"מחכים לצעדים קרבים"
כאלף שנים עברו מהיום שבו ניסחו יהודים אנונימיים את הקריאה שפותחת את ליל הסדר – "כל דכפין ייתי וייכול (כל מי שרעב יבוא ויאכל)" – ועד ליום שבו יורם טהרלב ניסח את מקבילתה בעברית-ישראלית: "מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם".
הכרזת "הא לחמא עניא" (זה לחם העוני) ושירו של טהרלב מציעים את תמצית הקסם של הקהילתיות היהודית; חוקי הצדקה במקרא, האגדות העממיות, המסורות הקהילתיות, מנהגי קמחא דפסחא, הבחירה המוכרת להשאיר בגדים וריהוט ליד פחי הזבל והמנהג של חנויות המכולת להשאיר בסוף השבוע ארגזי מזון ליד החנות הסגורה.
שולחן הסדר עם כיסאות ריקים, ביוזמת מטה משפחות החטופים בבריטניה
(צילום: שירית גל)
אני ביקורתית מספיק כדי לדעת שדאגה לשכבות החלשות היא לא כל הסיפור של הקהילתיות היהודית. יש לנו רגעים פחות מרשימים, אבל עכשיו ערב פסח ואני מרשה לעצמי להתגאות במורשת הדאגה לחוליות הנזקקות.
"מחכים עד בוא הליל"
ההצהרה "הא לחמא עניא" נולדה כנראה בקהילה יהודית בבלית לא יאוחר מהמאה התשיעית לספירה. יותר מכך לא ידוע לנו. לעומת זאת, רגע הולדת שירו של טהרלב ידוע. כך כתב על רגע זה חוקר הזמר העברי, עפר גביש (מתוך אתר האינטרנט שלו): "המקרה קרה ב-1945, כאשר פרץ הפלמ"ח למחנה המעצר בעתלית, ושחרר מעפילים ממעצר הבריטים. באישון לילה יצאו הכלואים ששוחררו, טיפסו במעלה הכרמל, בדרכם לבית אורן, השחר כמעט עלה וחבורת המפקדים הצעירה החליטה להמשיך במסע ולרדת לצד השני של ההר, לקיבוץ יגור. שם כבר חיכו להם כאלף מתושבי חיפה והקיבוצים באזור, הבורחים התערבבו בהם והבריטים נסוגו בלי שתפסו אפילו מעפיל אחד.
"בפתח בית הילדים בקיבוץ יגור עמד אותו בוקר ילד בן תשע והתבונן בנחיל האדם שגלש מן ההר, היה לו ברור שהוריו לא מכירים אותם אך בכל זאת נתנו להם להיכנס ואפילו חילקו להם אוכל ובגדים. 38 שנים אחר כך כתב אותו הילד שיר וסיפר על חברי הקיבוץ האומרים לניצולי השואה: 'מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם, מי שעייף ימצא פה צל ומי באר'".
הלעג האכזר של הגורל
הפריצה למחנה עתלית התרחשה בתשעה באוקטובר 1945 ובזכותה שוחררו 208 מעפילים מהמעצר. יעברו 78 שנים פחות יומיים, ובשבעה באוקטובר 2023 יילקחו בשבי לרצועת עזה 253 אנשים, נשים וטף. הפעם אנחנו לא מביאים ישועה לכל מי שנקלעו למצוקה.
3 צפייה בגלריה
שולחן ערוך לסדר פסח בניר עוז, עם תמונות בני משפחת ביבס שנחטפו לרצועת עזה
(צילום: Amir Cohen / רויטרס)
"מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם"?
עבור רבות מאיתנו, ההבנה שליל הסדר בפתח הופכת את הימים לטרופים. לא הניקיונות או הבישולים משגעים אותנו, אלא הידיעה שחטאנו לשבועה היהודית העתיקה: "כל דכפין ייתי וייכול". איך נסב לשולחן הסדר, איך נאמר "הא לחמא עניא", בידיעה שהמנהיגות היהודית, במשמרת שלנו, לא נאמנה לאחריות הקהילתית היסודית?
כאשר התלמוד משווה בין שלושה סוגי ייסורים: חרב, רעב ושבי, הוא קובע ששבי קשה מכולם (כיוון שבתוכו נמצאים גם הרעב וגם החרב). משום כך פדיון שבויים מוזכר כמצווה הגדולה של התרבות היהודית.
המנהיגות בת זמננו כשלה במצווה הקהילתית החשובה לנו מכול. בניגוד לדורות אחרים (ובניגוד לפריצה למחנה המעצר בעתלית), מדובר בתקופה נדירה שבה העם היהודי ריבון לגורלו. חטיפת שבויות ושבויים במדינת ישראל לא הייתה אמורה להתרחש. לו היו המנהיגים הפוליטיים והצבאיים יותר קשובים ופחות יהירים, טבח שבעה באוקטובר לא היה מתרחש.
לו היו מנהיגינו ממהרים לקיים את מצוות פדיון שבויים בטרם יקיימו את "מצוות" "שפוך חמתך אל הגויים", לו היו משכילים לכרות ברית עם מדינות העולם כבר בשבעה באוקטובר והיו קובעים שכל הנקמות (המיותרות, שלא מולידות דבר מלבד עוד נקמות) נדחות מפני פדיון השבויות והשבויים, היה ביכולתם לתקן מעט מהאסון הנורא שגרמו לו.
אבל כל אלה לא התרחשו. מדינת ישראל עוברת מנקמה לנקמה, משכחה עצמית אחת לשנייה, והשבויות והשבויים מכלים את חייהם במנהרות החמאס. "בימים אשר כאלה / מחכים עד בוא הליל / מחכים לצעדים קרבים / לא סוגרים את הבריח / לא עוצמים את העיניים / בימים כאלה מקשיבים". הפער בין המנהיגות שלנו, על כל זרועותיה, ובין העם הנפלא שלא עוצם עין והופך כל אבן במאמץ להחזיר הביתה את מי שעדיין בין החיים, בלתי נתפס ובלתי נסלח.
בין חירות לאחריות
איך נסב לשולחן הסדר השנה? איך נצביע על המצה ונכריז "הא לחמא עניא" ביודענו שאחיותינו ואחינו בקושי אוכלים לחם עוני ולא השכלנו להצילם?
חג החירות נחגג על ידי העם היהודי גם בהיעדר חירות, זה מובן מאליו. רוב השנים שבהן חגגנו את חג החירות לא היינו בני ובנות חורין (במובן הפוליטי) אבל האמנו באחריות, בסולידריות ובקדימות המובנת מאליה של מצוות פדיון שבויים. השנה לאמירה "כל דכפין ייתי וייכול" יהיה ניחוח של שקר, ניחוח של בגידה. אני לא יודעת מי תצליח לומר את המילים האלה ולפתוח את סדר פסח כהלכתו.
המצה מתפוררת על שולחן האוכל הקהילתי שלנו.
לדעת שהושטנו יד
כאשר חכמי התלמוד מדברים בשבחו של האמורא הבבלי, רב הונא, הם מספרים שהיה נוהג לעשות מעין הכרזת "הא לחמא עניא" בכל יום. בתרגום לעברית: "כאשר הוא היה אוכל את פתו הוא היה פותח את שער הבית ואומר: כל מי שצריך – יבוא ויאכל".
בשילוב של כנות והומור האופייניים לתלמוד, מגיב רבא על רשימת מעשי החסד המיוחסים לרב הונא וקובע: את כל מעשי החסידות שלו גם אני יכול לעשות, מלבד מעשה אחרון זה, של פתיחת דלת ביתי לנצרכים בתחילת כל ארוחה.
אנחנו יכולות להסב לליל הסדר גם אם לא פתרנו את כל המצוקות הקהילתיות, אבל חשוב שכל אחת תוכל לומר לעצמה שבדרך כזו או אחרת היא הושיטה יד לזולת. אם כל אישה שיש לה די מחסורה, תדאג לתמוך (כלכלית, רגשית, בכל דרך שהיא יכולה) באישה אחת שאין לה, העולם יהיה מקום מתוקן.
צרעת הבית
הפצע המוגלתי של השבויות והשבויים ברצועת עזה הוא הקצה העליון, הבולט, של הזיהום המנהיגותי העמוק שממנו סובלת החברה הישראלית.
בפרשת השבוע נקרא על נגע מוזר ששמו "צרעת הבית". כשאנו מתבוננות על המציאות הישראלית הנגע המוזר הופך למובן, הבית השלישי מצורע: מספר הנרצחים הערבים בחברה הישראלית מאמיר והמשטרה לא עוצרת את הזינוק במספרים; נשים נרצחות ונאנסות ואין לדמן דורש; ילדים מוכים ונאנסים בבתיהם; מעשי "תג מחיר" בשטחים זוכים להעלמת עין מצד הצבא; כמאה אלף איש ואישה הפכו לגולים במדינתם ופתרון לא נראה.
היחס המחפיר כלפי החטופות והחטופים ומשפחותיהם חושף את הזיהום העמוק של המדינה שלנו, שראשיה לא רשאים לומר השנה: "כל דכפין ייתי וייכול". אתם הפקרתם, ואתם הראשונים שתודרו משולחן הסדר.
דיינו
בסוף השבוע שעבר ישבו מיליוני אזרחיות ואזרחי המדינה, רועדים מאימה, מעייפות ומייאוש. הפחד לא היה רק מהמתקפה האיראנית אלא בעיקר מהידיעה שאין "מנהיג לבירה זו". עוד לפני שהגיעו הטילים האיראניים, ולמזלנו יורטו בהצלחה, ידענו שהמדינה שלנו לא תניח לנו. צר לי שעליי להשתמש בתיאורים בוטים, אבל זו תהיה האמת המדויקת – פרנסי מדינת ישראל עסוקים בתחרות הגברית העתיקה בעולם: למי יש טיל ארוך יותר. נקמה גוררת נקמה גוררת נקמה, ואנחנו לא רואות את הסוף.
למנהיגינו אומר: למרות החוסן הפיזי והמוסרי של החברה האזרחית בישראל, הגיע הרגע שבו תבינו ש"דיינו". ילדינו נהרגים ונפצעים, השבויות והשבויים גוועים, הפשיעה האזרחית מוזנחת ועכשיו הפלתם עלינו מלחמה עם איראן. כל מלחמה היא הפסד, וכמובן המלחמה הנוכחית היא אם כל ההפסדים. הפקרתם אותנו לגורלנו, הוכחתם לנו שאתם נעדרי שיקול דעת ואחריות מוסרית. דיינו.
תעצרו את האש בכל הזירות, תביאו את כולם הביתה ותעזבו אותנו לנפשנו. לאיטנו נצא לחרות: נלקק את הפצעים, ננחם ונתנחם, ונבחר מנהיגות אחראית.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר, בהתייחסותי לצרעת כאל דימוי חי גם בימינו, הבאתי כדוגמה אישה שהתבקשה על ידי נוסע חרדי לעבור מקום במטוס כדי שלא תשב לידו. היא סיפרה שהחוויה הזו גרמה לה להרגיש כמו מצורעת. בתגובה כתב בבית המדרש חברנו ראלף: "אני כחרדי מרגיש כמצורע כשאני בין חילונים בטיסות או בבתי חולים".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerראלף יקר, אני באמת מצטערת שזו הרגשתך. כדי שאפשר יהיה לדאוג לשינוי, עליך להסביר ממה נובעת הרגשה זו. שכן אם היא נובעת מהעובדה שאינך יכול לכפות על אישה לעבור מקום במטוס, או לכפות על חולות בבית חולים לאכול רק את האוכל שאתה מרשה להן, יש לנו בעיה. העולם לא חייב להשתנות בשבילך, אתה צריך לדאוג לחיות בעולם בצורה שתהיה לך אפשרית בלי לשחק בחירויות של הזולת.
שבת שלום ותפילות לחג חירות.
