בבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר אתגרה אותי חברתנו לבית המדרש, המכנה עצמה ברוריה: "אם היה לך אומץ ללכת בדרכי ברוריה לא היית מתבגרת מבואסת... הגיע הזמן שתתנתקי מהעלבון המדומיין ותחיי את חייך בלי הצורך להיאבק בפטריארך הדמוני שיצרת... את זכאית להרחיק רק למה תנאצי? ברוריה לא נעלבה מהתנגדות החכמים להשמעת ביקורתה. היא נתנה בראש. קומי וצאי מעלבון ילדות".
תודה יקרה על ההמלצות ועל האתגר, בזכותך נלך השבוע בדרכי ברוריה ונבדוק: האם הפטריארך הוא דמוני ומדומיין? האם ברוריה לא נעלבה ולא ניאצה? מה עשו החכמים עם הביקורת שלה?
כשאני מוטרדת מנושא מסוים במהלך השבוע, ובמקביל מעיינת בפרשת השבוע, קורה הקסם; פרשת החיים ופרשת השבוע מתקרבות, ומתנות פרשניות חד-פעמיות נוצרות. אז נפתח בפרשת השבוע, נצרף את ברוריה התנאית ללימוד ונקטוף כמה פירות.
"כִּי תָבוֹא"
פרשת "כי תבוא" פותחת בתקציר ההיסטוריה היהודית מימי "לך לך" ועד התנחלות השבטים, ומציגה תמונה מתוקה-מתוקה של החיים בכנען: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא... וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים, וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
החיים של "כי תבוא" הם תותים. היה קשה במצרים אז אלוהים הוציא אותנו משם. הוא העניק לנו ארץ מבורכת ולכן יש לנו שפע של תבואה. טנא מלא פירות הוא הדרך שלנו לומר תודה.
ומה אין בסיפור הזה?
לא מסופר כאן על שנות הנדודים במדבר, על המאבקים בין ישראל לאלוהים ומשה, על כך שהקרקע שקיבלנו הייתה מיושבת וה"מתנה" נכרכה במלחמות שמעולם לא הסתיימו. לא מסופר על הבצורות, על מוות ברעב ובצמא ועל המשפחות העניות שאין להן יבולים.
פתיחת פרשת השבוע מזכירה מצגות מחגיגות "יום נישואין". הרגעים המתוקים נשזרים למצגת, והרגעים האחרים מאופסנים במרתפים הסודיים של הזוגיות והמשפחה.
כוחות צה"ל ברצועת עזה. מלחמות שמעולם לא הסתיימו
(צילום: דובר צה"ל)
והאמת? אני לא מכירה את המיקום המדויק של האמת, אבל הגאולה מגיעה בכל פעם שאנו מצליחות להקטין את הפער בין המצגת למרתף. ההסכמה לחשוף לאור השמש והקהילה סיפורים מושתקים, מצמצמת את הפער בין העמדת הפנים המחויכת לכאב המושתק, ובצמצום הזה מתגלה השכינה.
ואיך נספר את סיפור ברוריה?
את ברוריה ההיסטורית לא נכיר, ואפילו לא נדע אם היא הייתה מציאות או אגדה. מצבור הסיפורים התלמודיים על אודותיה בונים דמות של אישה חריפת מחשבה ועמוסת ידע, שחיה בארץ ישראל במאה השנייה לספירה. ברוריה שנארגה לאורך מאות שנים של יצירה אגדית, היא הברוריה שמעניינת אותי.
ברוריה זו השקיעה את חייה בניסיון לרצות את הפטריארך היהודי שישב לה עמוק בתוך הלב; דמות דמונית ומדומיינת, ועם זאת נוכחת מאוד, של תלמיד חכם חמור סבר. היא התאמצה להיות "השפיץ של בריסק", או כפי שאמר (אולי) בן גוריון על גולדה: "הגבר היחיד בממשלה". מכיוון שברוריה הייתה חריפה בצורה יוצאת דופן, היא גם הצליחה. ספוילר: זה לא הפך את חייה למאושרים, ובסוף דרכה לא המתינה לה מדליה אלא חבל תלייה.
כִּי תָבוֹאִי
ברוריה רצתה לבוא הביתה, והבית שלה היה בית המדרש. אלא שבית המדרש החז"לי לא היה דווקא מבנה פיזי, הוא היה בעיקר חבורה. בזמנה של ברוריה התורה עדיין נלמדה בעל פה, ולכן הנכס היקר ביותר בבית המדרש היה ה"חברותא", חבר שידע מסורות ואיתו אפשר היה לשנן ולהציע פרשנויות. החברותא היה הדרך המרכזית לרכישת ידע.
כדי שברוריה תוכל לרצות את הפטריארך שגר לה בלב, היא נזקקה לשיתוף פעולה של תלמידי החכמים. היא לא יכלה לבוא אל הארץ המובטחת בלי שהם יושיטו לה מפתח.
חברתי לבית המדרש של הטוקבקים, בסיפור "כי תבואי" של ברוריה יש תמהיל של כל מה שציינת: עלבון, נאצה, חריפות מחשבתית ומה שאת מכנה "נתינה בראש".
"בלכתך בדרך"
הרגעים המשמעותיים ביותר בבית המדרש נמצאים מחוץ לבית המדרש. מבחינת בית המדרש, "כי תבוא" הוא "כי תצא". הנדודים מאפשרים לחכמים לשלות אוצרות ידע חדשים. כל מפגש עם תלמיד חכם הוא מפגש עם ספרייה חדשה.
ברוריה ידעה את זה. היא ידעה שכדי ללמוד תורה עליה לפגוש תלמידי חכמים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם. תארו לעצמכן את גודל התסכול והאכזבה כשהיא פגשה חכם שלא הסכים לחלוק איתה את תורתו (ובוודאי לא הבין מה הוא מפסיד כשהוא מתעלם מהספרייה המהלכת שהיא הייתה): "רבי יוסי הגלילי היה הולך בדרך. פגש את ברוריה. אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים: 'אל תרבה שיחה עם האישה'?! היה לך לומר: באיזה ללוד?" (מתורגם מארמית לעברית).
האכזבה נמהלת בעלבון ובכעס. רבי יוסי הגלילי, חכם חשוב שנושא מסורות שברוריה תאווה ללמוד, פוגש אותה בדרך בין הגליל לדרום. במקום להתרגש מהאוצר הלמדני שלפניו, הוא מתייחס אליה כמו אל הקול הנשי בווייז. "באיזו דרך נלך ללוד?" הוא שואל בלי לברכה לשלום ובלי לסחור בדברי תורה.
ברוריה לא מנסה להסוות את כעסה ועלבונה, וגם לא את הבוז שהיא רוחשת למי שמשתמש בהלכות צניעות כדי להתנשא עליה. ברוריה מסרבת להיות הקול הנשי בווייז של רבי יוסי. היא מכנה אותו "גלילי שוטה" ובאותה נשימה מסירה את הפרוכת מעל "קודש הקודשים" שלו, זה שבשמו הוא מזלזל במי שהיא באמת.
ברוריה היא אישה שלומדת גם את התורה שמעליבה אותה. לכן היא יכולה לצטט בפניו את ההלכה העתיקה שמאחוריה הוא מסתתר. יוסי בן יוחנן, איש ירושלים, חכם שחי שנים רבות לפניהם, קבע: "אל תרבה שיחה עם האישה". ברוריה מכירה את הקביעה המבישה, והיא מטיחה אותה בפניו של רבי יוסי הגלילי, בצירוף התואר "שוטה".
לקינוח היא מתחכמת ומציעה לו גרסה קצרה ובוטה יותר. אם אתה רוצה לבטל את מהותי ולזלזל בי, היא אומרת, יש דרך קצרה ומעליבה יותר לעשות זאת: "היה לך לומר: באיזה ללוד".
נחמה תאנה. אישה אמיצהצילום: טל שחר"אל תלכי לבדך"?
שלוש מילים מחקה ברוריה מדבריו של רבי יוסי הגלילי: "איזו", "דרך" ו"נלך". "איזו" היא מילת השאלה, היא הזמנה לשקלא וטריא, היא קפסולה של החוויה הלמדנית. "דרך" היא מילה רב-משמעית, וספר משלי מציע את הקונוטציה המינית שלה: "דֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה". ו"נלך"? זה הכאב הגדול של ברוריה. אנחנו לא הולכים יחד, היא אומרת לו, דרך התורה שלך לא מותירה לי מקום. אתה מסתכל עליי וחושב על "דרך גבר בעלמה", ואני מסתכלת עליך וחושבת על איזו מסורת חדשה וטובה. ברוריה זועמת על רבי יוסי הגלילי, היא נפגעת ממנו, היא בזה לו, אך היא זקוקה לתורתו. ונוסף על הכול, היא כופה עליו ללמוד איתה תורה, שהרי היא הפכה את שאלת הווייז לסוגיה שזכתה למקום בתלמוד.
נשים מנומסות והיסטוריה
ההיסטוריונית האמריקאית לורל תאצ'ר אולריך טבעה ביטוי שזכה למקום של כבוד בתרבות הפמיניסטית: well-behaved women seldom make history. בעברית הוא בדרך כלל מתורגם כך: נשים מנומסות לא עושות היסטוריה. אני לא יודעת מה ברוריה רצתה לעשות; אני יודעת שהיא לא הייתה מנומסת או מאופקת, והיא גם לא הייתה מאושרת, אבל היא עשתה היסטוריה. ולך, חברתי מבית המדרש של הטוקבקים, אומר שאני אוהבת ללמוד על ברוריה ומברוריה, אבל כבר שנים רבות שאני לא רוצה להיות ברוריה. אני מנחשת שהיום, בגיל חמישים ושמונה, אני מבוגרת מהגיל שבו ברוריה התאבדה. אני מחבקת אותה, מודה לה וכואבת את סיפור חייה, אבל אני לא מתכוונת לאמץ את הנרטיב שלה. יש לי פרספקטיבה אחרת ולמזלי יש לי גם יותר אפשרויות. יש לי אפשרות לספר את סיפור חיי כפי שאני זוכרת ורוצה לספר אותו, יש לי אפשרות לבטא קשת רחבה של רגשות. ויש לי גם אפשרות לספר את הסיפור היהודי מהפרספקטיבה שלי ושל אחיותיי, ולא מהפרספקטיבה של הפטריארך.
נשים, נימוס, היסטוריה ונחמה תאנה
בשנים האחרונות צמחה בישראל מנהיגה משכמה ומעלה, אישה אמיצה שעושה היסטוריה. שמה נחמה תאנה, ומי שעוד לא שמעה עליה, תעשה גוגל ותגלה את האישה שעומדת מול אחד המנהיגים הדתיים החזקים ביותר בתקופתנו, "הרב" צבי טאו.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerנחמה פתחה תיבת פנדורה של האשמות בפגיעה מינית נגד טאו, מנהיג הציבור החרד"לי. המשטרה המליצה להעמידו לדין, והפרקליטות? היא מנומסת ולא עושה היסטוריה. אז ביום שני הקרוב, 23.9 בשעה חמש, נעמוד עם נחמה מול פרקליטות מחוז ירושלים, נפגין ונדרוש העמדה לדין. כי "אמת מארץ תצמח". זה הקישור להרשמה להפגנה.
שבת שלום.
