ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, צאצאיה של רבקה גרבובסקי צריכים להתלבט בשאלה איזה בית עלמין לפקוד. עוד לפני קום המדינה שכלה רבקה את בעלה חיים ואת בנה הבכור מנחם. במלחמת העצמאות נהרג בנה כרמי מול עיניה בקרב גבורה - וכרמי אדלר, אחד מנכדיה שנקרא על שם דודו, נפל במלחמת יום כיפור.
רבקה גרבובסקי נולדה בראש פינה בשנת 1898 לאהרן דב פיינשטיין ושרה, ממייסדי המושבה. שם גם נולד באותה שנה חיים גרבובסקי. השניים התחתנו, וב-1931 הם הצטרפו למייסדי המושבה משמר הירדן שבגליל העליון. בני הזוג עיבדו שדות, גידלו בעלי כנף ונולדו להם מנחם, אהרן, ציפורה וכרמי, שזכה לשמו מאחר ונולד בעת נטיעת כרם ענבים.
חיים היה פעיל בהגנה, וב-26 ביולי 1938, לאחר שפורעים ערבים הרסו את המתקן שסיפק מים לאזור, ירד לירדן להביא מים בחביות, עם סוס ועגלה, מלווה בבנו הבכור מנחם. בדרך חזרה הותקפו השניים ביריות על ידי ערבים, וחיים דחף את בנו מהעגלה וקרא לו להסתתר. האב נפגע מכדור והמשיך להיאבק בתוקפים, אך בסופו של דבר, השניים נרצחו והובאו למנוחת עולמים בבית הקברות של משמר הירדן.
7 צפייה בגלריה
רבקה גרבובסקי וילדיה. קברה שלושה מתוכם בחייה: מנחם (הראשון משמאל) נרצח על ידי ערבים, כרמי (הראשון מימין) נפל בקרב על ביתו ואהרן נפטר ממחלה
על המצבה המשותפת, נכתב: "הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו". בעת שהתרגש על ראשה האסון הכפול, הייתה רבקה בהיריון, ולאחר כחודשיים נולד בן הזקונים, שזכה לשם חיים-מנחם כדי להנציח את שני הנופלים. כשגדל הושפע מאוד מחברו ושכנו הדתי, לוי גרוסמן, והתחזק בשמירת מצוות. לימים הקים משפחה ענפה וזכה לראות עשרות נכדים ונינים, שרובם למדו בישיבות ושירתו ביחידות מובחרות בצבא.
מיכל רינגלר, נכדתה של רבקה ובתה של ציפורה, מספרת כי "למרות קשיי הפרנסה רבקה דאגה לחינוך ולהשכלה לילדיה. אמי, ציפורה, נשלחה ללמוד בבית הספר החקלאי בעיינות - ואחיה אהרון למד במקווה ישראל. בכתבה שפורסמה עליה באותה התקופה נכתב כי למרות האסון רבקה המשיכה לנהל משק לתפארת, וביתה היה ידוע בהכנסת אורחים. היא גם גידלה ירקות וייצרה גבינה צפתית שאותם שיווקה בצפת, במכירה מדלת לדלת".
חמישה ימים ביוני
משמר הירדן שכנה במיקום אסטרטגי, בדרך המובילה בין סוריה לארץ ישראל, ממש בסמוך לגשר בנות יעקב ששימש לאורך כל השנים מעבר גבול היסטורי. ב-5 ביוני 1948 תקפו הסורים, ולוחמי המושבה החזיקו מעמד. יום לאחר מכן שבו ותקפו - ללא הצלחה. ב-ג' סיוון, ה-10 ביוני, בוצעה ההתקפה השלישית ומכריעה.
7 צפייה בגלריה
הבן אהרון (מימין) עם אשתו ובתו, הבת ציפורה (משמאל), בעלה ושלושת ילדיה. שלישית משמאל, רבקה גרבובסקי
"בשלב מסוים היה ברור שהקרב אבוד, והלוחמים התכנסו בבונקר", מספרת רינגלר. "אלא שכרמי עלה על עץ, צעק בערבית והתגרה בסורים כדי שיתקדמו והוא יירה בהם. אמא שלו התחננה שייכנס לבונקר, אבל הוא המשיך להילחם עד שנורה מול עיניה ונפל".
15 מן המגינים נהרגו בקרבות. בין ה-39 שנפלו בשבי היו גם רבקה וכן חתנה, נתן אדלר, אביה של מיכל רינגלר, ששימש באותה עת מפקד ההגנה במושבה. השבויים נשלחו לכלא מאזה הידוע לשמצה, שבו קיללו והיכו גם את השבויים וגם את השבויות. גופת הנער, בנה, נותרה שרועה במקום שבו נפל.
מאבק ארוך ופיצוי חלקי
כשחזרה מהשבי ביקשה רבקה שבנה, שנחשב "חלל שמקום קבורתו לא נודע", יובא לקבר ישראל. ב-17 באוגוסט 1950, היא זיהתה בחורבות המושבה את שרידי גופתו והוא נקבר בראש פינה. חצי שנה לאחר מכן, בינואר 1951, נולד לציפורה ונתן אדלר בן שנקרא כרמי, על שם הדוד הגיבור.
שמונה שנים אחרי המלחמה, בתום מאבק ארוך ומתיש של רבקה וחבריה למושבה שנהרסה, הסכימה הממשלה להעניק להם זכויות של פדויי שבי, וכן פיצוי חלקי על האדמה והרכוש שנגזלו מהם. בעזרת הכסף קנו נתן וציפורה אדלר בית בשיכון ותיקים שבנתניה, ובצמוד אליהם גרה סבתא רבקה.
"היה חשוב לה שתהיה גינה גדולה, כמו שהייתה לאביה בראש פינה", מספרת רינגלר. "היא גידלה עצים שכמוהם לא היו אז בישראל, כמו אפרסקים ואפרסמונים. היו גם צמחים מיוחדים כמו מלפפון מטפס ובמיה. מהפרחים של הוורדים שלה היא הייתה מכינה מרקחת. זה מה ששיקם אותה.
"היא גם הרבתה לבשל לנו מאכלים לבנוניים, שאותם למדה מאמה שנולדה בצידון. לפרנסתה נאלצה לעבוד כמנקה במרכז הגריאטרי מלב"ן שבנתניה, אבל היא הייתה אשת-ספר. אני זוכרת אותה יושבת בלילות, וקוראת ספרים רבים לאור עששית".
בינואר 1962 רבקה הלכה לעולמה ונקברה בנתניה, והיא רק בת 64. בחייה הקצרים הספיקה לאבד גם את בנה אהרן, שנפטר ממחלה קשה זמן קצר קודם לכן.
ואז נפל גם הנכד
אלא שהמוות חזר להכות במשפחה פעם אחת נוספת. כרמי, אחיה של רינגלר, התגייס באוגוסט 1968 לסיירת שקד. הוא עבר קורס צניחה, קורס סיור וקורס מש"קי מודיעין - וגם השתתף בפעילות מבצעית שבה נפצע. אחרי השחרור למד באוניברסיטה העברית שבירושלים, וכשפרצה מלחמת יום הכיפורים גויס למילואים ונשלח לדרום.
ב-24 לאוקטובר 1973 התנדב לחלץ חברים פצועים בעיר סואץ שבמצרים. הוא נחשב לנעדר במשך חודשים, עד שלבסוף אותרה גופתו והובאה למנוחת-עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה. "כולם אומרים שרבקה גרבובסקי הייתה גיבורה", אומרת רינגלר, "אבל גם אמא שלי, ציפורה, הייתה גיבורה כמוה. היא התייתמה בגיל 10 וטיפלה באחיה הקטן. במלחמת העצמאות היא לקחה אותי ואת אחיה ונסעה לנתניה לקרובי משפחה. במשך שלושה חודשים לא ידעה מה מה עלה בגורלם של בעלה ושל אחיה ואמה שנותרו במושבה. רק אחרי חודשים גילתה שאחיה מת ואמה ובעלה בשבי.
"אבל למרות הכול, היא הייתה אמא מסורה שגידלה אותי, אחר כך ילדה את כרמי ואת אהוד. היא עבדה כגננת שגידלה דורות של ילדים לחינוך ואהבת הארץ, וגם להיכרות עם צמחי ישראל, שמהם הכינה מטעמים, כאמה שלה, לפי מסורת הגליל". חודשים ספורים לאחר נפילתו של כרמי, נפטר גם בעלה – אביה של רינגלר – אך היא מספרת כי אמה "הקפידה לבקר אצל משפחות שכולות כדי לחזק אותן".
צייד הסיפורים
מי שמנסה בשנים האחרונות לחשוף בפני הציבור פרשות גבורה עלומות, ובכלל זה את סיפורה של רבקה גרבובסקי, הוא אביתר ליכטמן (31), מבית ספר שדה "קשת יהונתן" שבגולן. לדבריו, "קרב הגבורה של משמר הירדן מנע מהסורים במשך חמישה ימים להתקדם לעבר לב הגליל, ואיפשר לכוחות בעורף להתארגן ללחימה. אבל בזמן שאיכרי המושבה ישבו בשבי הסורי, האדמה נלקחה על ידי מוסדות מדינה וחולקה ליישובי הסביבה, ללא ידיעת אנשי משמר הירדן.
"באפריל 1949, לאחר החזרה מהשבי הסורי, בקשתם של פדויי השבי ובהם רבקה, לשוב ולעבד את אדמתם - סורבה. הם לא הצליחו לקבל את אדמותיהם בחזרה ממדינת ישראל, והם התפזרו ברחבי הארץ".
איך אתה מסביר את היחס אליהם?
"לרוב אני משתדל שלא לעסוק בנושא, אבל אומר בעדינות שהמושבה היתה מזוהה עם בית"ר ועם האצ"ל הרביזיוניסטי, דבר שכנראה הפריע לגורמים שונים במוסדות הלאומיים. זה דומה למה שקרה באותה מלחמה בניצנים - הסתכלו עליהם כמי שנכנעו, ותקופה ארוכה גם סירבו לעניק להם את 'אות הקוממיות'".
ואיך נחשפת לסיפור הזה?
"אני תמיד מחפש סיפורים פחות מוכרים, את אלה שצריך לנער מעליהם את האבק של ההיסטוריה. באחת ההרצאות שלי על גיבורים עלומים, ניגשה אלי שלומית ברגר, בתו של חיים-מנחם, ואמרה: יש עוד מישהי שצריך להכיר. מאז, עם כל קבוצה של מטיילים שאני לוקח לגולן, אני עוצר ליד צומת גדות לספר את הסיפור שלהם".
