דלתות מסתובבות
דמיינו אישה שחיה בשנת 1848, נקרא לה אליזבת. היא בת 33 ויש לה שלושה ילדים צעירים. כמרבית האימהות, גם היא מוטרדת מענייני פרנסה וטיפול בבית. דמיינו את אליזבת ביום קֵיצי וחם בתחילת חודש יולי. היא בוודאי נופלת מהרגליים וחושבת איך תגיע לסיומו. העלילה הביתית מקבלת תפנית כאשר ג'יין, חברתה, מזמינה אותה לשתות תה. אירוע שתיית התה אורגן לכבודן של כמה חברות שהתארחו בעירן, סנקה פולס שבמדינת ניו יורק.
לוּ חבורת הנשים הזו הייתה עושה את המתבקש, ההיסטוריה הנשית והאנושית הייתה נראית אחרת. כמה טוב שהן הפתיעו את עצמן ואת ההיסטוריה. הן לא שוחחו על ענייני הבית והמשפחה, אלא בחרו לדבר על מצבן של הנשים בזמנן, והן לא הסתפקו בדיבורים. בסיום מפגש התה הן פרסמו הזמנה לכנס שיתקיים כעבור עשרה ימים ובו יעסקו "במצב ובזכויות החברתיות, האזרחיות והדתיות של הנשים".
עצרת בחירות ראשונה של קמלה האריס כמועמדת לנשיאות
(צילום: רויטרס)
גיבורת הסיפור שלנו היא אליזבת קיידי סטנטון, ולא היה לה מושג שבאותו יום בחודש יולי היא הקימה את אחת התנועות החשובות בהיסטוריה, התנועה שתשנה את גורלו של מחצית המין האנושי ובכך תשנה את גורל האנושות כולה – התנועה למען שוויון זכויות וזכות הצבעה לנשים.
השנים יחלפו, אליזבת סטנטון תהפוך לאישה מוכרת ולמודת מאבקים, והיא תזדקן ותמות לפני שהדבר המתבקש וההגיוני שהיא וחברותיה לחמו עליו יתגשם. כמשה על הר נבו, היא לא נכנסה אל הארץ המובטחת. בניגוד למשה, לא היה לה אלוהים שהראה לה מרחוק את התגשמות חלומה.
להתעקש על ההליכה בשולי הדרך
עוד נשוב אל הסופרג'יסטיות – ומהן נעבור, כפי שכבר ניחשתן, אל בנות צלפחד, גיבורות פרשת השבוע. אבל לפני כן נפנה אל משנה שמעוררת לא מעט תמיהות – "רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה', מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". את קוראת את המשנה ושואלת את עצמך מה מבהיל את רבי שמעון. מדוע הוא רוצה שתלמידי חכמים ילכו בדרך בעודם משננים את התורה שבעל פה, במקום להתפעל מהאילן ומהניר (העץ והשדה החרוש, בשפתנו). כל כך לא מיינדפולנס מצידו.
את המשניות יצרו החכמים, את הטבע יצר אלוהים – איך יכול רבי שמעון לדרוש מהחכמים לעסוק במשניות האנושיות ולהתעלם מיופיו של הטבע? יש לשים לב לאיום המצטרף לדבריו של רבי שמעון: "כאילו מתחייב בנפשו". באמת? בן מוות? על מה התבהלה?
רבי שמעון בר יוחאי היה חכם (וגם קנאי), והוא פחד מאליזבת סטנטון. הוא לא הכיר אותה, אבל הוא הכיר את התופעה. הוא ידע מה קורה אם אנשים (וחס וחלילה נשים) סוטים מהשביל שההנהגה סימנה להם. הוא לא רצה שנתפעל באופן חופשי מהעולם. הוא רצה להשאיר את התיווך בידיו ובידי חבריו.
בדבר אחד רבי שמעון צודק; הסופרג'יסטיות סטו מהדרך והתחייבו בנפשן, כמה שהן התחייבו (וכמה שאנו חייבות להן). הסטייה מהדרך מסוכנת, היא יכולה לעלות בלעג ובבידוד חברתי, היא התחייבות בנפש. אבל ההליכה בתלם היא בזבוז של החיים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
אני לא אוהבת לכנות אותן "בנות צלפחד", שהרי התורה, שלא מרבה להזכיר נשים ובוודאי לא להעניק להן שמות, העניקה לבנותיו של צלפחד שמות, ושמות יפים ומשמחים: "מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה". שמות שמבטאים מחול ותנועה, מעגל וגיל, מלכות ורצון. רצון עצמאי. ובכל זאת, קשה לציין את כל חמשת השמות. אני מהרהרת באפשרות לקרוא להן בכל פעם על שם אחת הבנות: "נֹעה ואחיותיה / תרצה ואחיותיה..." או למצוא ראשי תיבות שהולמים את אישיותן המיוחדת. חברות וחברים בבית המדרש של הטוקבקים, אודה על הצעות לשם קבוצתי לחמש הנשים האמיצות מפרשת השבוע.
החובה להיות "אחרת"
חמש הנשים בחרו בדרך האחרת, ביציאה אמיצה ופומבית מול העם והמנהיגות. הן הסתכנו בכבודן, הן הסכימו לחדול מלהיות בנות מיוחסות של אב מיוחס משבט מיוחס, הן לקחו בחשבון שאיש לא ירצה להתחתן עם "פמיניסטיות עצבניות", עם הנשים שמאיימות על הנכס החשוב ביותר של הפטריארכיה – שליטה כלכלית.
3 צפייה בגלריה
פעילות למען זכות בחירה לנשים בארצות הברית באוגוסט 1920. צעד שאין ממנו חזרה
(צילום: Keystone / Hulton Archive / Getty Images)
הן ידעו שרוב הסיכויים שיגלגלו אותן מכל הדיונות המדבריות, ובכל זאת הן בחרו להתבונן בשולי הדרך ולהגיע למסקנות מטלטלות: "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ, לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן, תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'".
מאחורי הקלעים
כשאני מנסה להבין את ההתרחשות שהובילה לעמידה האמיצה של חמש הנשים, אני מעלה בדמיוני את תמונת מפגש התה של אליזבת סטנטון חברותיה. אני חושבת על ההחלטה שהתקבלה ברגע של זעם, שהלך והתגבר ככל שהחברות הסכימו לראות את המציאות כפי שהיא ולא כפי שחינכו אותן לראות. אני חושבת על עשרת ימי התשובה, עשרת הימים שבין פרסום המודעה לקיום הכנס, על הפחד שתומכות לא יגיעו ויריבים דווקא כן. על קביעת סדר היום, על שיקולים פוליטיים מול שיקולים ערכיים, על ההבנה שהן עושות צעד שאין ממנו חזרה.
אני מדמיינת את תרצה ואחיותיה יושבות באוהל, חולטות עלים של אזובית סיני (מזכירות לעצמן את כוחות המרפא שיש בה), שותות את התה החם ומדברות על מה שבאמת חשוב להן, מה שיקבע את גורלן וישפיע על נשים אחרות – הקרקעות של אבא. האם הן השתמשו בטיעון שאין להן אחים כי האמינו שגברים זכאים לנכסים ונשים לא, או שהן הבינו שמלוא תאוותן לא תינתן להן, ולכן הסתפקו במועט וביקשו נחלה רק עבור נשים שאין להן אחים? כך או אחרת, הן נחלו הצלחה בלתי נתפסת.
משה, שאולי לא רצה להסתכסך עם הגברים או עם הנשים (יש לזכור שהגברים בדיוק חטאו בחטא בעל פעור ו-24 אלף מהם מתו. הוא לא יכול להרשות לעצמו עימות נוסף עם הגברים וגם לא סכסוך ראשון עם הנשים הנאמנות לו), החליט לא להחליט והעביר את השאלה לבג"ץ של אותם ימים – לאלוהים. אלוהים החליט להחליט ולהפוך את המקרה שלהן לתקדים: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ".
נכון, הן השיגו הישג חלקי, ועדיין מהפכני. נשים יכולות להיות בעלות קרקעות, נשים יכולות לנהל עסקים, לסחור באדמותיהן ולצבור הון. וגם אם הזכות הזו ניתנת רק לנשים שאין להן אחים, היא משנה את תמונת העולם ביחס לנשים ומקצרת את הדרך לשוויון.
גם הגברים מערערים לעליון
הגברים של שבט מנשה מטכסים עצה. הם מבינים את גודל ההישג של נֹעה ואחיותיה, והם לא רוצים לתת לו להתממש. מה יקרה כשנשים יראו שלחברותיהן יש רכוש, אולי יתעורר התיאבון שלהן? הם יושבים וחושבים ומעלים טיעון חזק – הכלכלה הישראלית בנויה במבנה פטריארכלי, לאישה אין שבט ואין נחלה, נשים נשואות מצטרפות לשבט של הגבר שאליו נשאו. אם רק כמה נשים יקבלו קרקעות, ייווצר חוסר שוויון, שהרי הקרקעות של אותן נשים ייגרעו ממכסת הגברים של השבט.
3 צפייה בגלריה
קמלה האריס. קצת יותר ממאה שנה אחרי ניצחון הסופרג'יסטיות
(צילום: Kevin Mohatt / רויטרס)
מדהים. הם לא חשבו להציע לייצר שוויון על ידי חלוקת כל הקרקעות לנשים ולגברים. הם אפילו לא חשבו על כך שבכל השבטים יהיה מספר דומה של נשים יורשות, ולכן אין צורך לדאוג. הם בוודאי לא חשבו לפרגן למִלכה ואחיותיה. הם חיפשו תירוץ שיאפשר להם לבטל את ההישג של הנשים (אני מדמיינת לעצמי את מחלה ואחיותיה, מבועתות לנוכח האפשרות הממשית שהישגן ירד לטמיון). לבסוף, מושגת פשרה שמוחקת כמעט לגמרי את ההישג של האחיות: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים". כן, שמעתן נכון, הנשים יכולות לרשת, אבל אז ייאסר עליהן להתחתן מחוץ לשבט. כמה אירוניה יש בקביעה "לטוב בעיניהן תהיינה לנשים". גזלייטינג במיטבו.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerלזכותם של חז"ל
חז"ל החליטו לבטל את הצעת הפשרה שהשיגו הגברים של שבט אפרים. באומץ פרשני מעורר גאווה, הם קבעו שהדרישה להינשא לבני השבט בלבד היא בגדר "עצה טובה" שאלוהים ייעץ לבנות השבט, "שלא יינשאו אלא להגון להן". הלוואי שהרבנים בני זמננו יראו וילמדו איך אפשר לבטל מצוות מקראיות.
מחזיקה לה אצבעות
מאה וארבע שנים לאחר ניצחון הסופרג'יסטיות, אלפי שנים לאחר ההישג של בנות צלפחד – אני מחזיקה אצבעות לקמלה האריס בבחירות לנשיאות ארצות הברית.
שבת שלום!
