ויקטוריה חנה ומאיה בלזיצמן, "האילן". מתוך אירוע ט"ו בשבט "בסוד קולות רבים"
(הספרייה הלאומית)
1. ט"ו בשבט הוא לא חג
גם אם תחפשו היטב בתנ"ך, לא תמצאו חג בשם ט"ו בשבט. האזכור הראשון של האירוע הוא מלפני 2,000 שנים, כאשר חכמים התווכחו ממתי סופרים את שנות האילנות בארץ ישראל. הסיבה לכך היא שהתורה אוסרת לאכול או ליהנות מפירות של עצי פרי בשלוש השנים הראשונות שלאחר הנטיעה. אם נטעתם בתחילת החורף, החל מט"ו בשבט מתחילה שנת החיים השנייה של העץ. אם זה נשמע לכם מוזר, קחו בחשבון שבדיוק באותה שיטה היהודים ספרו את שנות המלכים, רק ש"ראש השנה למלכים" הוא א' בניסן.
רק לפני כאלף שנים החלו היהודים להתייחס לט"ו בשבט כאל מועד חגיגי. בין השאר אסרו לקיים ביום זה תענית וגם אין צורך לומר בתאריך הזה קטע מהתפילה הנקרא "תחנון".
2. מתחברים דרך פיוטים
הדרך הטובה ביותר להתחבר למסורת היא דרך מוזיקה (ואוכל). ב"אתר הפיוט והתפילה" התחקו אחר הפיוטים שנאמרו בט"ו בשבט, ומתברר שב"גניזה הקהירית" נמצאו שני פיוטי-תפילה בני יותר מאלף שנה שנאמרו ביום זה, בתקווה להצלחת היבול.
"אז ירנן"
(מילים: הרב יוסף חיים (הבן איש חי), לחן ממסורת יהודי בבל, עיבוד וביצוע: הרב דוד מנחם, אלעד גבאי ויאיר)
הנה הפתיח של אחד מהם (כנראה מאת רבי יהודה בן משה הלוי), בעברית מליצית. נראה אתכם מפענחים אותו בלי התרגום (בסוגריים) של יהושע גרנט: "אֶדֶר נִזְלֵי יֶשַׁע תַּזִיל (שפע גשמי ברכה תמטיר) לַהֲמוֹנַיי, אֱגוֹז יַפְרִיחַ לִמְעֻודָּנַיי (לישראל), בְּרֹאשׁ שָׁנָה לְאִילָן אַמֵּץ (חֲזֵּק את) אֱמוּנַיי (ישראל), "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה'". לאורך השנים חוברו בגולה פיוטים נוספים שנאמרו בט"ו בשבט, כמו למשל "אז ירנן עצי היערים", שחיבר הבן איש חי, במאה ה-19, או "יום זה מפינו", שהיה אהוב על יהודי מרוקו.
בספרייה הלאומית ייערך הערב (ה', בשעה 20:00) אירוע ט"ו בשבט - "בסוד קולות רבים - תפילת האדם על הטבע", שישודר באתר ובפייסבוק של הספרייה הלאומית, ללא תשלום. בין המשתתפות גם ויקטוריה חנה ומאיה בלזיצמן, שמבצעות פה בבכורה את "האילן".
3. בט"ו בשבט לא צריך לאכול פירות יבשים
בימי הביניים היהודים באירופה התגעגעו לארץ ישראל, אבל רק בודדים הסכימו לגור שם. את החיבה לציון הם ביטאו בעזרת אכילת פירות. בספר "תיקון יששכר" מהמאה ה-16 נכתב כי בט"ו בשבט: "האשכנזים ישמרם צורם וקונם נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום".
במאה ה-17 ייסדו חכמי צפת מנהג של "סדר ט"ו בשבט" שבו עודדו אכילת פירות מארץ ישראל ואמירת פיוטים בשבח הארץ הקדושה. בקרב יהודי אשכנז היוזמה התקבלה בהתלהבות, ובמאה ה-18 נפוץ באירופה ספר "חמדת הימים", שכלל פרק מיוחד בשם "פרי עץ הדר" ובו "סדר ט"ו בשבט" הכולל ישיבה לצד שולחן ערוך, שתיית ארבע כוסות, אכילת פירות וקריאת טקסטים מהמקורות. אם זה מזכיר לכם את פסח, אתם לא טועים.
הייתה רק בעיה אחת שעליה לא חשבו חכמי צפת - הם רצו לעודד אכילת פירות מארץ ישראל, אבל מכיוון שראש השנה לאילן חל בחודש ינואר, כשאירופה מושלגת וקפואה - הדרך היחידה לאכול פירות בכלל, ותוצרת מארץ ישראל בפרט, היתה לאחר ייבוש שלהם.
4. החג של המורים
במאה ה-17 חי רבי יוזפא, השמש של קהילת וורמייזא (גרמניה). הוא ציין בכתבים שלו כי ט"ו בשבט הוא יום חופש לתלמידי הקהילה, והמורים נהגו לחלק לילדים ביום זה עוגה וגם יין שרף (כן, הכוונה היא לאלכוהול!)
בשנת 1892 ההיסטוריון זאב יעבץ שניהל את בית הספר בזכרון יעקב, יצא בט"ו בשבט עם תלמידיו לטעת עצים. שנתיים לאחר מכן גם ביסוד המעלה יצאו מורים ותלמידים לטעת עצים בתאריך זה. ב-1906, הגיע חיים אריה לייב זוטא, המחנך ומנהל בית הספר לבל בירושלים, לאספה הכללית של אגודת המורים העברים בארץ ישראל. הוא הציע לקבוע את ט"ו בשבט כחג של נטיעת עצים במוסדות החינוך. ההצעה התקבלה וב-1908 הכריזה הסתדרות המורים באופן רשמי על ט"ו בשבט כ"חג הנטיעות".
5. בשנה הבאה אין נטיעות
לידיעת התלמידים, בט"ו בשבט התשפ"ב – כלומר, בשנת הלימודים הבאה - יש לימודים ואין נטיעות. אין קשר לקורונה, אלא למצוות השמיטה. על פי התורה, בארץ ישראל מותר לעבד את האדמה שש שנים, אבל בשנה השביעית אסור לנטוע או לזרוע ועל האדמה (והאדם) לנוח.
אפרופו חיבור בין יהדות לציונות - בשנת 1889 (התרפ"ט) פרץ עימות חריף בין הציונים לחרדים. "חובבי ציון" חששו מקריסת המושבות, וקיבלו אישור של מספר רבנים להשתמש ב"פטנט-הלכתי" של מכירת הקרקע לנוכרי על מנת להפקיע את הקדושה ולאפשר עבודה כמו בכל שנה. הרבנים החרדים-אשכנזים בירושלים התנגדו, ומאז ועד היום בכל שנת שמיטה מתעורר הוויכוח ההלכתי האם להשתמש בפטנט המכונה "היתר מכירה", או להסתמך על יבוא ירקות ופירות מחו"ל.
6. מתחברים דרך שירים
האמת היא שינואר הוא ממש לא זמן מושלם לנטיעות, ולכל עץ יש זמן נטיעה ייעודי. אבל הבחירה בט"ו בשבט הרי נועדה לחבר בין הציונות ליהדות, והדרך הטובה ביותר היא כמובן דרך גני הילדים. הבעיה היא שלא היו שירים מתאימים. מיטב המשוררים והמלחינים התגייסו בתחילת המאה ה-20 למשימה. לדוגמה: ישראל דושמן חיבר את השיר "השקדייה פורחת" (ושמש פז זורחת) ויחיאל רבינא הלחין.
"כי תבואו אל הארץ"
(רון פז, אנסמבל נגנים ומקהלת ילדים. הפקת מקור של "הזמנה לפיוט" מבית סנונית ונענע דיסק)
אותו רבינא חבר ליחיאל עדאקי, וביקש ממנו שיר תימני שמתאים לשירה בציבור בט"ו בשבט. עדאקי לקח נעימה תימנית שהכיר מארץ מולדתו, והציע לחבר אליה את הפסוק מחומש ויקרא: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". ביחד השניים יצרו שיר שמחבר את המקורות היהודיים, עם מסורת השירה התימנית, יחד עם הקריאה הציונית לנטוע עצים: "עֵת לִנְטֹעַ אִילָנוֹת, עֵת לִנְטֹעַ וְלִבְנוֹת".
7. אל תאמרו ט"ו בשבט אלא "חמשוסר"
אחד מהשירים שבמקור נועדו להלל את פירות ארץ ישראל (וט"ו בשבט), אך בהמשך התנתק וקיבל חיים עצמאיים משלו, הוא "שלג על עירי" שכתבה והלחינה נעמי שמר. שמו האמיתי של השיר הוא "פירות חמישה עשר", ומתברר שהביטוי "ט"ו בשבט" הוא המצאה חדשה. בגולה קראו למועד הזה "חמשוסר", מאחר וזו הדרך שבה מבטאים בהגייה האשכנזית את המילים "חמישה עשר" (בשבט).
נעמי שמר אמנם נולדה בקבוצת כנרת, אבל הייתה לא רק ציונית אלא גם מחוברת מאוד ליהדות. לכן במקרה זה, חיברה עבור המחזמר "מסעות בנימין השלישי" שיר שבו האישה שנמצאת בחורף המושלג של אירופה, מייחלת שאהובה "מארצות החום לי יביא תמר, דבש התאנה, מתק החרוב". מכיוון שהאישה מתגעגעת ומייחלת לפירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל, השיר נקרא "פירות חמישה עשר".
אגב, המחזמר לא זכה להצלחה מסחרית וזה בלשון המעטה. אבל שיר נוסף ששמר יצרה עבור "מסעות בנימין השלישי" הוא "שירת העשבים", על בסיס שלוש אמרות של רבי נחמן מברסלב. היצירה הזו אמנם נכתבה ב-1976, אבל ביטאה בצורה מושלמת שמזכירה תפילה, את הגעגועים של היהודים בגלות לארץ ישראל. אחד הקטעים בשיר מבוסס על האמרה של רבי נחמן מ"ליקוטי הלכות": "עַל כֵּן תֵּכֶף כְּשֶׁהָאָדָם נִתְעוֹרֵר לֵילֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֲזַי כְּפִי הִתְעוֹרְרוּתוֹ וּתְשׁוּקָתוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁךְ עָלָיו הֶאָרָה".
8. רשימה סגורה
בט"ו בשבט נהוג לאכול מ"שבעת המינים", עליהם סיפר משה רבנו לבני ישראל. ארבעים שנים אחרי יציאת מצרים ולפני הכניסה לארץ ישראל, הוא תיאר להם את השפע הצפוי בארץ המובטחת: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן. אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ".
חכמים הסבירו שמדובר ב"פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל". כידוע דבש הוא לא פרי, וההסבר היה שהכוונה לתמר שממנו הפיקו סילאן ("דבש תמרים"). אגב, לצד הפירות שמופיעים ברשימה, יש כמה שנעדרו ממנה והדבר מצריך הסבר.
החרוב, למשל, לא נכלל בשבעת המינים, מאחר ובתקופת התלמוד לא העריכו נכון את היתרונות התזונתיים שלו והוא מכונה בגמרא "מאכל בהמה". יש מספר הסברים לשאלה מדוע השקד לא נכלל ברשימה - החל בטענה כי במקור מדובר בעץ בר, ואילו שבעת המינים הם סמל לעבודה החקלאית, ועד לטענה כי שקדי הבר הפיקו פירות מרים, וכי אכילה מופרזת מאותם פירות המכילים חומצה ציאנית (ציאניד) עלולה להיגמר בהרעלה.
תפוח הוא פרי אהוב על תושבי ארץ ישראל הרבה מאוד שנים. בראש השנה אוכלים אותו טבול בדבש, כסגולה לשנה טובה ומתוקה. בזוהר מופיע הביטוי "חקל תפוחין קדישין" ("שדה תפוחים קדושים"), ומדובר לכינוי המיוחס לשכינה הקדושה בערב שבת. אבל מקורו של התפוח ממרכז אסיה, וכאשר בני ישראל הגיע לארץ המובטחת לפני יותר מ-3,000 שנים, הם לא ראו שום תפוח.
9. אדם, חווה והתפוח
לא רק שתפוח לא מופיע בשבעת המינים או בתורה, טעות היסטורית חיברה אותו לספר בראשית. בתלמוד הבבלי יש ויכוח בשאלה מה היה "פרי עץ הדעת" שממנו אכלו אדם וחווה בגן עדן. חכמים הציעו מספר אפשרויות ובהן גפן, תאנה, חיטה, אתרוג, אגוז ואפילו פשתן. התפוח לא מופיע ברשימה, והוא מוכר כ"פרי גן העדן" בזכות ציירי הרנסנס שאולי הושפעו מהמילה הלטינית "Malum" שפירושה "רע", ובשל העובדה שביוונית עתיקה יש מילה דומה שמתארת תפוח.
בכל מקרה, התפוח ועץ הדעת נתפסו כחלק בלתי נפרד מהמסורת התנ"כית, ולכן הגרוגרת הבולטת בגרונו של גבר מכונה בספרות המדעית Adam's apple ("תפוח אדם"). הסיבה לכך היא האגדה ולפיה כאשר אדם גילה כי רעייתו נתנה לו מפרי העץ שכל האוכל ממנו אמור היה למות, הוא נבהל וחתיכה מהפרי נשארה תקועה בגרון שלו לנצח (וגם בגרונות של צאצאיו הזכרים).
10. מחברים חגים
במאות השנים האחרונות התפתחו בעדות ישראל השונות מנהגים נוספים הקשורים ליום זה, ומחברים בין חגים שונים. יש מי שאוכלים ריבת אתרוגים, אותה מכינים מהאתרוג שעליו בירכו בסוכות, כחלק מארבעת המינים. חיבור נוסף בין שני המועדים מוזכר בספר "בני יששכר" ובו מוזכר מנהג להתפלל בט"ו בשבט שנזכה לקנות אתרוג מהודר בסוכות שלאחר מכן.
יהודי סוריה נהגו לאכול בט"ו בשבט אורז עם חלב, ולומר בבית הכנסת את עשרת הדברות (כמו בשבועות). יהודי סלוניקי נהגו לשלוח לעניים משלוחי מנות (כמו בפורים), אבל המשלוח הזה כלל פירות. בנוסף, נהגו לאכול חמין הכולל חיטה שבושלה עם ערמונים ושומן מרגל של פרה.
יהודי תוניסיה חיברו בין ט"ו בשבט לבין ראש חודש ניסן ואכלו בשני התאריכים מאכל בשם "בסיסה". מדובר בתערובת מתוקה הכוללת אבקה שהוכנה מגרגרים טחונים היטב של חיטה או שעורה קלויים, וגם שקדים, תמרים, סוכר ותבלינים. את הבסיסה אי אפשר לאכול כמו שהיא, וצריך להוסיף לה חלב או מים וגם קצת שמן. אגב, כשאתם מוסיפים את השמן חשוב לערבב היטב בעזרת מפתח הדירה של בעלי הבית וזו כמובן סגולה לפרנסה טובה וברכה.
יהודי אפגניסטן נהגו לערוך סדר ט"ו בשבט הכולל אכילה של פירות מארץ ישראל לצד פירות מקומיים. בירושלים ובצפת נהגו לאכול חרובים, ויש רבים שקונים פרי שממנו טרם אכלו בעונה זו, כדי לזכות ולברך עליו "שהחיינו". על חג המלידה של יוצאי הודו, הנחגג בט"ו בשבט - הרחבנו בכתבה נפרדת.
