"והחמור הקטן בלעם" (נתן אלתרמן)
כשאנחנו מכנות מישהו "חמור" אנחנו לרוב מתכוונות לטיפש. לעומת זאת, בעולם העתיק, התואר "חמור" ביטא נאמנות, צייתנות וגם תבונה. לא שלחמור הייתה ברירה, הוא אולץ לפעול למען בעליו, אבל הבעלים העדיפו לחשוב שהחמור עובד למענם מרצונו, ולכן הם טענו שהוא חרוץ.
החמור היה בן לוויה חשוב ואינטימי של איש העולם העתיק. אשרי מי שהיה לו חמור, ומי שזכה לכך, עשה ככל יכולתו כדי לשמור על חמורו בבריאות לאורך שנים.
אפשר להשוות את החמור למכונית של ימינו, אלא שלחמור יש גם רגשות ורצונות, ומי שמבקש לשמור על חמורו צריך לפתח אתו תקשורת טובה. מעבר לכך, שעות הבדידות הארוכות שבהן הסתובב החקלאי או הסוחר עם חמורו, ייצרו ביניהם אינטימיות. בתורה ובספרות חז"ל יש חוקים וסיפורים רבים שבהם משולבים חמורים. סיפור האתון של בלעם הוא ללא ספק אחד המפותחים והמשעשעים שבהם.
מי המבולבל האמיתי?
בלק מלך מואב פונה אל בלעם בבקשה שיקלל את בני ישראל, ומכאן מתחיל סחרור של טעויות שהמחולל שלו הוא אלוהים. רצונו של בלק בקללת בלעם עקבי ובלתי משתנה. גם החלטתו של בלעם להיצמד להנחיות של אלוהים לא משתנה לאורך הסיפור. למרבה הפלא (ואולי לא), הדמות המתעתעת כאן היא אלוהים. בתחילה אלוהים אוסר על בלעם ללכת אל בלק. שליחי בלק מתעקשים ואז אלוהים מורה לבלעם ללכת איתם. במצוות האל, בלעם רוכב על אתונו בדרכו אל בלק, אבל מלאך אלוהים חוסם פעם אחר פעם את דרכה של האתון. האתון האומללה נקרעת בין נאמנותה לבעליה ובין חוסר היכולת להתקדם בדרך, חוסר יכולת שאין באפשרותה לתווך לבעליה.
הסיפור מסתבך בעיסה גרוטסקית של אי הבנות ואלימות, והפתרון המשעשע מגיע בסופו: האתון פותחת את פיה ומנהלת שיחה עם בלעם. בהמשך גם המלאך מצטרף לשיחה (מי יתנני זבוב על זנב האתון בשעה שהתקיימה שיחה זו): "וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה... וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים". ממש בסוף, כולם חוזרים לתפקידיהם: אלוהים ממשיך לבלבל את בלעם, בלעם ממשיך לציית להוראות הלא-עקביות של אלוהים, והאתון ממשיכה לנעור ולנוע.
מי, לכל הרוחות, היה זקוק לסיפור המוזר על האתון?! הלוא בלעם הסכים מראש לעשות כל מה שאלוהים יורה לו, והוא עמד בדיבורו. לאורך כל הסיפור, הדמות המבולבלת היחידה היא דמותו של אלוהים.
בלעם או אברהם
אסוציאציה שמתעקשת להגיח ממחסן הזיכרונות היהודי, כשאנו קוראות את סיפור בלעם והאתון, הופכת את הסיפור ממצחיק למבהיל. בראשית המסע עם האתון נאמר: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ... וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ". מי שאמונה על קריאת התורה נהדפת בעל כורחה אל סיפור עקדת יצחק: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ". אברהם ובלעם נשלחים למשימה על ידי אלוהים, הם חובשים את החמור/האתון, הם מבטיחים ומקיימים ציות מלא, הם יוצאים לדרך עם שני נערים, הם נבלמים על ידי מלאך אלוהים.
מבולבלים? גם אנחנו
מפחיד ומבלבל לראות את הקִרבה בין שני הסיפורים. אל הפחד והבלבול נוספת התרגשות מהאפשרות שסיפור האתון של בלעם מטיל אלומת אור על סיפור עקדת יצחק. בניגוד לאברהם שמשכים בבוקר ורוכב על חמורו באין מפריע, האתון של בלעם נעצרת שוב ושוב. הלב מתמלא עצב וכעס – מה היה קורה אילו היה אברהם רוכב על האתון ואילו התחלפו המלאכים של אברהם ובלעם? בלעם היה מגיע ליעדו בפשטות ובמהירות, והיה מברך את שבטי ישראל בדיוק כפי שעשה. לעומת זאת, אברהם היה נעצר על ידי המלאך והאתון, וכבר בדרכו להר המוריה היה מגלה ששיתוף הפעולה שלו עם הצו האלוהי הוא חטא איום ונורא. יצחק לא היה נדרש לשאת בעצמו את העצים שעליהם יעקוד אותו אביו, ואולי הוא אפילו לא היה יודע שאביו התכוון להקריב אותו.
אילו האתון והמלאך הנכונים היו מצטרפים למסע העקדה, יצחק היה יכול לזכות בחיים נטולי טראומה, שרה אולי הייתה ממשיכה לחיות וצו העקידה היה נותר כסוד אפל בין אלוהים, אברהם והאתון. אלא שכל איש רוכב על האתון הראויה לו. ההשוואה המתבקשת בין הסיפורים מלמדת שאברהם לא ידע לבחור את בהמת המשא שתהיה נאמנה לו באמת. זו שתראה את המלאך בזמן ותמנע ממנו להעלות את בנו לעולה.
האם ייתכן שסיפור בלעם והאתון עבר עיבוד ספרותי שקרב אותו לעלילת עקדת יצחק, כדי להאיר באור ביקורתי את המסע המהיר והמדויק מדי של אברהם אל העקדה?
האדם הצייתן מול האדם הבודד
ייתכן שהאלוהים המבולבל של סיפור קללות בלעם בא לעולם כדי ללמדנו שצייתנות אינה מעלה אנושית. הצייתנות של בלעם הפכה אותו דומה מדי לאתון, ובשלב מסוים אף נחות ממנה, שכן היא ראתה את מה שהוא לא ראה. אלוהים מצפה מבלעם שינקוט עמדה מוסרית, וגם מולו לא יחתום לו על צ'ק פתוח. תעתועי האל מעמידים את האדם בבדידותו מול האתגר המוסרי. הדבר נכון גם ביחס לאברהם – הוא לא היה אמור לציית לצו האלוהי וסוף הסיפור מעיד על ראשיתו.
הקביעה החותמת את סיפור העקדה – "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" – לא נועדה להחמיא לאברהם. היא ציון עובדה עצובה, זה הכול. אתה ירא אלוהים אבל אתה לא אדם שיודע לקבל החלטות מוסריות. ואכן, מאותו יום חיי אברהם מתפרקים; יצחק לא יורד איתו מהר המוריה, שרה מתה, ואולי הגרוע ביותר מבחינתו, מיום העקדה ועד מותו אלוהים לא מתגלה אליו. האדם שביקש להצטרף אל אלוהים באופן טוטאלי, בצייתנות חסרת פניות, הפך לאדם הבודד ביותר בעולם.
צייתנות היא בולען מסוכן. עמידה מוסרית מותירה אותך לעיתים בודדה, אבל מאוד קיימת. את נוכחת בכל רגע ורגע במציאות. את לא בורחת.
יחד ננצח?
כנוסעת קבועה בתחבורה הציבורית, אני נאלצת לשמוע כמה פעמים בכל יום, ממערכת הכריזה של הרכבת הקלה, את המשפט הבא: "אל תשכחו לתקף את כרטיס הנסיעה. אנחנו חזקים יחד". האוזניים שלי מתקשות להתרגל לשילוב בין קלישאת ה"יחד" לחובת התשלום לרכבת. אני לא יודעת מה פירוש "חזקים" ומה משמעות ה"יחד", אבל אני יודעת שתיקוף כרטיס הנסיעה הוא תשלום חובה שאני מעבירה לגורם עסקי שאינו פועל מתוך רצון להיות איתי "יחד". החוזק שלו נולד מהתשלומים שלנו. אז אולי די עם קלישאות ממוסחרות.
דגל ישראל מואר על מרכז עזריאלי בתל אביב עם הכיתוב "יחד ננצח"
(צילום: אייל תגר)
מה שאני כן יודעת הוא ש"חזק" ו"יחד" הם שילוב מסוכן. הרצון להיות חלק מאיזשהו "יחד" שוחק את החשיבה המוסרית. אנחנו מוכנות לוותר על ערכים ובלבד שנזכה בתשואות הקהל. הפחד להיעזב מחוץ לעדר מעוות את הבחירות שלנו.
בימי זוועה אלה אין מנוס מאמירות קשות וברורות: "יחד ננצח" היא סיסמה שנועדה לשלוח עוד ועוד ילדים וילדות לקרבות, בלי לשאול שאלות ובוודאי שבלי לשים לזה סוף. אבל הדם נוזל והזמן אוזל, ואנחנו חייבות לשאול את מי משרת ה"יחד" הזה, כמה זה עולה לנו, ומהו הניצחון המבוקש.
כמה דם עוד יישפך בישראל וברצועת עזה? כמה חטופות וחטופים עוד ימותו ויירצחו במנהרות חמאס? כמה משפחות עוד ייגלו מבתיהן עד שנשים סוף לקלישאות ונדרוש לקבל תוכנית עבודה אמיתית, מדויקת, כזו שתובל בידי מנהיגות שלא היה לה חלק באחריות לטבח? ואם אפשר, מנהיגות של שלום.
ובבית המדרש של הטוקבקים
ראשית, אני רוצה להודות לחברותיי וחבריי בבית המדרש "משמעות" שיחד רקחנו חלק מהרעיונות הכתובים כאן.
בעקבות הטור בשבוע שעבר נכתבו בבית המדרש של הטוקבקים דברים חשובים, ואני בוחרת להביא שיחה אחת נהדרת כלשונה (בקיצורים).
חברתנו א' הגיבה על דבריי וכתבה: "כשמחפשים במקורות הקשרים זה לא תמיד עובד. התצפיתניות עשו את העבודה שלהן... פשוט התעלמו מהן... התעלמות גרועה מהשתקה... הלקח שלנו כנשים הוא שבכל נקודה בחיים שלנו, אנו צריכות לשאוף להיות בעמדה שמקשיבים לנו... אבל אם מתעלמים מהקול שלנו, זה אומר שאנו לא במקום הנכון".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerחברנו "חרד" השיב לה: "התעלמות = השתקה. לשאוף לעמדה זה נחמד, אך לא ריאלי לכולן. יש כאלו שאינן יכולות להיות בעמדה שמקשיבים להן. ראי את המנקה במשרד שבו את עובדת כעובדת קבלן, האם נראה לך שהיא יכולה?! התפקיד שלנו, אלו שיכולים, הוא לדאוג שזה יקרה, לזעוק את זעקתן... התפקיד שלנו הוא לזעוק ולבחור בנציגים ראויים שיעשו את השינוי, שיוודאו שמקשיבים לך, לבתי, לאחותי, לשכנתי ולאחראית הניקיון במשרד. אגב, לא לעמוד מנגד מול עוולה של השתקה – היא הפעולה האקטיבית הראשונה".
תודה לשניכם, שנזכה תמיד לחלוק בדברי תורה.
שבת שלום!
