"השנה אלוהים צריך לצום"
כלל ידוע הוא שאם יש לשאלה תשובות רבות, כנראה אין לה אף תשובה טובה. חפשו בגוגל את השאלה "מדוע מגילת קהלת נקראת בחג הסוכות" ותגלו רשימה לא קצרה של תשובות, שאף אחת מהן לא משכנעת. בהיעדר תשובה ברורה נפתחים שערי הדרשנות – והתשובות המעניינות, היצירתיות והאישיות ממלאות את חלל חוסר הוודאות אבל גם מסמנות אותו.
מבחינתי, ובמיוחד בשנה זו, מגילת קהלת היא התגובה העמוקה, המבוגרת והמאתגרת לימי התשובה הארוכים שמתחילים בראשית חודש אלול ומסתיימים ביום כיפור. השנה, במהלך יום כיפור, אמרה לי חברה: זו הפעם הראשונה שאני רואה בירושלים נשים וגברים שמדברים בטלפון ואוכלים בפרהסיה (אומנם מדובר אולי בשכונה החילונית האחרונה של העיר, ובכל זאת ירושלים היא ירושלים). השבתי: "כנראה הם החליטו שהשנה אלוהים צריך לצום".
לא, אני לא באמת מאמינה בזה. אני לא צמה ביום כיפור (אבל גם לא אוכלת בפרהסיה) ואני לא מצפה מאלוהים לצום. על המלחמות, הטבח, האלימות והאטימות אחראית האנושות. הגיע הזמן שננהל את השיחה הזו עם עצמנו. אלוהים שלי (שאיני יודעת מה ומי היא) לא אחראית לאלימות האנושית. היא לא הסוהרת או הגננת שלנו. אנחנו לא אמורות לבקש ממנה סליחה ולא לצפות ממנה שתיתן כדור הרגעה לתוקפנות האנושית.
במובן הזה ימי התשובה שהדורות מתחו לאחור, מיום כיפור ועד ראש חודש אלול, הם לא הימים הרוחניים שלי. הייתי רוצה לומר שרעיון התשובה של הימים האלה לא מדבר אליי, אבל האמת היא שהוא מדבר אליי באופן פוצע. שנים רבות חונכתי להכות על חטאים שלא חטאתי, ולבקש סליחה מאלוהים קפדן, נוקם ונוטר.
מבחינתי, הקריאה במגילת קהלת בחג הסוכות היא תיקון להשטחה הרוחנית של יום כיפור.
לחיי הסתירות
חכמי התלמוד מספרים שדרכו של קהלת אל התנ"ך היהודי לא הייתה פשוטה. "ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה", נכתב במסכת שבת בתלמוד הבבלי (במקומות אחרים נאמר שהבעיה היא "שדבריו נוטים לצד מינות" – כלומר, לכפירה באמונות המקובלות על החכמים). דווקא משום כך אני רוצה להודות לקהלת ולחכמים שהתעקשו להכניס את ספר הסתירות לקאנון היהודי.
מי שדבריה לא סותרים זה את זה, אמורה להיות מודאגת. סתירות בין ערכים, בין דעות, ובין שני אלה למעשים, הן לחם חוקנו. ההסכמה לחשוב מחשבות סותרות, להרגיש חוסר יציבות ולשנות את עמדותינו, מעידה שאנחנו מתפתחות, שאנחנו מתלבטות ומנסות בכנות לפענח עולם שלא ניתן לפיענוח.
מי פוחדים מסתירות?
ממסדים פוחדים מסתירות. ממסדים פוליטיים ודתיים. הממסדים שרוצים לראות בנו כבשים צייתניות שילכו אחריהם באש ובמים. ראשי הממסד, הרבנים והפוליטיקאים, יכולים כמובן לשנות את עמדותיהם בכל רגע, אבל מאיתנו הם מצפים לצייתנות: "את תהיי תמיד ליכודניקית", "אתה תהיה תמיד שמאלן" – כך הם מחנכים אותנו. הם אף מרהיבים עוז וקושרים אמונה לאמונה, ומוכרים לנו חבילות רוחניות שאין לפרקן: שמאלנית צריכה להיות חילונית, חרדי צריך להדיר נשים ולהתנגד ללימודי ליבה, דתי צריך להיות ימני. החבילות מפורטות, כבדות ואין בהן לוגיקה מלבד אחת – הן הופכות אותנו לבורות וצייתניות. קל לשלוט במי שריחיים על צווארה.
אם כן, קהלת הוא ספר חכם, אנושי, מלא כנות ולא פעם גם עצוב. אם יש בו, מלבד סתירות, דברים שמטים לצד המינות, גם זו גדולה רוחנית. הרי מי רוצה להאמין בסיסמאות דתיות? אמונה עמוקה היא אמונה מתלבטת, פוצעת ונפצעת. אמונה אינה קלות דעת.
התמזל מזלנו וחכמים פלורליסטים שאינם תאבי כוח הצליחו להכניס את קהלת לתנ"ך ולהביא אותו מדי סוכות לאוזני הקהילה בבית הכנסת, בשבת חול המועד. גם אם אתן לא הולכות לבית הכנסת, תנו לעצמכן שעה של שקט וקראו במגילת קהלת. היא נכונה תמיד ונכונה שבעתיים בשנה זו, שנה שתמימות דתית לא אפשרית בה.
להוסיף חטא על פשע?
כדרכם החתרנית של חז"ל (שהיו בזמנם שוליים דתיים ולא ממסד), הם מפרשים את קהלת באופן שמעמיק את הסתירות וגם את הנטייה לצד המינות. פסוק מפתיע במקבץ פסוקי הסיום של קהלת הפך לכר פרשני-חתרני: "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה". לקראת פרידה, מציע הספר התבוננות רפלקטיבית, יהירה משהו, על עצמו. קהלת לא היה רק חכם, הוא גם לימד את העם ופיתח דרכי למידה חדשניות: איזון, חיקור ותיקון משלים.
שרשרת הדרשות החתרניות שלפנינו נתלות בפועל "איזן", ובדרכן הנועזת מוציאות את התורה מהאיזון (כי איזון הוא לא דשן לנשמה): "לקופה גדולה מלאה פירות ולא היה לה אוזן ולא הייתה יכולה להיטלטל ובא פיקח אחד ועשה לה אוזניים והתחילה להיטלטל על ידי האוזניים. כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה, וכיוון שעמד שלמה התחילו הכול סוברים תורה".
הדרשה, העדינה ביחס לבאות, מדמה את התורה לכלי בלי ידיות, בלי "אוזניים". יש בתורה פירות נהדרים אבל אין דרך להעביר אותם מקהילה לקהילה, ממקום למקום. אלוהים לא יצר תורה מושלמת, הוא השאיר לנו עבודה. באופן מפתיע, דווקא הספקנות, השאלות, הסתירות ואפילו דברי המינות של קהלת הם הכלי שמאפשר להעביר את התורה בין הקהילות והדורות. הם, ולא הוודאות, יוצרים קשר אנושי אל התורה.
המשל הבא על התורה נועז במיוחד: "לקיתון גדול שהוא מלא רותחים ולא היה לו אוזן להיטלטל ובא אחד ועשה לו אוזן והתחיל להיטלטל על ידי אוזנו". בניגוד למשל הקודם, התורה לא מלאה בפירות טובים, אלא במים רותחים. התורה מסוכנת, הרעיונות שלה יכולים לפצוע (תחשבו על דמות האל ועל הדרישות הדתיות הבלתי-מתפשרות של התורה). סימני השאלה שמציב קהלת, העצב הקיומי שהוא מדלל בעזרתו את הוודאויות המקראיות, הם הידיות שמאפשרות לנו לשאת את התורה המסוכנת.
המשל השלישי מחזיר לתורה את המתיקות, אך מסבך את האפשרות להגיע אל התוכן המתוק: "לבאר עמוקה מלאה מים והיו מימיה צוננים ומתוקים וטובים ולא הייתה ברייה יכולה לשתות ממנה, בא אדם אחד וסיפק לה חבל בחבל, משיחא במשיחא, ודלה ממנה ושתה, התחילו הכול דולים ושותים, כך מדבר לדבר ממשל למשל עמד שלמה על סודה של תורה".
הפעם האתגר אינו ב"אוזניים" של התורה, שכן לא כלי לפנינו, כי אם באר. התורה, קובע הדרשן, לא מביאה את עצמה אל הלבבות הצמאים. התורה לא זמינה לנו. דורות על גבי דורות של דרשנים ודרשניות נדרשים לשלב ידיים (חבל בחבל, משיחא במשיחא) כדי לדלות מים מתוקים מבאר עמוקה מאוד. ושוב, אלוהים יצר תורה בלתי נגישה, תורה שדורשת התערבות אנושית. הדברים החתרניים, הסתירות ודברי המינות הם לא המכשול בפני הבנת התורה; הם החבלים.
להפריך, לפרק או להשיב
התרבות התלמודית הפכה את הוויכוח לאומנות, למטרה, לאמירה דתית עצמאית. משום כך היא הורישה לנו מילים רבות שמתייחסות לשלבי הוויכוח. אני אוהבת את הצורה "להפריך". גם "לפרק" יפה בעיניי, ושניהם עולים עשרת מונים על "להשיב". התשובה דומה למשחק מסירות – צד אחד תוקף והצד השני שולף תשובה, ושני הצדדים מעמידים פנים שדעותיהם מוצקות. אין להם ספקות. ההפרכה מציעה תהליך אחר, עדין כמו העבודה עם בצק פריך. כל תשובה שניתנת מתפרקת ומתפוררת על ידי הלמדנים. התשובות החזקות צריכות לאבד את כוחן למען הספק. את החוכמה הזו ניסח עבורנו יהודה עמיחי: "הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים / הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה / כְּמוֹ חָצֵר / אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים / אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ". כמה נכון וטוב לעבור מהוודאויות של יום כיפור אל האדמה התחוחה של קהלת.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר התקיים בבית המדרש דיון בשאלה האם יש מקום למונח השיפוטי "התקרבנות" ולהבחנה בין "קורבן" ל"התקרבנות". מתוך הדיון אני מצרפת כאן את ההסבר המצוין של עפר קולטון (וכמה טוב שציינת את שמך ואני יכולה להביא דברים בשם אומרם): "איך נדע אם אדם (בת אדם) הוא קורבן או מתקרבן? כלום היינו במקומו? הלכנו בנעליו? וכמה באמת אנחנו יודעים על האחר ונסיבותיו ש'הרווחנו' את הזכות לדון אותו? אז אולי ראוי שלפני שנשים תגית נבחן ראשית את עצמנו וגם ננסה להבין את האחר".
שבת שלום ומועדים לשמחה.
