לפרה האדומה / פניה ברגשטיין
לַפָּרָה הָאֲדֻמָּה
יֵשׁ עֶגְלָה קְטַנָּה חוּמָה.
אֶת רֹאשָׁהּ הִיא לִקְּקָה
וְנָתְנָה לָהּ נְשִיקָה.
שיר תמים זה, שפורסם לפני יותר משבעים שנה, מקבל משמעות מטלטלת כשאנו מתבוננות בהקשרו המקראי. השבת נקרא בבתי הכנסת את חוק "פרה אדומה" (מתוך פרשת "חֻקַּת"). הפרה האדומה עוברת שבעה מדורי גיהינום; שוחטים אותה, מזים את דמה, שורפים אותה ומערבבים את אפר השריפה עם אזוב ותולעת. שמה של התערובת הוא "מי נידה" והיא משמשת לטיהור מי שנטמאו למת.
שירה הקסום של פניה ברגשטיין שולח אותנו, במכוון או שלא במכוון, אל החוק המקראי, ובעל כורחנו אנו נזכרות בסיום הטרגי של הסיפור. התמונה המכמירה של מיזוג "פרה-עגלה" לא תאריך ימים. שלא בטובתה, נגזר על הפרה לשאת משימה דתית, היא תישרף ותיכתש כדי לטהר את בני ישראל מטומאת מת. בבת אחת מתנקזים הפחדים ההוריים לתוך השיר הקטן. האם לפנינו שיר פרידה מזעזע?
2 צפייה בגלריה
מתוך הסרט "פרה אדומה". שלא בטובתה, נגזר על הפרה לשאת משימה דתית
(צילום: בועז יהונתן יעקב)
חיי השקר של המבוגרים
לאנושות יש דרכים מוזרות לנהל את עצמה. מדהים לגלות את המקומות שבהם אנו, כקהילה, בוחרות לייצר שקרים ולתחזק אותם. מדובר בסוג של תנומה מוסרית, שקרים שקל לזהותם אבל לקהילה אין מוטיבציה לעשות זאת. כדי לאפשר לנו להתמיד בתנומתנו, עלינו להלעיט את הדור הצעיר בשקרים הנוחים שלנו. אם לא נעשה זאת, עלולות בנותינו לטלטל את ספינת השקר ולדרוש מאיתנו לשנות סדרי חיים, וזה לא בא בחשבון.
לאכול את לולי
שירי פעוטות הם מסלול מרכזי להנחלת השקרים הקהילתיים, ושירי החיות הם מעבדה ללימוד תהליך ההרדמה המוסרי. קחו למשל את שיר המשחק "אצא לי השוקה". בעגלת השוק נאספים יחד – תרנגול, כלבלב, חתלתול, ברווז וחמור. השיר עוסק בקולות שמשמיעות החיות ומתעלם מהעובדה ששתיים מהן נשחטות ונמכרות במקפיא שבסופר (וכבר לא משמיעות קולות חמודים). חיה אחת, החמור, הפכנו לכלי משא ותחבורה, ושתי החיות הנותרות מכונות בפינו "חיות מחמד" ואוי למי שתתייחס אליהן כאל תרנגול, ברווז או חמור.
השפה שלנו מרבה להפריד בין שם החיה בעודה בחיים, לשם שניתן לה כשהיא מונחת בצלחת. אנחנו שרות על תרנגולת אבל אוכלות שניצל או חזה עוף. אנחנו שרות על לולי האפרוח ומגישות לשולחן "קציצות" שהוכנו מהחברים שלו.
גאולת הנפש המנומנמת
הקהילה עסוקה בפיצול התודעה; חצי מוח שר שירי הלל לחמידותן של החיות, והחצי השני טוחן אותן במטחנות בשר. ייתכן שפניה ברגשטיין התכוונה לכתוב שיר תמים, אלא שממעמקי ההקשרים התרבותיים יצאה האמת עירומה – אין דרך לומר בעברית "פרה אדומה" בלי להסתכן באסוציאציה של פרה אומללה הנושאת על גבה את חרדות הטומאה שלנו.
2 צפייה בגלריה
תרנגולות בכלובים. חצי מוח שר שירי הלל לחמידותן של החיות, והחצי השני טוחן אותן במטחנות בשר
(צילום: Shutterstock)
אבל אל דאגה, אנו כה מאומנות בפיצול התודעה, שרוב הסיכויים שנתעלם מפליטת הקולמוס המוסרית של ברגשטיין. תכלס, כמה שנים הצלחנו לשיר את השיר הזה בלי להתעכב על הבחירה ב"פרה האדומה"?
הגאולה מגיעה בכל רגע שבו ילד או ילדה פנימיים מצהירים ש"המלך עירום". כך התחילה המהפכה של זכויות אדם, כך התחילה המהפכה הפמיניסטית, כך התחילה התנועה הטבעונית וכך יגיע גם השלום.
"פרה אדומה" וצייתנות דתית
בימי בית הספר היסודי למדתי שמצוות "פרה אדומה" היא מצווה משונה, אם-טיפוס לכל המצוות נטולות ההיגיון. ועוד הוסיפו המורות ואמרו שמטרת מצוות אלה היא להפגין צייתנות כלפי האל. אם היה היגיון לכל המצוות, הרי שהיינו מקיימות אותן בגלל ההיגיון שבהן ולא מפני שאלוהים ציווה עלינו לקיימן.
על חריגותו של חוק הפרה האדומה נכתב במדרש (מתורגם לעברית) – "שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: מעשים אלה שאתם עושים נראים כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפים אותה וכותשים אותה ונוטלים את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו 'טהרת'?! אמר לו (רבן יוחנן בן זכאי לגוי): לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך? אמר לו: לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. אמר לו: ומה אתם עושים לו? אמר לו: מביאים עיקרים (שורשים) ומעשנים תחתיו ומרביצים עליה (על רוח התזזית) מים והיא בורחת. אמר לו: ישמעו אוזניך מה שאתה מוצא מפיך, כך הרוח הזו רוח טומאה... מזים עליו מי נידה והוא בורח".
עובד הכוכבים במדרש מוטרד מהעובדה שפעולת ההיטהרות נראית ככישוף. רבן יוחנן בן זכאי לא מכחיש את טענתו ואפילו מחזק אותה. לדבריו, היהודים מתייחסים אל הטומאה כפי שמקובל להתייחס ל"רוח תזזית", לשיגעון. בשני המקרים בוחרים בחומר מתאים (שורשים במקרה של שיגעון ופרה במקרה של טומאה), שורפים אותו ומקווים שהעשן או האפר יבריח את הרוח הרעה. כן, אומר רבן יוחנן בן זכאי, גם טומאה היא רוח ואנחנו מבריחים אותה.
בהמשך הדברים, יטענו תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי שהתשובה שהשיב לאותו עובד כוכבים אינה רצינית, והם יבקשו ממנו תשובה טובה יותר. בשלב זה רבן יוחנן בן זכאי יתמזג בדמותה חמורת המבע של המחנכת שלי וישיב לתלמידיו כפי שהיא השיבה לנו (על אף שאנחנו לא שאלנו דבר) – "לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי".
פרשה לא מוזרה
האמת היא שחוק פרה אדומה אינו מוזר. לא מוזר יותר מאיסור שעטנז, דיני כשרות, השקיית אישה "סוטה", הקרבת קורבנות, טומאת נידה, עליונות הכוהנים, נחיתות הנשים, הריגת עמלק ועוד. מוזרות היא עניין של נורמות. ייתכן שמה שבאמת הטריד את החכמים הוא ההבנה שהושמה בפיו של הגוי, שחוק הפרה האדומה, שמתבצע מחוץ למקדש, מזכיר פעולת ריפוי וכישוף שלא הולמת את הפולחן המקדשי. החוק לא עובר חלק בגרון של מי שאמונים על מסורת עבודת האל במקדש. "פרה אדומה" לא מוזרה יותר מחוקים אחרים, היא פשוט פחות מתאימה להרגלים הדתיים שלנו ולכן היא מפתיעה ומביכה.
("לא תנצחו אותי" בגרסת מלחמת חרבות ברזל. האם זו המטרה העליונה?)
מוזרות היא שעון מעורר
אם המחנכת שלי הייתה בוחרת להשתמש במוזרות של המצווה כמנוף לצמיחה מוסרית, היא הייתה מזמינה אותנו לשאול שאלות פתוחות שמעוררות חשיבה ביקורתית. אני מניחה שכבר בתחילת הדיון היינו מעלות את השאלות החשובות באמת: מתי אנחנו מגדירות משהו כ"טמא"? למה אנחנו פוחדות מהמוות? ולמה חיות צריכות להישחט כדי להרגיע את החרדות והרעב שלנו? אבל המורה הייתה חלק ממערכת שרצתה להרדים את החשיבה הדתית והמוסרית של הדור הצעיר, ולכן היא אמרה לנו מה צריך להפתיע אותנו ואיך להרגיע את ההפתעה. היא בעיקר אמרה לנו שצייתנות היא תכונה דתית משובחת והיצמדות להגיון ולמוסר שלנו פחות מקסימה.
בדיוק להפך
עלינו לקרוא בפרשת פרה אדומה כדי להעז לשאול שאלות יסודיות, שאלות שתכליתן לטלטל את עולם הערכים שלנו ולגרום לנו לשחות נגד הזרם. אנחנו נמצאות בתקופה מבהילה בתולדות מדינת ישראל ויש מי שמנצלים אותה כדי להגביר לכידות וצייתנות. בכל יום, כשאני עולה לאוטובוס, אני שומעת במערכת הכריזה: "נא לתקף את כרטיס הנסיעה. אנחנו חזקים יחד". בבית הספר שליד ביתי שומעות התלמידות מדי בוקר את השיר "לא תנצחו אותי". יש מי שרוצים שנאמין שהאסון היחיד שלנו הוא חמאס ונדחק לשוליים את הקטל בדרכים, את הרצח היומיומי בחברה הערבית ואת האלימות הביתית הקשה נגד נשים וילדים. יש מי שמספרים לנו שדאגה לסבל האוכלוסייה בעזה היא בגידה בישראל.
השבת אני אקרא את פרשת פרה אדומה כדי להזכיר לעצמי שהלב שלי רחב וגמיש, ואני מסוגלת להזדהות עם כל סבל; עם סבל של חיות מנוצלות, של ילדים וילדות רעבות, של אימהות נואשות, של שבויות ושל חיילים בשדה הקרב (ובלילות האיומים שאחריו). ולא, אני לא משווה סבל לסבל, אין מקום להשוואות טיפשיות כאלה, אבל יש מקום להזדהות עם כל הכאבים.
אני אקרא את פרשת פרה אדומה כדי להזכיר לעצמי ש"לא תנצחו אותי" הוא לא המטרה העליונה, לפחות לא שלי; שסתימת פיות לשם אחדות מדומיינת היא מעשה אלים, שצייתנות מסוכנת ושלא יגידו לי איך להבין את העולם ומה החובות המוסריים שלי.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר שזרתי מחשבות על מגילת אסתר והמציאות הישראלית. חברה שמכנה את עצמה "אי" הגיבה על דבריי: "מרדכי, בניגוד לצמרת ההנהגה המדינית והצבאית, ראה את הנולד ומנע טבח. כדי לשרוד צריך להיות חכם יותר מאשר צודק".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקרה, תודה על תגובתך. בכאב אני מסכימה עם קביעתך ביחס להנהגה המדינית והצבאית בישראל. יש לקוות שכל הצמרת הזו תלך הביתה ויפה שעה אחת קודם. אבל להבנתי, מרדכי לא שונה מהצמרת הזו אלא דומה לה. הוא לא הציל את העם היהודי מטבח אלא סיכן אותם בטבח. לו היה מוחל על כבודו ומשתחווה לפני המן, האסון היה נמנע. מי שהצילה את היהודים הייתה אסתר. ובקשר לקביעתך האחרונה: "צריך להיות חכם יותר מאשר צודק" – בעיניי התכלית היא מוסר ולא הישרדות.
שבת שלום!
