סיפורי הילדים של ניצולי השואה שהעידו במשפט אייכמן: ריאיון עם ראובן קמפניינו
(צילום: משה מזרחי, משי בן עמי)
ראובן קמפניינו היה בן שנתיים כשכבשו הנאצים את צפון איטליה. אחותו שרה הייתה בת שלוש וחצי. אין לו הרבה זיכרונות חיים מאותה התקופה, אבל הזיכרונות חיים בתוכו דרך סיפוריה של אמו, חולדה קמפניינו – ניצולת השואה שהפכה לאחד מסמלי שואת יהדות איטליה.
60 שנה אחרי שעלתה בלב כבד וחששות גדולים להעיד במשפט אייכמן, ו-19 שנים לאחר פטירתה – מנציח הבן את הסיפור שאסור לו להישכח. בין העדויות הרבות שהוא מוסר, גם עדות אחת ארוכה ומפורטת, במסגרת פרויקט Zoom In - עדויות שורדי שואה מתוך הבתים, של הליגה נגד השמצה, בשיתוף בית העדות להנחלת זיכרון השואה. האירוע מתקיים זו השנה השנייה, והשנה בסימן 60 שנה למשפט אייכמן, שהחל באפריל 1961.
חולדה קמפניינו לבית קאסוטו נולדה בפירנצה לשמחה ולמשה דוד קאסוטו, שנודע כחוקר ופרשן מקרא – האחות הצעירה מבין ארבעה אחים. הוריה והאחיות הצעירות הצליחו להשיג סרטיפיקטים לישראל, אך חולדה נותרה באיטליה. היא נישאה לשאול קמפניינו בהיותה בת 25 – וכבר דוקטור צעירה למתמטיקה.
סתיו 1943 לא בישר טובות למשפחה הצעירה וליהודי איטליה ככלל, עם פלישתם של הנאצים לצפון המדינה, שם התגוררה מרבית הקהילה היהודית במדינה – כ-44,500 יהודים. רק שלוש שנים אחר כך תתגלה הזוועה: 7,680 מיהודי הקהילה (ועל פי הערכות אחרות, 7,900) נרצחו בידי הנאצים, ובתוכם שאול, אביו של ראובן (ובעלה של חולדה) וגם אחיה, גיסתה ובתם התינוקת.
"אמא נותרה לבד עם שישה ילדים"
לימים תספר בעדותה במשפט אייכמן: "בספטמבר 1943 השתנו הדברים מן הקצה אל הקצה. אז נכנסו הגרמנים כשליטים לרוב חלקי איטליה. מיד התחילו רדיפות מסוג שונה לגמרי. הפעולה הראשונה שעשו הגרמנים כשנכנסו לעיר הייתה לקיחת רשימת היהודים בעיירה. הם נכנסו מבית לבית, הוציאו את היהודים והעבירו אותם למחנה מעבר...
4 צפייה בגלריה
"אני לא זוכר אותה במצב כזה מתוח כמו שהייתה בהכנות למשפט". חולדה קמפניינו מעידה
(אוסף התצלומים הלאומי, מתוך אתר "יד ושם")
"הייתי אז בפירנצה. הייתה בהלה גדולה בין היהודים, אבל הם לא הבינו אל נכון את הסכנה. אחי, ד"ר נתן קאסוטו, השתדל להחזיר ליהודים את הכרת הסכנה. הוא ממש עבר מבית לבית ושידל אותם להיכנס למנזרים, לברוח לכפרים, להסתתר בשמות מזויפים. הוא ארגן עם כומר אחד ועד עזרה... היו שמועות על תאי הגזים, אבל היהודים האמינו שכאן זה לא יקרה. הם חשבו שגם בתקופה זאת אפשר יהיה לחיות, ושגם הגרמנים יסתפקו בהפעלת האפליה שכבר הכניסו הפשיסטים. כמובן זה לא היה כך".
"הרב הראשי של פירנצה, הרב ד"ר נתן קאסוטו, היה אחיה של אמי. אשתו הייתה בהיריון מתקדם ולזוג היו עוד שלושה ילדים", מספר ראובן קמפניינו, בריאיון לאולפן ynet. "הוא הבין מיד שעם הכיבוש הנאצי קיימת סכנת נפשות לכל היהודים. עבורנו, משפחתו, הוא מצא מחסה במנזר – לשם פנו שתי האמהות עם חמשת הילדים.
"במנזר הזה נולדה חוה, הבת הרביעית למשפחת קאסוטו. היינו בשמות בדויים ורק אם המנזר ידעה את האמת עלינו. שהינו במנזר זמן לא ארוך, בזמן שהאבות שלנו הסתובבו בעיר וחיפשו מחסה אחר בכל פעם. המנזר לא נתן מחסה למשפחות שלמות, אלא רק לאמהות ולאלמנות", מסביר קמפניינו.
"עברנו לבית מסתור למשך לילה אחד או שניים, והיו אלה יומיים של סיוט עבור אמי. הם הסתיימו בטרגדיה איומה: בתוך שלושה ימים נעצרו גם אבי וגם דודתי. אמי נשארה לבדה עם שישה ילדים ובהם תינוקת"
"יום אחד הגיע למנזר אבי, דבר שהיה מאוד נדיר. הוא הודיע לאמי שאחיה, הרב קאסוטו, נאסר. בנוסף טען שהמנזר איננו בטוח כי הנאצים פושטים גם על מנזרים. 'צריך לעזוב את המנזר עכשיו', אמר. עברנו לבית מסתור למשך לילה אחד או שניים, והיו אלה יומיים של סיוט עבור אמי. הם הסתיימו בטרגדיה איומה: בתוך שלושה ימים נעצרו גם אבי וגם דודתי. אמי נשארה לבדה עם שישה ילדים ובהם תינוקת.
"היא החלה לחפש מקומות מחסה עבור ששת הילדים. את הראשון, דניאל, שהיה אז בן שנתיים וחצי, אימץ זוג קתולי ללא ילדים, מריו ולינה סאנטריני. את התינוקת שהייתה בת שבועות אחדים העבירו לכפר סמוך לפירנצה, מבלי לגלות לתושבים את זהותה האמיתית. היא נפטרה מדלקת ריאות ונקברה בבית קברות נוצרי בכפר תחת שם בדוי. רק אחרי המלחמה הלך לשם מריו סאנטריני, והעביר אותה לבית הקברות היהודי בפירנצה. הילד השלישי, דוד, קיבל משפחה שלא הייתה טובה אליו אבל הצילה את חייו".
סיוע מכומר פרוטסטנטי
ראובן עצמו נשלח למשפחה פרוטסטנטית. "אמי חשבה שאולי הקהילה הפרוטסטנטית, שהייתה בעצמה מיעוט נרדף בפירנצה במשך דורות רבים, תעזור לה. היא יצרה קשר עם הכומר הפרוטסטנטי של פירנצה (היה רק אחד כזה) – והוא מצא לי משפחה; זוג ערירי שקיבל אותי באהבה ובחום. הם ידעו על הזהות שלי, ותפרו סיפור כיסוי שאני בן אחותה של האמא שגרה באזור מופגז. קיבלתי שם בדוי וגדלתי אצלם".
4 צפייה בגלריה
"אני לא זוכר אותה במצב כזה מתוח כמו שהייתה בהכנות למשפט". חולדה קמפניינו
(מתוך ארכיון קבוצת יבנה)
לימים תספר חולדה כי כאשר הגיע לאסוף את ראובן הקטן, נפרדה ממנו המשפחה המאמצת בכאב לב גדול. "נשארו שתי בנות: שושנה קאסוטו, בת דודתי הבכורה שהייתה בת שבע - ואחותי שרה שהייתה בת שלוש וחצי", ממשיך קמפניינו. "אמי הכניסה אותם לבית יתומים של מנזר, למרות הסכנה שהייתה כרוכה בכך".
חולדה עצמה מצאה מחסה בסיוע אותו כומר פרוטסטנטי, שמצא עבורה מקומות מסתור מזדמנים. באוגוסט 1944 שוחררה פירנצה, והיחידה הצבאית הארץ-ישראל-פלסטינאית החלה בשיקום החיים היהודיים של הקהילות באיטליה, בנוסף לפעילות הסוכנות היהודית בטיפול בפליטים.
לימים העידה: "היו שמועות על תאי הגזים, אבל היהודים האמינו שכאן זה לא יקרה. הם חשבו שגם בתקופה זאת אפשר יהיה לחיות, ושגם הגרמנים יסתפקו בהפעלת האפליה שכבר הכניסו הפשיסטים. כמובן זה לא היה כך"
"איטליה הייתה מלאה בפליטים מכל רחבי אירופה", מספר קמפניינו. "אנשי הסוכנות ארגנו ספינה שהכילה 900 עולים, רובם פליטים שהגיעו לאיטליה. קיבלנו סרטיפיקטים – אמא וחמשת הילדים, שלה ושל אחיה שנרצח באושוויץ. דודתי הועברה לטריזנשטט, ניצלה ועלתה לארץ ב-1946. היא נהרגה בשיירה להר הצופים שנתיים אחר כך, ב-1948".
"אמא סירבה להעיד"
לאחר מסע ארוך בים מלא מוקשים הגיע האונייה לחיפה, ערב פסח התש"ה, 1945. "רוכזנו במחנה עתלית כדי לעבור חיטוי - חוץ ממני. אני הייתי חולה בטיפוס קשה מאוד. פוניתי מהאונייה היישר לבית החולים הדסה (היום 'בני ציון'), עם אמא שלי".
המשפחה התיישבה בקבוצת יבנה ועסקה בשיקום חייה. חולדה הפכה למורה מיתולוגית עוד בחייה, אבל 17 שנים לאחר שנדמה היה כי תם הסיוט, שבו נחשולים לטלטל את חייה. מי שהיה שם לצדה לאורך התהליך, היה בנה – אז בן 19.
"ליוויתי את אמא מהרגע שהגיעו אליה החוקרים מלשכה 06, הלשכה המשטרתית המיוחדת שאספה חומר נגד הנאשם, אדולף אייכמן", קמפניינו מספר, ומציין לטובה כי "הם הגיעו אליה הביתה ולא זימנו את העדים לתחנה. הם הגיעו בלבוש אזרחי ולא במדים לביתה שבקבוצת יבנה".
בתחילה סירבה חולדה קמפניינו להעיד. היא חשה כי הזיכרונות המודחקים שיצופו יהיו קשים מנשוא, אך עם זאת חשה חובה גדולה כלפי הקהילה היהודית באיטליה, כלפי העם היהודי היושב בארץ, כלפי יקיריה שנקטפו, בעלה וכלפי הדור הצעיר. היא שוכנעה לאחר שנאמר לה שעדותה תסייע בהצגת תמונה רחבה לפשעיו של אייכמן.
"אמא ביקשה לחנך אותנו בתנאים הטובים ביותר, מבלי שנחוש בחיסרון של הטרגדיות הגדולות שהיו מנת חלקנו. והיא הצליחה בכך – היינו ילדים נורמלים. עכשיו, פתאום, מגיעים אליה הקצינים הללו"
"אמי עברה תהליך מאוד קשה לקראת התחקיר הזה. במשך 17 שנים היא ניסתה למחוק את העבר ולהעניק לנו, שני ילדיה, נעורים שלמים ולא נעורים עם זיכרונות מן התופת. היא שידרה רוגע, היא שידרה חיים שלמים. היא ביקשה לחנך אותנו בתנאים הטובים ביותר, מבלי שנחוש בחיסרון של הטרגדיות הגדולות שהיו מנת חלקנו כשהייתי בן שנתיים, שלוש. והיא הצליחה בכך – היינו ילדים נורמלים. עכשיו, פתאום, מגיעים אליה הקצינים הללו ודורשים ממנה לשחזר מחדש את כל האירועים שעברה, אחרי כל השנים שבהן ניסתה לשכוח ולהדחיק.
"זה היה מתח מאוד קשה. אני לא זוכר אותה במצב כזה מתוח כמו שהייתה בהכנות למשפט. אני ליוויתי אותה בכל התהליך, וגם למשפט עצמו שהיו בו שני חלקים – ריאיון עם עו"ד גבריאל בך, שהיה אז עוזר של התובע הכללי האוזנר – והעדות בבית המשפט".
"זה היה ממש פחד מוות"
קמפניינו התבקשה למעשה להגיע כעדה מרכזית במשפט, ולהעיד על מה שאירע ליהדות איטליה בשל פשעי הנאצים. "העדות עצמה לא הייתה ארוכה, משהו כמו חצי שעה. לצערי אין הקלטה שלה. יש הולוגרמה אבל אין צילום. העדות שלה הייתה עבורי קשה מאוד, רגשית. ידעתי את האינפורמציה, גדלנו בלי אבא. אי אפשר היה להעלים את העובדות האלו, ובמיוחד שהייתי ילד מאוד סקרן ורציתי לדעת כל פרט. אמא סיפרה ולכן עדותה במשפט לא הוסיפה לי הרבה. אבל הצורך לפרסם את זה ברבים, הצורך הזה מבחינה נפשית היה לה מאוד קשה.
"רגשית, זה היה מתח יוצא דופן. ממש פחד מוות. פחדתי עליה. ממש. חששתי שהיא תישבר שוב. זה היה שינוי קיצוני באופי של אמא שלי שהייתה מורה למתמטיקה, מסורה מאוד לעבודתה; מחנכת באופן עמוק, דמות חינוכית. ואני זוכר היטב שאפשר היה לחתוך את המתח בסכין... ההכנות למשפט קרעו את הרוגע של אמא והחזירו אותה 17 שנים אחורה, אל האירועים הקשים שהדחיקה".
קמפניינו הגיעה לאולם בית העם בירושלים, וסיפרה את סיפורה של יהדות איטליה החל מהתקופה הראשונה של חוקי הגזע והאפליות בכל תחום – ועד ליישום הפתרון הסופי בפקודתו של אייכמן, כשתיאודור דנקר נשלח לרומא עם פקודה ישירה לחסל את היהדות המקומית. בעדותה סיפרה גם את סיפורה האישי.
"והגדת לבנך' איננה רק מצווה של ליל הסדר"
לימים חיברה את הספר האוטוביוגרפי "לדור אשר לא ידע: קורותיה של אם צעירה, בשנה גורלית בגולת איטליה". "'והגדת לבנך' אינה רק מצווה של ליל הסדר", אמרה. "המילים 'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' הן שיעור מאלף של הזדהות עם העבר".
"זה היה שינוי קיצוני באופי של אמא שלי שהייתה מורה למתמטיקה, מסורה מאוד לעבודתה; מחנכת באופן עמוק. ואני זוכר היטב שאפשר היה לחתוך את המתח בסכין. ההכנות למשפט קרעו את הרוגע של אמא"
במסגרת פרויקט Zoom In - עדויות שורדי שואה מתוך הבתים שומעים קרוב ל-20 אלף תלמידי בתי הספר מכל רחבי הארץ, את סיפורי העדות של ניצולי השואה ובני משפחתם. קרול נוריאל, מנכ"לית הליגה נגד השמצה בישראל, אומרת כי "הפרויקט מאפשר לנו להנגיש בדרך אחרת את סיפורי השורדים. העובדה שהם מדברים מהמרחב הפרטי שלהם ונמצאים על מסכים של אלפי תלמידות ותלמידים, משווה לאירוע העדות נופך מאוד אישי ובלתי אמצעי". היא הוסיפה כי "המפגש הזה הוא הזדמנות עבור הליגה נגד השמצה בישראל לחשוף את הקהל לנושא האנטישמיות הגלובלית, על המגמות השונות ועל היקף התופעה״.
רחל רוזנמן, מנכ"לית בית העדות להנחלת זיכרון השואה, אמרה עוד: "שורדי השואה המגיעים בקביעות לבית העדות לשוחח עם קבוצות התלמידים המבקרים במקום, מתאימים את עצמם בשמחה למציאות שנכפתה עלינו בשנה האחרונה וישתתפו גם השנה במפגשי זום עם אלפי תלמידים. שום דבר לא יעצור אותם מלספר את סיפורם ולהמשיך לרגש".
