על החמלה: בשנה האחרונה הוגשו מספר הצעות חוק בעניין איסור משלוחי בקר חי בתנאים מזעזעים מחו"ל לישראל. בתקשורת התפרסמו כתבות המתארות פרקטיקה אכזרית שבה בעלי חיים מאוחסנים בתנאי צפיפות קשים וגוססים באוניה אל מותם. מאות תשובות נכתבו בענייני כשרות הבשר אך כמעט ולא נידונה סוגייה זו - שאלת תהליך גידול הבהמה או העוף, לקראת שחיטתו.
כחלק מההתחייבות האנושית והיהודית להידבק בדרכיו ובמידותיו של הבורא, אנו מצווים לחמול על כל חי וכל נברא - ובעלי חיים בכלל זה. כמו שנאמר, "אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". (רמב"ם, הלכות עבדים. פרק ט', הלכה ח').
קראו עוד בערוץ היהדות:
"מתים רק פעם אחת": היהודייה שחיסלה את ארגון הזנות היהודי בארגנטינה
רב וחוקרת סופדים לרב שטיינזלץ: " דתי לא רגיל שלא פחד מהעולם החילוני"
הקורונה הכריעה: קודם דמוקרטית - ואז יהודית
ידוע ומפורסם עד כמה הקפידה ההלכה לדורותיה על דיני שחיטה, שיצמצמו ככל האפשר את צער הבהמה הנשחטת: אסור שתהיה כל הפסקה במהלך השחיטה ("שהייה"), בין באונס ובין ברצון, אסור להפעיל לחץ על הסכין ("דרסה") - והוא חייב להיות גלוי כל זמן השחיטה ולא מוסתר בקפלי עור וכדומה - דבר העלול לגרום להתמשכות השחיטה וגרימת סבל רב ("חלדה"), החתך צריך להיות באיזור הגלוי של הצוואר ("הגרמה") וכל קרע במהלך השחיטה פוסל אותו, ולכן ההקפדה הגדולה על סכין חלקה וחדה ("עיקור") - כל זה אמור ברגע השחיטה ממש.
בספרות השו"ת יש דיונים ארוכים בשאלת הכפיתה וההפלה של הבהמה. ויכוח מענין על מנהג בתי המטבחיים בירושלים נתפרסם ב-"תחומין", (כרך ו'. תשמ"ה, 310 –341) אולם כל הדיונים עוסקים בשאלת הכשרות מההיבט של דיני טרפות. אף אחד מהמקורות האלו לא בודק את המכשירים המוצעים לכפיתת הבהמה, מהשיקול של "צער בעלי חיים".
הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר, וטרינר, זואולוג ומומחה לכשרות ולשחיטה כבר התריע על כך בספרו, "שחיטה לאור שנות אלפיים", בציינו את כל הוויכוחים שהיו (ושעודם) בנושא ההכנה לשחיטה, מכשירים שונים פותחו כדי להיטיב את ההכנה ולמנוע סבל מיותר מהבהמות. במסגרת דיוני ההלכה בהעדפה של מכשיר זה או אחר - ראוי לשמוע גם את השיקול המתחשב בסבלה של הבהמה.
על הטעם והאכזריות
בחברה המתועשת שלנו אין הצרכן מתעניין בתהליך הייצור אלא רק במוצר המוגמר. בענף המזון מן החי הולכים ומשתפרים הטעמים, רמת העידון של המוצר המוגמר עולה ואין איש נותן על לב כיצד נוצר אותו מעדן. לצערנו, חלק מהמעדנים מיוצרים בתהליך הפוגע באופן קיצוני בחיי בעלי חיים.
הרב משה פיינשטיין, מפוסקי ההלכה הבולטים במגזר החרדי, נשאל בעניין כשרותם של "עגלי חלב", אלו הם עגלים שגדלים בתאים צרים, מוזנים בחלב נטול ברזל ואינם יכולים לזוז. המטרה היא לגדלם עד גיל ארבעה חודשים, בלי הפעלת שרירים ובלי שריפת קלוריות, כך שבשרם יהיה רך ביותר. אנשים שצפו בתהליך זה מתארים אותו כאכזרי ביותר.
הרב פיינשטין יצא בחריפות נגד שימוש בבשר זה ונימק את התנגדותו (שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ד' סימן צב):"והנה לאלו שעושין זה איכא ודאי איסור דצער בעלי חיים, דאף שהותר לצורך האדם הוא כשאיכא צורך, כהא דלשוחטם לאכילה ולעבוד בהם לחרישה ולהובלת משאות וכדומה. אבל לא לצערם בעלמא שזה אסור… חזינן שלא כל דבר רשאי האדם לעשות בבהמות שמצער אותם אף שהוא להרוויח מזה".
הדיון של הרב פיינשטיין חושף את הבעייתיות הגדולה בנושא הנידון. מצד אחד – צער בעלי חיים הותר לצורך האדם. כל היתר הבשר לבני נח מושתת על היתר זה ואין על כך עוררין. אמנם מצד הרעיון המוסרי ניתן להעמיק בשאלת יחסו של האדם אל הטבע ולכל החי שבו.
להגביל את התאווה
ברוח "חזון הצמחונות" של הראי"ה קוק זצ"ל מדובר על הדרגתיות בהתפתחותו המוסרית של האדם. אי אפשר להתעלות למדרגת "ורחמיו על כל מעשיו", לפני שביססנו את מדרגת השלום הגדול באנושות.
"אין ספק בדבר שאילו היה איסור הריגת בעלי חיים מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי, הראוי להתפשט על כל היצורים לעת עתה, שאין המצב המוסרי מתוקן כלל ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ, אין ספק שהיה גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכול בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה" (טללי אורות, עמ' י"ח). אולם גם בעולם בו הותר הבשר, ישנה מערכת שלמה של חוקים המנסה להגביל את תאוותו של האדם ולעדנו.
כפי שניתן לראות במקורות, יש בתוך ספרות ההלכה את כל המרכיבים המאפשרים התמודדות רצינית ועדכנית עם סוגיית תהליך גידול בעלי החיים כמרכיב בשאלת כשרות המזון. כמובן שפסיקת ההלכה בודקת מכלול של מרכיבים, והפוסק מכריע להלכה באיזון הנכון ביניהם. כך ניתן למצוא כמשקל נגד לצער בעלי חיים בפיטום אווזים, את חובת שמירת חייהם של יהודים רבים שמקצוע זה משמש עבורם מקור פרנסה יחידי. הצורך בשיקול מקיף אינו גורע ומפחית מהכורח שבהעלאת הנושא של צעב"ח במכלול השיקולים.
הציבור הדתי ושליחיו בבית המחוקקים יכולים וצריכים להיות החלוצים שפועלים לריסון התאווה לבשר ולהפסקת ההתעלמות מצער בעלי חיים. העלאת נושא זה לסדר היום ההלכתי תשמש זרז להעלאת קרנה של התורה שבבסיסה עומדת ההנחיה המוסרית להידמות לבורא ש"רחמיו על כל מעשיו".
