כאשר עליתי ארצה לפני שנתיים, נשאתי עימי מזוודה קטנה, ישנה וחבוטה. המזוודה ניתנה לאבי ולמשפחתו בידי צבא ארה"ב בשנת 1950 במחנה העקורים על אדמת אירופה, בטרם הפליגו למדינה האמריקנית, לבנות את חייהם מחדש. 68 שנים מאוחר יותר כשאני, אשתי ובננו הצעיר עשינו את דרכנו ארצה, הגיעה המזוודה ליעדה הסופי - ארצם הריבונית והעצמאית של היהודים.
מזוודה זו מסמלת בעיניי יותר מכל את חיי היהודים בתפוצות. למשך דורות רבים חיינו תחת שלטון של אומות זרות, לעיתים סבלו את נוכחותנו, אך פעמים רבות מידי נותרנו נטולי זכויות, רדופים ודווים.
קראו עוד בערוץ היהדות:
מגמת הירידה נבלמה: 40% יותר חרדים מאומתים ביחס לממוצע
"הייתה ביניהם אהבת אמת: הקס הדנה טקויה נפטר כיממה לאחר אשתו
המוסד הכשר הראשוןן בנסיכות: מלון ריץ קרלטון במנאמה
מערכות היחסים עם שכנינו הלא-יהודים לעולם היו צבועים בצבעי פחד ועוינות. בין היתר בעקבות רצון יהודי לשמר זהות ייחודית ולהדוף את האיום המתמיד ברדיפה. על רקע חוסר הביטחון, מזוודותינו המטאפוריות נותרנו תדיר בפתחי הבתים.
תודעת המזוודה שלי
72 שנה לאחר תקומתנו ואנחנו עדיין נושאים איתנו את משא הגלות. "תודעת המזוודה", המלווה בפחד ובחשד כלפי בני עמים אחרים ובתחושת ארעיות וחרדה קיומית טרם חלפה. יתר על כן, יהודים רבים שעלו ארצה עדיין מחזיקים באשליה כי חיים במדינה עצמאית יכולים לשחרר אותנו מהצורך באינטראקציה עם עמים אחרים ואמונות שונות. הרי סוף סוף זו היא מדינתו, ולמה שלא יניחו לנו לבדנו? אני מאמין שהיהדות מצפה מאיתנו ליותר.
החיים במדינתנו דורשים תשובות לשאלות נרחבות בהרבה מאשר הלכות שמיטה או אפשרות להתיר פעילות של חברת החשמל בשבת. אם אנו מאמינים כפי שחזו הנביאים ודרשו רבותינו בעקבותיהם, שגאולת היהודים כרוכה בגאולה הסופית והשלמה של העולם כולו, הרי שעלינו לבחון ולעצב מחדש את מערכות היחסים שלנו עם העמים מסביב.
בכדי למלא ייעוד זה דרושה מחשבה חדשה, יצירתית ופורצת דרך שתעצב ספרות הלכתית ופילוסופית העוסקת בדרך בה אנו כעם עצמאי במשפחות העמים, יכולים להתייצב מול האחר לא בכפיפות ובהכנעה, אלא כשווים ואף מעמדה של עוצמה וחוזק.
שיח בין-דתי: מהחזון התיאורטי לרובד המעשי
בזמן שישראל ושכנותיה במזרח התיכון צועדות לקראת שלום, תוך שימוש תדיר ברטוריקה דתית ובשפה אמונית, על סוגיות אלו להפוך למרכזיות בעולמנו הדתי. המעבר מהחזון התיאורטי לרובד המעשי לא יהיה פשוט ולבטח ילווה באופוזיציה פנימית חזקה.
אך אם נרצה לפתח פילוסופיה דתית-יהודית שתגדיר מחדש את היחסים בינינו ובין העמים - תוך יצירת חשיבה חדשה שתשפיע על אופן הלימוד והחינוך, על הנורמות הקהילתיות ואף על הפוליטיקה המקומית - נצטרך לאמץ תפיסה מקורית, המושרשת בדברי התנאים והאמוראים וממשיכה עד לתורותיהם של הרב קוק והרב הרצוג.
ראשית, עלינו לתעדף חינוך לשיח בין-דתי בקרב הרבנים והרבניות שלנו, לבנות תוכניות לימודים חדשות למחנכים ולתלמידים, וליצור חממה רוחנית ואינטלקטואלית להכשרת מנהיגים ומובילי דעת קהל. הרעיון אמנם נשמע דרמטי ומאיים לאוזני אחרים, אך אנו כמנהיגים יהודים אורתודוכסיים, חייבים לשמש לזרז לקידום הבנה בין דתית מעמיקה הנטועה במחויבותנו לתורה ולעם ישראל.
שנית, יש לחקור את המשמעות ואת היישומיים העכשוויים למושגים הלכתיים כמו "גר תושב", "לא תחנם", ו-"אהבת הגר". דרך המשקפיים האלו נוכל ללמוד לכבד את המיעוטים הלא-יהודים בקרבנו, תוך שימור זהות יהודית מגובשת, ועיצוב מערכת יחסים מפרה עם עמים שכנים ומדינות מקבילות.
לשיח פורה עם בני דתות אחרות בארצנו
אני מודע היטב לאלו הנותרים אמביוולנטיים אל מול הצורך בשיח בין-דתי בישראל, ובפרט עם הקהילות המוסלמיות בה, וטוענים כי מדובר בעוד כיסוי יומרני של פציפיזם רדיקלי. כמובן שטענה זו רחוקה מהאמת.
מפגש ודיאלוג עם עמים, דתות ותרבויות לא מערפל כהוא זה את המחויבות שלנו לביטחון מדינת ישראל ולא מטשטש את הדאגה שלנו לחיילים וחיילות העומדים בעוז על משמר ארצנו, בהם מעל 550 תלמידי ותלמידות מוסדות "אור תורה סטון", המשרתים במערך הלוחם, בכוחות התומכים ובשירותי המודיעין. תהליך הגאולה המתהווה מול עינינו דורש מאתנו לעמוד בפני אתגר של ניווט מורכב במערך הכוחות האזורי, ולנהל שיח פורה עם שכנינו הערבים נוצרים והמוסלמים, בזמן שאנו מבטיחים את ביטחוננו הלאומי כל העת.
בין רוחות הנורמליזציה והפיוס המנשבות ומגדירות מחדש את המרחב יש לנו מחויבות לאומית לפתוח דף חדש עם בני המיעוטים בישראל ועם העמים שחיים סביבנו. אני מביט במזוודה הישנה של אבי ומתמלא מוטיבציה להבטיח כי המסע האחרון שלה לארץ אבותינו, יהיה מלא משמעות ומכוון מטרה.
הרב ד"ר כתריאל ברנדר, נשיא וראש רשת "אור תורה סטון", שפתחה בשבוע שעבר מכון לשיח בין-דתי.
