות בקשר עם יהודים".
אף על פי שיש בקהילה שלו 1,200 חברים, בית הכנסת בלייפציג כמעט תמיד שומם. אולם מאז הקורונה באלה, עטוף בטלית וחמוש בגיטרה, שידר בלייב בפייסבוק את התפילות. מאות עקבו אחריו. זרים לא יהודים כתבו לו שהם לא יכולים להסיט את מבטם מהקסם המשכר של התפילה.
בתוך הבניין הזה הושבע באלה בטקס רשמי, אזרחי לחלוטין. אפילו חייל אחד לא היה במקום. שרת ההגנה אמרה לו: "היום הזה מסמל את אבן הפינה לשאיפה לנורמליות". ואילו ברנרד פלמברג, הבישוף הפרוטסטנטי, אמר: "אתמול בלילה הלכתי ברחוב ליאו בק בברלין וניגשתי אל השלט של מי שהיה בעברו גם רב צבאי, ואמרתי לשלט: 'אתה רואה, זה לא נגמר. זה לא נגמר רק בגלל שמישהו מחליט שזה נגמר'". הרב אנדראס נחמה, יו"ר הרבנות הראשית, אמר בטקס: "אם ההורים שלי, ניצולי שואה, היו פה, היו חושבים שזה חילול השם או שהבן שלהם משיגנע. מדובר בנס, ניצחון החיים על פני מיליוני הדמעות על קורבנות השואה".
אגב, כמו הבישופים הצבאיים שעובדים תחת הכנסייה, גם באלה יעבוד תחת המועצה המרכזית ליהודי גרמניה, ולא במסגרת הרשמית של הצבא. הוא אינו פקוד של מישהו, אין לו דרגות והוא אינו לובש מדים בשגרה, אולי רק במעמדים רשמיים.
איך תגיב אם תתבקש ללבוש את מדי הצבא הגרמני לטקס רשמי, בביקור בישראל או ביד ושם?
"אין שום בעיה עם זה. אני כבר לא שם. אני זוכר את המשפחה שלי, אבל העיניים שלי מופנות קדימה".
