"אני זוכר שהייתה לנו ביקורת בבית קפה מרכזי בעיר", נזכר א'. "המפקח מטעם הרבנות נכנס למטבח יחד עם עובד מהמועצה הדתית, וחשכו עיניהם. הם ראו שבנפות הקמח יש קורי עכביש, כלומר לא השתמשו בהן כבר חודשים. כשהלכו לקמח, באמת מצאו בתוכו תולעים. היה ברור שמי שאחראי לזה זה המשגיח של בית העסק, התברר שהוא לא ביקר במקום זמן רב. אחרי הביקורת הזאת הדיחו אותו, אבל מיד החזירו אותו לעבודה בבית עסק אחר".
למה?
"כי הוא מקורב ליו"ר המועצה הדתית".
במקרה אחר, מספר א', נערכה ביקורת באיטליז. "מצאו שם נתח של כבד, ששכב כמה ימים בתוך כלי סגור", הוא אומר. "על פי ההלכה, כבד צריך להיות שמור בכלי שסופג את הדם שניגר ממנו, למשל כלי שעשוי מקלקר, או בתוך כלי שיש בו חורים שהדם יכול לנזול דרכם. אם הכבד לא נמצא בכלי כזה, זה אומר שהוא נכבש על ידי הדם של עצמו, מה שהופך אותו לבשר טריפה, חד וחלק. הכבד שנמצא בביקורת שכב בתוך הדם של עצמו כמה ימים. אנשים שקנו נתחים ממנו באותו יום, הוכשלו. הם אכלו בשר טרף".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה?הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תקלות בהשגחת הכשרות, יודע א' היטב, יכולות להתרחש. בדיוק בגלל זה יש מעת לעת ביקורות. אלא שלדבריו מבנה מערך הכשרות בישראל עד עכשיו, אותו הוא מכיר מבפנים במשך שנים ארוכות, היה כזה שאיפשר לתקלות כאלו להתרחש שוב ושוב, ללא פיקוח או ביקורת אמיתיים. "הסיבה היא שלמערך הכשרות של הרבנות אין תחרות", הוא מסביר. "ולכן אתה לא צריך לתת דין וחשבון לציבור. זה לא עסק שצריך להרוויח, אין לך שם שאתה צריך לשמור עליו ואין לך אלטרנטיבות. התוצאה היא שמערך הכשרות של הרבנות הפך למקור לקומבינות. בקיצור, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. רב העיר או יו"ר המועצה הדתית המקומית, יכולים למנות את מי שהם רוצה לתפקידים במערך. הכוח בידיהם לעשות כעולה על רוחם. לקדם את מי שהם רוצים ולשנמך את מי שהם רוצים".
"ולכן מישהו שהכשרות באמת חשובה לו, לא מסתפק בתעודת הכשרות של הרבנות", ממשיך א'. "נתקלתי בהרבה מקרים של אנשים שהתקשרו למשגיח או למפקח מטעם הרבנות, כדי שיוכלו להתרשם אם מדובר באנשים רציניים. לעומת זאת בתאגידי הכשרות הפרטיים, כמו בד"ץ העדה החרדית או צהר, התעודה על הקיר מספיקה. אתה סומך על התעודה ולא צריך לדעת מי המשגיח".
את המחיר של התנהלות מערך הכשרות, שנשלט בידי המועצות הדתיות ומפוקח על ידי הרבנות הראשית משלמים בעלי העסקים, שנאלצים לא פעם לגלגל את העלויות על הלקוחות.
“בעלי העסקים לכודים בתוך המונופול של הרבנות”, הוא מאשים, “יותר מזה, סוגרים איתם חשבון. היו מקרים של משגיחים שביקשו מבעל העסק שישלם להם בשחור, כדי שלא יצטרכו לשלם מס. כשבעל העסק סירב, אמרו לו ‘אוקיי, אז תשלם בלבן. אבל תשלם כפול’. זה היה בשביל ללמד אותו לקח. יש גם מקרים של רבנים, שמחמירים עם בית עסק כזה או אחר, ממש התעללות, כי לרב יש אינטרס אצל המתחרה. ראיתי את הדברים האלה”.
איך זה מרגיש להיות חלק ממערכת כזו?
“חרפה, חילול השם. אני מתבייש. כשהגעתי למערך הכשרות, המציאות התנפצה לי בפרצוף. אתה מצפה להגיע לרבנות, מקום שכל מהותו לשמור על היהדות, ואתה רואה דברים שבפועל הם ההיפך מהיהדות. עוולות. הרי רב אמור להציל עשוק מעושקו. ואז, במקום זה, אתה רואה רב שמתעלל בנעשק”.
וכשאתה חוזר הביתה, למשפחה, מה אתה אומר לאשתך?
“שהם חבורה של שייגעצים. גויים”.
"במערך הכשרות יש תרבות של שחיתות ותרבות של ג'ובים", אומר ד'. "זה אומר לקבל כסף בלי לעבוד, וזה משהו שנחשפתי אליו כל הזמן. יש במערך הכשרות עשרות אוכלי חינם".
ד', בעל ותק של עשרות שנים במערך, ראה לדבריו מקרוב כיצד רבנים ובעלי השפעה פוליטית ממנים את מקורביהם למשגיחי ומפקחי כשרות. אותם משגיחים ומפקחים לא תמיד מגיעים לעבודה, אבל כן מקפידים לגבות את שכרם מבעלי העסקים. "זה אמנם קורה במקרי קיצון, אבל יש חבר'ה שמשתמשים בכוח שלהם כמאפיונרים, כפרוטקשן של ממש", הוא אומר. "למשל הם שמים את קרוב המשפחה שלהם בתור משגיח כשרות, ואז הוא לא מגיע לעבודה. כתוצאה מכך בעל העסק, שמשלם לאותו משגיח את שכרו, רוצה להוריד לו מהמשכורת. ואז מה אומרים לו? 'מה פתאום, אם אתה לא משלם אני מוריד לך את תעודת הכשרות'".
למה בעלי העסקים לא מתלוננים?
"אנשים לא מדברים על זה, כמו שלא מדברים על פרוטקשן. אבל ודאי שזה קורה. כמפקח הייתי מצליח לפעמים לנטרל משגיח כזה, אבל אז במקומו היה מגיע עוד אדם שקיבל ג'וב ממישהו בעל כוח".
וכשאתה מנסה לפעול נגד זה?
"אתה נתקל במכונת הג'ובים".
אחת הדרכים לסדר ג'וב למקורבים, כך לדברי ד', היא להציב אותם בבתי עסק שמקבלים תעודת כשרות לא רק מהרבנות הראשית, אלא גם מבד"צים - גופי כשרות פרטיים שרמת ההשגחה שלהם נחשבת לגבוהה יותר, ומקובלים בעיקר על הציבור החרדי. "אין חברה גדולה בארץ שאין לה כשרות בד"ץ", מסביר ד'. "בירושלים, יש בד"ץ כמעט לכל מסעדה. זה ידוע שמשגיחי הבד"ץ פועלים בלי תקלות, בניגוד למשגיחי הרבנות. אז מה עושים? שמים משגיח מטעם הרבנות במקום שבו יש בד"ץ. המשגיח בכלל לא צריך לבוא לעבודה, אבל הוא מקבל שכר. זה רק בשביל לסדר ג'ובים".
אלא שד' ראה במהלך עבודתו דברים חמורים יותר מסידור ג'ובים. זה גם מה שגרם לו להיפלט לבסוף מהמערכת. "לפני כמה שנים פורסם דוח חריף של מבקר המדינה שעסק, בין היתר, בבעיות של מערך הכשרות בירושלים", הוא מספר. "בעקבות זה עשו כמה שינויים במערכת, והעבירו אותי לפקח על אזור חדש, שבו פעל קודם לכן מפקח אחר. לדעתי, עד היום הם מצטערים על המהלך הזה".
באזור אליו הועבר ד' פעל זה שנים מפעל בשר. "כשנכנסתי פנימה בפעם הראשונה, אני רואה סחורה שיש עליה כיתוב בערבית, ליד סחורה שיש עליה חותמת כשרות", מספר ד'. "לא הבנתי איך דבר כזה יכול להיות".
ד', שחשד שהפקח האזורי הקודם מעל בתפקידו, החליט לדווח על הממצאים שלו לאחד הרבנים הראשיים של ירושלים. אך כשזה שמע את שם הפקח הקודם, הוא החל לפתע להרגיש לא טוב. "הרב אמר לי, 'אני חולה, אין לי כוח לטפל בזה'", אומר ד'.
לאחר שניתח את המצב, פנה ד' למחלקת הפיקוח ברבנות הראשית, שנשלטת בידי חובשי כיפה סרוגה. "המפקח הקודם על המפעל היה ש"סניק", הוא מסביר. "הבנתי שאני צריך למדר את הש"סניקים במועצה הדתית בירושלים. במחלקת הפיקוח הציבו מארב מחוץ למפעל, ותפסו על חם את הבשר בכניסה. התברר שלא רק שמדובר בבשר טריפה, אלא בבשר שלא ראוי למאכל אדם".
תעודת הכשרות נשללה מהמפעל, אלא שלדברי ד' אותו מפקח שמעל בתפקידו, ממשיך לעבוד במערך הכשרות. "הוא פוטר, ובהמשך אחד הרבנים הראשיים של ירושלים החזיר אותו לעבוד במערך כמשגיח כשרות, ועוד בתחום הבשר", אומר ד'. "תאר לעצמך שאני מנהל בנק, תופסים אותי פותח את הכספת וגונב את הכסף, ואז מפטרים אותי וממנים אותי להיות אחראי הביטחון של הכספת".
"כמנהל מחלקת כשרות, אתה יודע שמערך הכשרות מבוסס על נהלים ברורים", אומר ל'. "הכל מתחיל בשאלה אם שמרת על הנהלים הללו. כי אם עיגלת פינות, פגעת בכל הדבר הזה שנקרא כשרות. אחד הנהלים האלה קשור למספר השעות שבהן משגיח הכשרות צריך להיות נוכח בעסק. עסק קטן מצריך שהמשגיח יהיה בעסק כשעה מדי יום, ועסקים גדולים מצריכים שאותו משגיח יהיה נוכח חמש או שש שעות, כי יש הרבה פעולות שהוא צריך לעשות (ניקוי עלים, ניפוי קמח, קבלת סחורה ועוד - א"א).
"בעבודה שלי נחשפתי לא פעם למשגיחים, שהיו אמורים לעבוד במספר רב של עסקים, והיה ברור שהם לא יכולים למלא את מכסת השעות שכרוכה בזה. וכשאתה מנסה לברר את העניין, להבין איך דבר כזה יכול להיות, בדרך כלל אתה מגלה שאותו משגיח מקורב למישהו. הרבה פעמים למָרָא דְאַתְרָא, רב העיר בכבודו ובעצמו. וכשאתה מגלה את זה,
אתה מבין שיש לך בעיה. שבאותו משגיח כשרות, אתה לא יכול לגעת".
המנגנון, כפי שעולה מתיאוריו של ל’, היה כזה שאיפשר את ההשחתה. “משגיח שיש לו למשל עשרה בתי עסק, ומכל בית עסק הוא מקבל שכר אבל לא ממלא את מכסת השעות הדרושה, ברור שהתמורה שהמשגיח מקבל היא מוגזמת. בית העסק משלם לו שכר מלא, ולא מקבל תמורה מלאה. זו לא תחושה אישית שלי, זו המציאות. בעלי עסקים משלמים את השכר המלא, ואוי ואבוי אם לא”.
למה אוי ואבוי?
“כי אז תילקח ממנו התעודה, זה פשוט מאוד”.
כלומר הם שבויים של המערכת הזו?
“אפשר לומר, כן”.
ראית התעמרות בבעלי עסקים שמסרבים לשתף פעולה עם הדרישות הכספיות האלה?
“ברור. בעל עסק שלא יתן את תאוותו המלאה למשגיח, לצערנו הרב יהיו לו התנכלויות. פתאום יחמירו איתו, יטילו עליו פיקוח יתר, ימציאו לו נהלים שהם לא מהעניין”.
ל', שסירב לקבל את שיבוש הנהלים שפגעו ברמת הכשרות של בתי העסק בעירו, ניסה מספר פעמים לעשות סדר בבלגן, אך ללא הועיל. "ניסיתי לתקן, ואז הרגשתי שנכנסתי באין־כניסה", הוא אומר. "אין לך עם מי לדבר. אתה מנסה לפנות לגורמים הרלוונטיים ואומרים לך, 'זה מה שיש'".
באחד המקרים, כשניסה להעביר את אחד המשגיחים מבית עסק כדי להוריד ממנו את העומס, הוא קיבל רמזים שעדיף לו לוותר. "אחד המפקחים במחלקה אמר לי, 'זה מה יש, אי־אפשר אחרת. אתה לא תוכל לגעת במשגיח הזה, לנהל אותו או לקחת ממנו עסקים, כי מיד הוא ירוץ לבכות לרב העיר'. הדברים נאמרו בעדינות, אבל היה ברור שלמשגיח יש קשר אל רב העיר".
מה שכואב לל', יותר מתרבות מינוי המקורבים, הוא הפגיעה ברמת הכשרות בעירו. "אפילו כשאתה חושב שיש משגיח בעייתי, שלא מתנהל בהתאם לנוהלי הכשרות, ואפילו לא מבין כל כך את העבודה, זה בלתי אפשרי לתקן", הוא אומר. "הופכים את מערך הכשרות למסחרה, לצערי הרב. במקום לספק את מה שצריך לספק, זה הופך לסוג של 'שמור לי על זה ושמור לי על ההוא, והכל יהיה בסדר'. מה שקורה כתוצאה מזה זה פגיעה ברמת הכשרות. אם יש משגיח שלא יודע לברור אורז או חומוס כמו שצריך, או להשגיח על כניסת מוצרים וכו', ברור שמערך הכשרות נפגע.
“היו אצלנו אפילו משגיחים שלא עברו הסמכה אבל השחילו אותם לתפקיד בדרך של היכרות, דרך החיבור לרב העיר. אני עשיתי מה שיכולתי לעשות. טענתי לפני רב העיר שאותו יהודי לא עושה את מה שצריך לעשות. ואז אתה מקבל את התשובות שקיבלתי. כתוצאה מזה, לא הארכתי ימים במשרה. שאלתי יותר מדי שאלות, לא התיישרתי עם הרבה דברים. אני רציתי לעמוד מאחורי הנהלים, אבל בצורה שבה דברים קרו, זה לא התאפשר ועזבתי את המערכת".
לדברי ל', ברבנות הראשית התקבל מידע על המינויים הבעייתיים בעיר. "ידעו שיש ליקויים, אבל הם לא פעלו, ידיהם היו כבולות. מה שהם יכלו לעשות זה רק להתלונן, אבל לא מעבר לזה. כי הרבנות לא ממנה את רב העיר, לא את יו"ר המועצה הדתית המקומית וגם לא את המשגיחים בפועל. היא לא יכולה להשליט סדר. התוצאה היא שהציבור שומר הכשרות, שלא סומך ובצדק על מערך הכשרות של הרבנות, הולך אחרי הבד"צים. זה המפלט של שומרי הכשרות".
איך התחושה להיות חלק ממנגנון שיש בו נגיעות של שחיתות?
“מאוכזב. אשתי הייתה אומרת לי ‘קום ותעזוב, המקום הזה לא ממתאים לך. לא מבחינת אנשים ולא מבחינת יושרה. מה לך ולכל הסיפור הזה?’. ולכן באמת השהות שלי שם הייתה קצרה. בשלב מוקדם אמרתי ‘די’”.
הוא בשנות ה־30 לחייו, אב למשפחה ברוכת ילדים, חרדי. לפני כעשר שנים, אחרי הסמכה ומבחנים ברבנות הראשית, החל לעבוד כמשגיח כשרות בעיר מגוריו. קיבל לידיו אשכול של כמה עסקים סמוכים זה לזה והחל לבקר בהם כל בוקר, מוודא שכללי הכשרות נשמרים כהלכתם. הרגיש שהוא עושה עבודת קודש. "עד שלפני כמה חודשים", אומר מ'. "נכנס לתפקיד מפקח חדש. במקרה, מישהו שהיה בעבר אחד העוזרים של רב מוכר מאוד בעיר. מקורב".
כמה ימים לאחר מינוי המפקח החדש, הגיע מ' כהרגלו לעבודה. "זו הייתה מסעדה שהשגחתי בה כבר תקופה", הוא מספר. "ופתאום בעל העסק אומר לי, 'ידידי, צר לי. המפקח החדש נתן הוראה להכניס לפה מישהו אחר במקומך'. הייתי בהלם".
הריטואל הזה חזר על עצמו בשבועות שלאחר מכן. "ולא רק לי", אומר מ'. "המפקח הזה דרך בצורה אכזרית על כמה וכמה משגיחים באזור שלו, ופשוט פגע להם בפרנסה. הוא חיפש כל מיני אמתלות לקחת עסקים ולהעביר אותם למשגיחים חדשים, מקורבים לצלחת שלו". לדבריו, חלק מהמינויים החדשים של אותו מפקח היו של מקורבים לאותו רב מוכר. "למשל, הבן של אחד העוזרים של הרב החל לעבוד כמשגיח. למעשה, מערך הכשרות בעיר שימש את הרב כזרוע הארוכה שלו, הדרך שבה הוא דואג לפרנסה של המקורבים שלו".
"זה היה מאוד כואב", ממשיך מ', שמצא עצמו במצוקה כלכלית. "ניסיתי להבין מה קרה, להילחם, וזה גרם לי לסכסוכים בתוך מערך הכשרות. אותו מפקח פעל כדי שלא אקבל יותר עסקים להשגיח עליהם. אחרי כמה שנים של עבודה, בבת אחת ירד לי 70 אחוז מהשכר. הייתי צריך לוותר על הרבה מאוד דברים, עברתי למצב של הישרדות. זה לגלגל חובות כי אתה רגיל להכנסה מסוימת, למצוא את עצמך פתאום במינוסים. הילדים הבינו שזה לא הזמן לבוא בבקשות, שיש צמצום בבית".
הכאב הוכפל כאשר מ' גילה שאותו מפקח, משלים לדבריו השלמת הכנסה כמשגיח כשרות בסופרמרקט באזור אחר בעיר. "הוא נמצא שם ומקבל שכר, על חשבון השעות שבהן הוא אמור לעבוד כמפקח", אומר מ'.
אבל מה שכאב לו יותר מכל, היה העובדה שמצא עצמו לבד. "אין למי להתלונן. אין גב", הוא אומר. "איש מהרבנות לא נחלץ לעזרתי". לדבריו, התופעה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב, כאשר משגיחים מוצאים עצמם מופלים לרעה לטובת "סידור העבודה" של רבנים בעלי שררה. "משגיחים מפחדים להתלונן, כי אז הם ימצאו את עצמם בבית", הוא מסביר. "זה לא יכול להיות שבמערך הכשרות, שהוא גוף ממלכתי, אין מערכת שמגינה על העובדים, ששומעת את הטענות שלהם, שמונעת התעמרות בהם. אגב, פניתי ליו"ר המועצה הדתית המקומית, מי שאמון על מערך הכשרות בעיר. הוא אמר שהוא לא הבוס שלי".
אבל הוא כן הבוס שלך.
"נכון. אבל למה שהוא ייכנס לסכסוך חזיתי עם רב מקומי? הוא אמר לי, 'אני לא מכיר אותך, תפתור את הבעיה'. זה פגע בי, כי אחרי עשר שנים שאתה עושה את עבודתך נאמנה, אתה מרגיש שבגדו בך. הקרקע נשמטת מתחת לרגליים".
לע' לא לקח הרבה זמן להבין איך פועל מערך הכשרות באזור מגוריו. למעשה, הוא קלט את העניינים כבר מהרגע הראשון. "נכנסתי לעבודה בבית מטבחיים גדול בסביבה", הוא מספר. "על היום הראשון שלי שם אני מגיע בבוקר, ורואה סחורה שאמורה לעבור הליך של ניקור (הסרת החֵלֶב וגיד הנשה של בהמות, האסורים לאכילה על פי ההלכה – א"א). ביקשתי לראות את תעודת המשלוח, ואני רואה שרשום שם 560 קילו של בשר עגל. ביקשתי לשקול את הסחורה, כי משהו היה נראה לי מוזר, והתברר שהיה שם רק 70 קילו. מה זה אומר? שעבדו על הבשר במהלך הלילה, בלי שהוא קיבל אישור של מנקר. זה, כמובן, דבר אסור בתכלית".
כשע' ניסה לברר כיצד ניתן להכשיר כמות כה גדולה של בשר בניגוד לנהלים, נאמר לו שמדובר בהוראה ישירה של רב המועצה המקומית, מי שמאשר בחתימתו את כשרות הבשר. "הבנתי שאני למעשה מתפקד רק כחותמת גומי", אומר ע'. "צילצלתי מיד לרבנות הראשית, לדווח. שם אמרו לי שאין להם מה לעשות. נרמז לי שזה בגלל שאותו רב מחובר חזק במועצת הרבנות הראשית".
וזה לא הכל. לדברי ע' אותו רב מקומי נוהג להיכנס בדרך קבע למקררים של בית המטבחיים, ולקחת משם בשר. "ואני לא מדבר על כמה קילוגרמים", הוא אומר. "אני מדבר על ארגזים. יש לו טובות הנאה חופשי. למה? כי לאותו מפעל בשר, אין אפשרות אחרת, לאן הם ילכו לבקש כשרות? הרב הזה הוא היחיד שמוסמך לחתום להם על התעודה. יש כמובן הרבה רבנים ישרים, לא כולם נוכלים. אבל כשאתה מעניק למישהו סמכות כזו, יש סיכוי שהוא ינצל אותה".
לדברי ע', מערכת הקח־תן בין הרב למפעל אינה מסתכמת בארגזים תמורת בשר לא מנוקר. "אתן לך דוגמה נוספת", הוא אומר. "את החלקים שמנקרים מתוך הבשר צריך לזרוק לפח, אלא אם כן במפעל יש מחלקת טרף, ואז אפשר לעשות בבשר הזה שימוש ולמכור אותו. באותו מפעל לא הייתה מחלקת טרף, אבל הרב אישר להם למכור את הבשר המנוקר חופשי. כשגיליתי את זה כבר לא היה לי כוח להילחם. הבנתי שאני נאבק בטחנות רוח".
מהרבנות הראשית נמסר בתגובה: "לא הוצגו בפנינו המקרים הנטענים בכתבה, וככל והם נכונים מדובר במקרים בודדים, הדורשים כמובן תיקון אך אין בהם כדי להשליך על התנהלות מערך הכשרות באופן כללי. מערך הכשרות מורכב מרבני הערים, מנהלי מחלקות הכשרות, משגיחים ומפקחים שתפקידם לדאוג לכשרות בתי העסק לטובת הצרכן צורך הכשרות, ורובם המכריע מבצע עבודתו באמונה ובמסירות ומתוך תחושת שליחות. ככל מערכת ציבורית גדולה, כך גם מערך הכשרות נדרש מעת לעת לבקר את עצמו ולהתייעל והרבנות פועלת לשם כך".
מהמשרד לשירותי דת נמסר בתגובה: "מהפכת הכשרות אותה מוביל השר לשירותי דת מתן כהנא מספקת מענה הולם לבעיות המוצגות בכתבה. המשרד ער לבעיות הנמצאות במערך הכשרות ובהם ביטול זיקת משגיח מושגח בהתאם לפסיקת בג"ץ. מהפכת הכשרות של השר כהנא תפתור את הבעיה הקיימת ואף תשכלל את מערך הכשרות ותבטיח מערכת כשרות טובה יותר".
