המאמר הזה נכתב בשדרות, מקום מגוריי בעשר שנים האחרונות, בין אזעקת "צבע אדום" אחת לשנייה. ביום שני, יום ירושלים, נסענו כל המשפחה לחגוג בירושלים. בדיוק כשהגענו למפגש חברים - נשמעה אזעקת "צבע אדום". החברים צחקו – אז זה עוד היה מצחיק – שזה בגללנו, שהבאנו משדרות את הצבע האדום לירושלים. אנחנו ענינו ברצינות שהפוך: ירושלים הביאה את הצבע האדום לשדרות ולכל הארץ.
לא במקרה התירוץ של החמאס הוא ירושלים והר הבית. שנת הקורונה והתסבוכת הפוליטית השכיחו את האמת הברורה ביותר בעולם: המאבק בינינו לבין הערבים הוא לא על טריטוריה או על משאבים כלכליים - יש פה מאבק על ירושלים. לא פשוט לתרבות שאיננה מאמינה באל או בתנ"ך להכיר בכך, ולכן במשך שנים מנסים להנדס לנו תודעה שאם רק נתעלם מהמאבק הלאומי, נוותר, נטשטש את הזהות הדתית והתרבותית שלנו – יהיה פה גן עדן עלי אדמות.
אבל יש משהו יותר חזק אפילו מהאליטות התקשורתיות, האקדמיות והמשפטיות, וגם מטוקבטקים ופוסטים מלאי שנאת-יהדות ברשת (בשם החופש, כמובן) – קוראים לזה אמונה. ירושלים היא לא רק עיר, אלא ביטוי לאמונה ש"ירו-שלם" - תראו שיש שלמות בעולם הזה: החיים הם לא רק אוסף של חוויות חומרניות, קטנוניות ואגואיזם, אלא ביטוי למשמעות של טוב, תקווה ואמונה; של שלמות.
אנחנו לא הולכים לשום מקום
ישנם כוחות של פראות ושנאה בעולם שלא מוכנים להשלים עם כך שירושלים היא בידו של עם שקיומו ותרבותו במהלך ההיסטוריה הם כולם געגועים לערכיות ולמוסריות. לעתים קורה וחלקים קטנים בעם הזה, מתבלבלים ושוכחים על מה המלחמה פה. חלקם רומסים באלימות ליברלית מתמשכת השמורה לאליטות את כל מי שמאמין שיש בחיים עוד משהו חוץ מהחופש לעשות מה שבא לי; הם אפילו מדמיינים להקים ממשלה עם מכחישי ירושלמיות על סוגיהם השונים.
מאורעות כדוגמת הימים האחרונים עוזרים להזכיר: ירושלים לא הולכת לשום מקום; אנחנו לא הולכים לשום מקום; אלוקים לא הולך לשום מקום. השאיפה לשלום במשמעות הפשטנית שלה – קרי, שבסוף כולנו נצפה בנטפליקס יחד – לא תתממש לעולם. אנחנו לא בשבדיה אלא במזרח התיכון (וגם בשבדיה, אגב, המאבק הלאומי והדתי מבעבע).
המאבק במדינת ישראל הוא דתי וערכי, ואחרי שיוכרע – יהיה פה אכן שלום במשמעות העמוקה: שלמות שבה כל כוח מבין את מקומו ופועל בהרמוניה עם השני. אנחנו פה ואנחנו ננצח. עם-הנצח כבר התמודד עם אתגרים גדולים מאלה.
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.
