ארבעים וחמישה הרוגים, עשרות משפחות סובלות ודואבות, מאות ואלפי קרובים וחברים במעגלים השונים – כל כך הרבה אנשים שחייהם השתנו לנצח בעקבות האסון, והוא אירע דווקא בעת שאנשים ביקשו את קרבת האל. השאלה הרי צפה ועולה מאליה.
רבים עסקו בשאלת הרע בעולם אל מול תפיסת האל הטוב, ואחד מהמעמיקים שחקר בה היה הרמב"ם, שהקדיש לה פרקים שלמים בספרו המופתי "מורה הנבוכים". כיצד הוא היה מתייחס למאורעות הכואבים האחרונים?
העדר השכל
על פי הרמב"ם האל הוא טוב, ומעשיו טובים כולם. "אין דבר רע יורד מלמעלה", מצטט הרמב"ם את מימרת חז"ל. זו אמירה שקשה להבין במחשבה ראשונה: הרי בעינינו אנחנו רואים שיש רע. האם יש "אל רע" שעושה את הרעות? בוודאי שלא. אז כדי להבין את האמירה הזאת עלינו להבין את מהות הרוע. הרע הוא אין. כשם שהחושך אינו דבר קיים, אלא הוא העדר אור, כך הרע הוא בפשטות העדר הטוב.
כך מסביר הרמב"ם את רוע המלחמות: הוא נובע מן הטיפשות האנושית הגורמת לחילוקי דעות בין אומות, כלומר מהעדר השכל. הרמב"ם מחלק את הרעות בעולם לשלושה סוגים: רעות הנובעות מעצם היותו של החומר דבר לא מושלם, ובכלל זה יש להכניס אסונות טבע, מומים מולדים ופגעים אחרים; רעות הנובעות מתוקפנות של אדם על רעהו, כמו מלחמות או פיגועים רצחניים; והסוג השלישי, הנפוץ ביותר, הוא הרע שהאדם גורם לעצמו מתוך רשלנות או פזיזות. כדברי הפסוק: "איוולת אדם תסלף דרכו – ועל ה' יזעף לבו" (משלי י"ט, ג').
לא ניכנס כאן לשאלה היכן נמצא ל"ג בעומר בכתבי הרמב"ם (הוא איננו), או האם יש מקום להוסיף מקומות מקודשים על הרים שונים. גם לא נדבר על דעתו בנוגע להליכה אחרי מקסמי שווא המבטיחים ניסי-ניסים במלמול בלבד, בלי כוונת הלב וחזרה בתשובה. אסונות יכולים לקרות גם במקומות מקודשים באמת, וכבר מסופר על "פסח מעוכין" שבו נמעך אדם בהר הבית בימי הלל הזקן.
לתקן את דרכינו
כן ננסה ללמוד מהן הדרכותיו של "הנשר הגדול" אל מול אסונות הבאים עלינו.
הלקח הראשון: לקחת את הזעזוע ככלי לתיקון דרכינו. בהלכות תעניות מורה לנו הרמב"ם שכל צרה שבאה על הציבור, יש לנו להבין כמסר מן השמים לחזרה בתשובה. לא בהכרח כי זוהי כוונת האל – איננו יודעים מהי כוונתו וכיצד מתנהל העולם. אלא משום שזוהי ההזדמנות שעלינו לנצל, להפוך ממי שהדברים "קורים לו" למי שהדברים "קוראים לו", שפועל אקטיבית בעולם ומבקש להוסיף טוב היכן שמתפשט הרע.
הלקח השני: להבין שאם אירע לנו אסון, "מן הרעות שאנחנו עושים בעצמנו בבחירתנו אנחנו מתייסרים, ומייחסים זאת לה'". עלינו לתקן את דרכינו לא רק מבחינה רוחנית, אלא מבחינה מעשית ממש: לבדוק היכן שגינו ומה גרם לנזק, ולתקן להבא. אין זה דבר קטן. התורה ציוותה עלינו לעשות מעקה לגג ולהישמר מדברים הגורמים היזק, ולפי הרמב"ם מצוות כאלו שבין אדם לחברו, גדולות יותר ממצוות שבין אדם למקום, כי אלו הראשונות הן גם מצוות שבין אדם למקום בעצמן.
דוגמה לכך היא בהתייחסותו של הרמב"ם לנהייה אחר העבודה הזרה, שגרמה לנו לאבד את ריבונתנו בארצנו: "וזו היא שאיבדה מלכותנו והחריבה היכלנו, והגיעתנו עד הלום, שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלו הדברים של דברי החוזים בכוכבים – שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה כמו שבארנו בהלכות עבודה זרה – טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חכמות מפוארות, ושיש בהם תועלת גדולה, ולא נתעסקו לא בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות אלא דימו שאותן הדברים יועילו להם, ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים. ודאי סכלים היו! ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו" (איגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמ' תפ).
ההליכה אחרי כזב פגאני-מיסטי וציפייה קבועה לניסים במקום לימוד התורה הישרה ודרכי ניהול מדינה באופן תקין, היא זאת שאיבדה את מלכותנו והחריבה את היכלנו. איננו חפצים חלילה להשוות בין הדברים, או להאשים מי מן הקורבנות שרק ביקשו לעבוד את ה' בשמחה, ואין הדברים מופנים אליהם או למשפחות הסובלות - אלא למעגלים הרחוקים יותר. משהו כן ניתן ללמוד מכאן, ואולי שמץ מאותו העדר ואותו אַין – "איבוד השכל", ומתוכו גם חוסר ניהול תקין – הוא היה אחד מהגורמים לאסון הנוכחי. ואולי בדיוק בדבר הזה עלינו לתקן את דרכינו.
דקות של אימה: צלם ynet משחזר את הרגעים הדרמטיים בהר מירון
(צילום: משה מזרחי)
יוחאי מקבילי הוא העורך הראשי של מהדורת "מפעל משנה תורה" של מורה הנבוכים, בתרגום מחודש מאת הלל גרשוני, שתורגם בפעם החמישית בהיסטוריה ובפעם הראשונה עם ביאור מעודכן.
בשבוע הבא (12/5), ייערך כנס "המורה לדורו ולדורות" באוניברסיטת בר-אילן לרגל השקת הספר, בהשתתפות רבנים ואנשי אקדמיה.
