תמונה ראשונה
נתבונן באגדה תלמודית מאתגרת על חכם בשם ינאי שטייל באחד משוקי בבל כשהוא רכוב על חמור שהיה למעשה אישה שכושפה לחמור. לא נוכל לדעת מי בחר לספר את הסיפור הבוטה הזה, אבל נוכל לנסות להבין את המסרים שהוטמנו בו. נחזור אל האישה-חמור בהמשך.
תמונה שנייה
ביום רביעי האחרון בשעות הצהריים יצאתי ממשרדי במרכז העיר. את תשומת הלב שלי משך הפסקול של ימי המחאה: תופים וקריאות במגפונים. התקרבתי אל ההפגנה התורנית וגיליתי שההגדרה "תורנית" מכילה לפחות כפל משמעות. בכניסה להיכל שלמה עמדה קבוצה של נשים וגברים ממגוון גילים. דגלי גאווה גדולים נמתחו ביניהם והם שרו וכרזו סיסמאות גאות וגם עצובות (עצובות רק כיוון שעדיין יש צורך לומר אותן) על כך שאלוהים אוהב הומואים, לסביות, טרנסים וכל נטייה או זהות מינית אחרת. "אלוהים אוהבת אותנו בכל הצורות ובכל הנטיות שבהן היא בראה אותנו", הן זעקו מתוך המגפון.
2 צפייה בגלריה
מצעד הגאווה בירושלים. לא המשפחה היא שמעניינת את רבני החרד"ל, אלא השליטה בקהילה
(צילום: AFP)
בפנים, בהיכל שלמה, התקיים כנס "חינוכי" של עמותה קטנה ופוגענית, "אבן ישראל לחינוך יהודי". עמותה שעד אותו יום לא שמעתי את שמה. נכון לדיווחי רשם העמותות (משנת 2021) מדובר בעמותה עם תקציב שנתי צנוע וכעשרה חברות וחברי צוות. אבל גם עמותות קטנות יכולות לגרום לכאב וסבל גדולים.
המטרות הרשמיות של העמותה הן "קידום חינוך יהודי בעידן הפוסט-מודרני באמצעות כנסים, הרצאות, מערכי שיעור וחוברות, סדנאות למורים, הורים ובני נוער, הטמעת ערכים יהודיים שורשיים כערכי משפחה, זהות וחינוך לאמת וערכים".
כשאת אומרת "פוסט מודרני", למה את מתכוונת?
אם אתן רוצות סימן היכר לעמותות להט"בופוביות, עמותות שנאבקות בפמיניזם ובמשפחות בעלות אופי מגוון, חפשו את המונח "פוסט מודרני" ותגלו שמאחוריו מסתתרות עמותות שאלו הדגלים שלהן. אלו עמותות ששייכות לזרם החרד"לי, שהוקמו על ידי תלמידי הרב טאו, תלמידי הרב אבינר ורבנים נוספים מאותו זרם דתי.
החוג הדתי שאוהב להשתמש במונח "פוסט מודרני" כאילו מדובר ברעל קטלני, מגדיר את עצמו בעיקר על ידי מאבק בכל מה שרוח שוויון וחירות נושבת ממנו. שם קוד נוסף למאבק בפמיניזם ובחופש להגדרה מינית ומגדרית, הוא "ערכי המשפחה".
עמותות אלה מלעיטות אותנו בשקר התרבותי שלפיו משפחה יהודית מסורתית מורכבת מאבא, אמא וילדים. הן מסתירות את משפחותיהם של אבות האומה, הן משתיקות את אהבת דוד ויהונתן ואת אהבת רות ונעמי. הן מפמפמות את הטענה, שמבחינתם אינה דורשת הוכחה, שמשפחה "מסורתית" היא משפחה מאושרת.
2 צפייה בגלריה
תוכנית הכנס ה"חינוכי" של עמותת אבן ישראל נגד הקהילה הגאה
(צילום: מתוך עמוד הטוויטר של נעמה לזימי)
לא המשפחה היא שמעניינת את רבני החרד"ל, אלא השליטה הגברית בקהילה (כלומר, השליטה של הגברים החרד"לים בקהילה), והם מבינים שדיכוי הנשים במשפחה הוא המפתח לדיכוי הנשים בקהילה. יתר על כן, הם מגלים ששחרור של נשים מעול הפטריארכיה הוא שחרור של קבוצות נוספות. נשים משוחררות לא מוכנות להגלות מהבית ומהקהילה את בנותיהן ובניהן הגאים. נשים משוחררות מתגרשות כשלא טוב להן בחיי הנישואים. נשים משוחררות מקימות משפחות חד-הוריות, משפחות רב-הוריות או הורות ללא קשר זוגי.
חופש ושליטה לא חיים בבית אחד. רבני החרד"ל נבונים מספיק כדי להבין זאת והם עושים כל שביכולתם כדי לרמוס את החופש. שתי זירות החופש המרכזיות, ועל כן גם הנרמסות ביותר, הן הפמיניזם והקהילה הגאה.
בימים שבהם הפרקליטות דנה בתיק עבירות המין שבהן נחשד הרב צבי טאו, ראש הממשלה מבלה את ימיו בבתי משפט, הרחובות מתמלאים דם, הטרור היהודי עסוק בשריפת כפרים ועבריינים יכולים לשבת על כיסאות בכנסת ובממשלה, יש רבנים בעלי כוח והשפעה שמתעקשים לספר לנו שמה שמסכן את קיומנו זה דווקא החופש של הנשים ושל הקהילה הגאה.
ירושלים היא תמיד בית מדרש
לפעמים ירושלים יודעת להצחיק. שלטי רחוב, פרסומות, שמות של חנויות ובוודאי שלטי הפגנות בעיר שלי מציעים דרשנות מפוארת. במרכז ההפגנה שליד היכל שלמה נמתח דגל גאווה גדול ממדים שעליו נכתב הפסוק המצמרר מספר בראשית: "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא". הנשימה נעתקת והכאב מקבל שורשי עומק. באחת את מתחברת להתעללות האכזרית שעבר יוסף בידי אחיו. הקנאה שלא רוסנה בידי המבוגר האחראי במשפחה הובילה לשנאה, והשנאה הובילה לאלימות שבאותו רגע נדמה שהיא הייתה קשה ממוות; יוסף הושלך לבור שאין בו מים ואחר כך, במופע צדקני של גלגול עיניים מיתממות, מקבלים האחים את ההחלטה האכזרית השנייה: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא". גם על אביהם לא חסים הבנים והם ממציאים שקר כלשהו על מוות אכזרי. לתפאורה הם משתמשים בכתונת הפסים שהעניק יעקב לבנו המועדף.
מהפכת קרביים
את הדרשה הזו אפשר להבין רק מתוך ההקשר החזותי שלה: קבוצת להטב"ק תוססת למרגלות היכל שלמה. על המדרגות עומדים כמה רבנים שבאו להרביץ תורת שנאה והשנאה, ונשים וגברים שבאו ללמוד את התורה הזו. הם מציצים על החבורה ועל השלט. חלקם מציצים בחוסר נוחות ואחרים בגיחוך מתנשא. איש מבוגר עם כיפה סרוגה גדולה לראשו נעמד סמוך אליי, הוא קרא את השלט והפנים שלו היו עצובות כל כך. הוא לא זז משם.
הדרשה הונחה בלב הרחוב הירושלמי: אח אחד מיוחד עם חלומות גדולים, שבצדק (גם לפי פרשנות הפשט של התורה) מיוחסות לו בחירות מיניות מורכבות וצבעוניות. האח הזה סובל משנאה שאינה יודעת מעצורים. אחיו מפקירים את חייו, ואבא (משרד החינוך? ראש הממשלה?) לא מציע הגנה.
ב"בית המדרש של ההפגנה" נעשה זיהוי בין כתונת הפסים לדגל הגאווה, והאמירה הייתה ברורה: דגל הגאווה מוכתם בדם, והדם הוא דם הילדים והילדות שלנו. כנסים כמו הכנס של "אבן ישראל" משסים ועסוקים בהשנאה. הם גורמים ללהטב"קים להתבייש בעצמם ולשנוא את זהותם, הם מעודדים הורים וקהילות להתנכר למי שזקוקים יותר מכול לעזרתם. הכנסים והתנועות לא יכולים להתנער מאחריות לאחוזים הגבוהים של האובדנות בקהילה הגאה – "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא". יותר ויותר הורים דתיים מסרבים להכתים בדם את כותנות בניהם ובנותיהם הגאות. יש יותר קהילות מחבקות. תמונות מתוך הכנס מלמדות שהוא, ברוך ה', היה דל משתתפים.
תמונה שלישית – בלעם רוכב על אתון
הנביא בלעם, זה שנשלח בידי אלוהים אל בלק, סבל מבלבלת אלוהית. בתחילה אלוהים אומר לו ללכת, במהלך הדרך אלוהים מתחרט אבל שוכח לעדכן את בלעם. את האתון של בלעם אלוהים דווקא כן מעדכן והיא מסרבת להמשיך ללכת. בצר לו שוכח בלעם שהאתון שלו חכמה ונאמנה, ובמקום לשוחח איתה הוא מכה אותה.
פעם אחר פעם מנהיגים רוכבים על גבה של הקהילה ומתעלמים מקולות המחאה שהיא משמיעה. טיפשי.
ובחזרה לתמונה הראשונה
נעבור לאגדה מהתלמוד. לפני שינאי רכב על חמור-אישה בשוק, הוא התארח בביתה. לרוע מזלו המארחת הייתה מכשפה. בחוסר נימוס, ומסתבר שגם חוסר תבונה, הוא דרש ממנה להשקות אותו במים. בתמורה נתנה לו המארחת מים מכושפים. ינאי לא היה פראייר, הוא ראה אותה לוחשת מילות כישוף על מי השתייה, ולכן שפך מעט מהמים על הקרקע וראה שהם הופכים לעקרבים. בתמורה השקה ינאי (שהיה חכם-מכשף) את המארחת במים מכושפים משלו והפך אותה לאתון. ביהירות של מנצחים יצא ינאי לשוק כשהוא רכוב על האישה שאותה הפך לאתון. אלא שלמכשפה יש חברות מכשפות, והן התירו את הכישוף של ינאי. האתון שבה להיות אישה וקלונו של ינאי התגלה בשוק, כשכולם ראו רב נכבד רכוב על גבה של אישה.
כמה מסקנות
1. לפעמים לאתון נמאס והיא קמה על יוצריה, ואז מתברר שהיא לא באמת חיה טיפשה. עוד מתגלה שיש לה חברות חכמות, נאמנות ונחושות. היזהרו מזעמן של אתונות.
2. מי שהכי מפחד ממכשפות הם המכשפים.
3. מי שמאמין שהוא נזר הבריאה וכל השאר חמורים, עלול להיתפס עם המכנסיים למטה. זה כבר קורה לרבני החרד"ל. אני במקומם הייתי מבטלת את הכנסים הצדקניים, בעיקר אלו שעוסקים במין ובתאוות.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על האפשרות שהמשיח יהיה משיחה וחברתנו א"א כתבה בתגובה: "שאלה לא פחות חשובה – מה אם במקום החמור תופיע אתון (בשם השוויון כמובן)? לשאלה זו רוחמה לא הקדישה מחשבה, וחבל..."
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerא"א היקרה, ביקשת וקיבלת. הנה הקדשתי מחשבה גם לרעיון המופרך הזה. ואם לא די בכך, המחשבה על אישה-אתון כבר עלתה בדעתם של חכמי התלמוד וכל שנותר לי לעשות הוא לצטט. הנה נוכחנו לדעת שכל רעיון, מטורף ככל שיהיה, כבר נהגה ונוסח בימים עברו. ואני שואלת אותך א"א, לאילו ערוצים נוליך את היצירתיות שלנו?
שבת שלום!
