לבכות אל תוך הפרשה
הסתכלתי על פרשת "שופטים". היא הסתכלה עליי. "זה לא נתפס", אמרתי לה. היא שתקה. היא כבר ראתה הכול, היא ידעה שזה כן. בכיתי ובכיתי. לא הצלחתי להפסיק. מתישהו כבר לא ניסיתי להפסיק, הבכי היה לי נעים, משחרר. דמעותיי נספגו באותיות הפרשה, והן יודעות לספוג דמעות. דורות של יהודיות בכו לתוכן. סמכתי על האותיות העתיקות שיאספו אותי. התחננתי לפרשה: "תגידי לי שיהיה בסדר". היא שתקה. היא לא הסכימה לשקר, רק הבטיחה שהיא תמיד תהיה כאן. היא הזכירה לי שהיא חזקה וכך גם העם היהודי. אנחנו נחזיק יחד את הכאב ונפעל לתיקון עולם, אף על פי שהוא מתמהמה.
את הפסוקים הפותחים של פרשת השבוע אני יודעת לקרוא בטעמים. לפני 13 שנים הרבּה תמר דבדבני הכינה את בני לקראת בר המצווה שלו. הם למדו את הטעמים, היא למדה אותו לקשור ציצית והם הכינו יחד טלית צבעונית. דניאל, בני, נשא דרשה תמימה, הולמת גיל, על משפט, צדק ואחריות חברתית. עוד נשוב אל התמימות של הצדק ואל זירת האִגרוף שלתוכה הכניסה אותו פוליטיקה אגואיסטית וערלת לב.
אבל אפתח במקום שבו הדיון בפרשת השבוע ופרשת החיים הישראלית חייב לפתוח.
חוק "עגלה ערופה"
ברגיל, אני עושה הנחות ומקצרת את המובאות המקראיות בטוריי. הפעם אני מבקשת שנקרא את החוק במלואו. נקרא ונדמע לתוכו. ניתן לו לספוג את מוראות הימים האלה. לא נחסיר מילה. לא נחסיר דמעה:
"כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל, וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל, וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע, וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ, כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'".
זה חוק מוזר שלא עולה בקנה אחד עם מרבית החוקים המקראיים. חוסר הוודאות מכניס את הקהילה לסכנת סכסוך דמים מתמשך. אדם נרצח וגופתו מוטלת בין ערים. מז"פ עדיין לא קיים ואין מה לדבר על בדיקות די-אן-איי (ומי כמונו יודעות שגם כשאלו קיימים הבירור מוזנח). הזקנים והשופטים מודדים את המרחק בין הגופה לערים הקרובות, והאחריות מוטלת על העיר הקרובה ביותר לגופה. קל לערער על הקשר בין מקום מציאת הגופה לאחריות על הרצח, ובכל זאת, זו הכרעת המחוקק.
התמימות נרצחת
בטקס מצמרר ומתעתע, זקני העיר שעליה הוטלה האחריות לרצח נדרשים לבחור עֶגְלָה תמימה, עגלה-בייבי. התום של העגלה והעובדה שמעולם לא משכה בעול חשובים להבנת הטקס. אני חושבת על המילים שהבן שלי ניגן בפרשת השבוע, מילים שנטפו חלב ודבש. אני חושבת עליו ועל חבריו שטבח 7 באוקטובר, וכל מה שקדם לו וקרה אחריו, שחטו את תמימותם.
את סמל התום יצטרכו הזקנים להביא אל מקור חיים, נחל איתן שמעתה לא ייעבד ולא ייזרע, שלא יביא עוד חיים. בנחל יתקיים מפגש בין התום והחיים לאכזריות. העגלה הקטנה הייתה אמורה לשתות מהמים ובהמשך לסייע בעבודות השדה, אבל לא. פרנסי העיר, בידיהם, יערפו את העגלה וירחצו בדמה.
ידיכם לא שפכו את הדם?
כן, גם אני צמחונית והאופן הלא-סמלי שבו עורפים את העגלה גורם לי לחוסר נוחות, אבל האופן הלא-סמלי שבו עורפים בנות ובני חוה ואדם כופה עליי לקרוא ולהבין את חומרת המצב והטקס. בשלב האחרון מתחולל מחול דם. ידיהם של זקני העיר מכוסות בדם העגלה והם מזמרים "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". לנגד עיניי אני רואה מעגל שבטי. מנהיגים מכוסים בדם בעודם אומרים שהם לא שפכו ולא ראו את הדם.
סביב המנהיגים עומדת קהילה זועמת-משתוממת: אם לא הרגתם ולא ראיתם, מדוע אתם מכוסים בדם? כמה שקרים עוד תמכרו לנו? הקהילה שמסרבת לקבל את עצימת העיניים המנהיגותית, מכסה את מנהיגיה בדם ומעלה לאינסטגרם את תמונות ריקוד השקר. הקהילה מכריחה אותם להתחפש למה שהם באמת.
ברור שכן
ברור שאתם אחראים. השבוע הוחזרו לישראל שש גופות של נשים וגברים צעירים. שש גופות של מי ששרדו 11 חודשי עינויים. שש גופות של מי שהיו יכולים לשוב לחיק משפחותיהם. לא יכולנו לקחת מהם את סבלם, אבל אלוהים עדנו שכאבנו איתם. ב-11 החודשים האחרונים אזל לנו החמצן מהריאות. השבת החטופים היא לא רק חובה מוסרית של המנהיגות כלפי המשפחות, החטופות והחטופים, אלא חובתה כלפי כל הקהילה.
מקור החיים, נחל האיתן היהודי, הוא הערבות ההדדית. "זקני עירנו" מסכסכים בינינו ורוצחים לנו גם אותה. ולא, אני לא מדברת על הסיסמאות השחוקות של "יחד ננצח" או "אחדות לאומית". אני מדברת על עניינים יסודיים שמאפיינים את העם היהודי ושמם "פדיון שבויים" ו"ערבות הדדית". מחלוקות הן טובות ורצויות, הן אבני היסוד של התרבות היהודית, אבל יש עניין שלא יכול להיות שנוי במחלוקת – הצלת חיים.
2 צפייה בגלריה
מחאה למען החטופים מול מעון ראש הממשלה בירושלים. האחריות מוטלת לא רק על הראש
(צילום: שלו שלום)
הפעמונים צלצלו לך
כמובן האחריות מוטלת על ה"ראש" והוא הראשון שצריך היה ללכת, אבל מכיוון שהראש כה חסר אחריות, נרקיסיסטי ומוג לב, האחריות האמיתית היא על הסובבים אותו. "המקור הבטחוני" שידע שראש הממשלה מכניס מקלות לגלגלי המשא ומתן ואיפשר לזה לקרות – אחראי. מי שנמצא בקואליציה – אחראי. ראשי הצבא – אחראים. כל מי שאיפשר לטבח להתרחש, וכל מי שמאפשר לחוסר האחריות להמשיך ולנהל אותנו – אחראי וייתן את הדין. אל תטעו, אין לכם היכן להסתתר. ידיכם שופכות את הדם הזה.
ומהסוף להתחלה
ועכשיו נשוב אל השופטות. פרשת השבוע שוזרת שני נושאים שהקשר ביניהם לא מובן מאליו: מערכת המשפט וחוקי עבודה זרה. הנה טעימה מהשילוב: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף... לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה".
מה הקשר בין משפט צדק לעבודת האשרה? פרשת השבוע מבהירה שמערכת המשפט קשורה ביסודותיה לערכי הקהילה. ה"צדק" מושפע מהאמונות של הקהילה. כשהתורה מדברת על רדיפת צדק, היא מדברת על הצדק המונותאיסטי-פטריארכלי שלה. כשהשליט הפוליטי או הדתי ממנה את השופטים, הקהילה לא תזכה להגנה מול רצונותיו. מערכת הצדק תהפוך למערכת הצדק שלו, מערכת ההגברה של גחמות השליט.
הפגנה להחזרת החטופים בשער בגין בתל אביב
(צילום: ירון ברנר, דן רבן)
אם הקהילה רוצה לשמור על עצמה, היא צריכה לדאוג לשכבות עבות של הפרדה בין האמונות של השליט לחירויות של השופטות והשופטים. החופש של היועצת המשפטית והחופש של בתי המשפט הוא מתנה שאנו נותנות לעצמנו. במציאות של הפרדת רשויות יש לנו סיכוי לרמה סבירה של חירות וביטחון.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר, מסיבות מובנות וצודקות, היו בבית המדרש שלנו קולות רבים של כעס על השלטון והכאה על חטא בעניין החטופות והחטופים. חברות יקרות, אומנם אשמות אנחנו כולנו, אבל תחושות האשמה כשלעצמן לא יביאו אותנו למחוז חפצנו. תחת החיים שנלקחו באכזריות עלינו לדאוג להציל חיים. במדינת ישראל, ובעולם כולו, נחמסים חיי חפות וחפים מפשע בדרכים מזעזעות. זה הזמן להרבות במצוות הצלת חיים. עלינו להיאבק על החטופות והחטופים שעדיין בחיים, על הפסקת האלימות בחברה הערבית, להיאבק נגד אלימות משפחתית ולהתנדב לארגונים מצילי חיים. "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" – זו המצווה, זו התשובה לגסות הרוח הפוליטית שמנהלת את ישראל. וכאשר יענו אותנו, נענה בהצלת חיים. לא ניתן להם לשנות את האופי של העם היהודי.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerולחברה "עיקר וטפל" שכתבה: "מאוד נהניתי... רק לא הבנתי את הניסיון לדבר לקהל מעורב מגדרית בלשון נקבה. מה מנסה הכותב להוכיח והאם המסר הכביכול סמוי לא מאפיל על הרעיון?" – "עיקר וטפל" יקרה, הכותב במקרה זה היא כותבת, והמדיה היא המסר.
שבת שלום, ושנזכה להרבות טוב בעולם.
