מזה כמה שנים אני עוסקת בשאלת הממזרות ביהדות בכלל ובישראל בפרט. אני מוטרדת מן הנושא בראש ובראשונה כאישה דתייה אך לא פחות כאזרחית של מדינה דמוקרטית. מן הבחינה הדתית - קשה לי לקבל את זה שהאל הטוב והרחמן יצווה משהו כל כך בלתי מוסרי ובלתי הוגן אשר מביא סבל על אדם וצאצאיו לדורי דורות מבלי שעשו דבר.
במקרים אחרים בהם ציוויי התורה נראים על פניהם כסותרים ערכים שאנו מחזיקים בהם היום, חכמים מצאו את הדרך לנטרל אותם ולהפוך אותם להוראות והלכות תיאורטיות בלבד בבחינת "לא היה ולא נברא אלא משל היה". כאזרחית של מדינה דמוקרטית אני מתקשה לקבל שהמדינה בוחרת לקבל את הממזרות כתופעה קיימת והיא מנסה באמצעות חוק "להתאים" את עצמה לדת בניגוד לזכויות אזרח וטובת הילד.
הממזר מנוע מלהינשא במדינת ישראל. ממזרים ומי שנחשדים כממזרים רשומים ברשימה ממוחשבת של הרבנות. ובנוסף, המדינה קורעת ביודעין ילד מאביו הביולוגי, אם היא סבורה שבכך היא מצילה אותו מכתם הממזרות.
בשנת 1965 נחקק חוק מרשם האוכלוסין ובו נקבע בסעיף 22 כי "לא יירשם אדם כאביו של ילד שנולד לאשה שהייתה נשואה לאדם זולתו בתוך 300 יום שלפני יום הלידה, אלא על-פי פסק-דין של בית-משפט או בית-דין מוסמך". כוונת החוק הייתה כנראה בין היתר לצמצם את מספר הממזרים בתיאום עם כלל הלכתי שקובע ש"רוב בעילות אחר הבעל".
למעשה, המדינה יצרה קטגוריה חדשה של אנשים שהם "מאוימי ממזרות". אנשים אלה, כפי שיפורט בהמשך, אינם נחשבים ממזרים. אולם הם נפגעים קשות כתוצאה מרישום מעוות, והם עלולים ממילא להיכלל ברשימה בעתיד.
רישום ע"ש הבעל הקודם אינו מיטיב עם הילד
החוק הקובע לרשום את הילד על שם הבעל הקודם, אם נולד תוך 300 יום מגירושי האם - כמו גם התיקון לחוק המידע הגנטי, (התשס"א-2000) שנעשה בשנת 2008 וקובע כי אין לערוך בדיקה גנטית במקום שיש חשש לממזרות - מבוססים על כמה הנחות יסוד. אנו נדון בשלוש הנחות יסוד אלו ונראה שהן אינן מתקיימות במציאות.
ההנחה ראשונה קובעת כי רישום הילד על שם הבעל הקודם מיטיב עם הילד. ההנחה השנייה היא כי שילד שיירשם על שם הבעל הקודם, לא יתויג כממזר. השלישית: ילד שיירשם על שם אביו הביולוגי, ייחשב הלכתית כממזר. אין מקרה של "מאוים ממזרות" דומה למשנהו, ובכל זאת ניתן לחלק את המקרים לכמה סוגים של מקרים טיפוסיים. בכל אחד מסוגי המקרים הילד נפגע.
בן ללא אב
הסוג הראשון, הנפוץ ביותר, כולל מקרים בהם המדינה רושמת את הילד כבנו של הבעל הקודם, בניגוד לרצונו של הבעל הקודם, וגם אביו הביולוגי של הילד אינו מעוניין בו. במקרים כאלו לילד אין אב, אין מזונות ואין ירושה. במקרים אלו האישה לא תתבע את הבעל הקודם למזונות ובית משפט לא יחייב אותו במזונות (וכן גם ביטוח לאומי לא ייתן לה תשלום עבורו כשאין פסק דין לגביו). גם משרד הרווחה, המייצג את הילד בבית הדין, ימליץ לאם שלא לבקש מזונות מן הבעל הקודם, "אביו הפיקטיבי". הילד לא יקבל ירושה משום שהבעל הקודם ידאג להוציא את הילד מן הירושה. האב הביולוגי של הילד, ייעלם מחייו של הילד בעידודה של המדינה ולא יזון את הילד או יוריש לו ירושה לאחר מותו.
כל זה פוגע בטובת הילד. גרוע מכך, כוחו של הבעל הקודם, בהיותו רשום באופן שקרי כאביו של הילד, הוא עצום, והוא יכול לנצל זאת לרעה ולפגוע בילד או באם.
הבעל הקודם הרשום באופן פיקטיבי כאביו של הילד יכול לסכל פעולה בכל מקום שבו נדרשת הסכמת שני הורים, כגון טיפול רפואי לילד או הוצאת דרכון. הוא יכול אף להתערב בחיי הילד שאינו בנו, מתוך רצון להתנקם באֵם, כגון לאסוף את הילד מבית הספר לביתו, ולא תהיה לאם כל יכולת להתנגד לכך, שהרי הוא רשום כאביו. האם בסכנת סחיטה מתמדת ממי שרשום באופן שקרי כאבי הילד, וזה גורם לה ולילד לחיות בפחד ממעשיו.
בן לאב ביולוגי - ללא רישום ממשלתי
הסוג השני כולל מקרים בהם המדינה רושמת את הילד על שם הבעל הקודם שאינו רוצה בו, אולם האב הביולוגי בוחר להיות דמות משמעותית לילד.
במקרים בהם האם מעוניינת בקשר זה והם אולי אף חיים כיחידה משפחתית הרי שנוצר מצב אבסורדי שהאב הביולוגי מגדל את הילד ומשמש כאב אך אינו רשום כאביו. המשפחה נאלצת לחיות בשקר ולטוות שקרים שונים ומשונים בסיטואציות יומיומיות - בבית הספר, בקופת חולים, בבית חולים, במשרד הפנים ובכל מקום שנדרש בו רישום של שם האב.
באופן אירוני, השאלות שמתעוררות בהקשר לרישום השקרי אינן מטשטשות את הממזרות של הילד אלא דווקא מדגישות אותה, ובכך מביאות לחשיפתו של הילד כממזר ופוגעות בו.
סוג נוסף כולל מקרים בהם המדינה רושמת את הילד על שם הבעל הקודם והאב הביולוגי רוצה להיות מוכר כאביו של הילד ולהיות דמות משמעותית בחייו, אולם האם לא מעוניינת בכך, ולא מאפשרת זאת. גם כשיש קשר אב וילד האם יכולה בכל רגע נתון לגרום לניכור ומידור של האב, שהרי הוא אינו אביו החוקי של הילד. האב הביולוגי למעשה, בעידודה של המדינה, יהיה נתון במשך שנים רבות לחסדה של האם בכל הנוגע לקשר בינו ובין ילדו.
בן ללא רישום אב עדיין ייחשב כממזר
כעת יש לברר: האם ילד שרשום באופן שקרי על שם הבעל הקודם, או ילד שאין לו שם אב ברישומי המדינה ניצל מתיוג הממזרות? התשובה היא שיש סבירות גבוהה ביותר שאחר כל הסבל הזה, לכשיגדל הילד הוא "ייתפס" בבואו להירשם לנישואין. מי שאין לו רישום של אב יישלח באופן אוטומטי לבית הדין בבואו להירשם לנישואין. שם, לאחר חשבון פשוט מצד הדיינים, הוא ייתפס בקלות, ושמו יוכלל ברשימת הממזרים.
במקרה שהנרשם לנישואין רשום באופן פיקטיבי על שם הבעל הקודם הדרך היחידה בשבילו "להסתנן" מבלי שיגלו שהוא ממזר היא שהצעיר יידע שהוא ממזר ושהוא צריך לדאוג שהדבר לא ייחשף בפני רושם הנישואין. עובדה היא שעורכי דין מנוסים ממליצים למי שרשומים על שם הבעל הקודם באופן פיקטיבי, או ללא אב במקרים המדוברים, שלא לפנות לרבנות בשום פנים ואופן לרישום נישואין. המלצה זו חושפת את העובדה שרישום פיקטיבי אינו מציל את הילד מממזרות אלא רק דוחה את הדיון למועד מאוחר יותר.
הלכה רבת פנים ופתרונות
ההנחה שילד שיירשם על שם אביו הביולוגי ייחשב מבחינה הלכתית כממזר היא מוטעית. רישום של ילד ברישומי המדינה אינו הופך ילד לממזר כפי שרישום של ילד בצורה זו או אחרת אינו משחרר ילד מממזרות. כשם שהרבנות לא מסתמכת על רישומי משרד הפנים לעניין קביעת יהדותו של אדם, כך היא לא אמורה להסתמך על רישומי משרד הפנים לעניין קביעת ממזרות. ניתן לרשום את הילד במשרד הפנים על שם אביו הביולוגי ואין הדבר מונע מהרבנות להכשיר אותו על ידי ייחוסו לבעל הקודם.
יש להניח כי לולא העירוב של דת ומדינה והרבנות לא הייתה חולשת על התחום הזה, היו מצליחים רבנים אורתודוקסים רבים להעלות פתרונות הלכתיים פשוטים למדי למי שתויג כממזר. וזאת, מבלי לדרוש את רישומו השקרי של הילד על שם אדם שאינו אביו ומבלי לפגוע בזכויות בסיסיות של ילד והורה.
ההלכה עצמה היא רבת פנים, אבל השילוב של הלכה ובירוקרטיה אזרחית היא פוגענית כלפי אנשים שזקוקים לרבנים שימצאו פתרונות יצירתיים להצילם ממצבים קשים. נושא הממזרות נמצא בפלונטר. המדינה "התחפשה" לדת וביקשה למצוא חן בעיני ההלכה בכך שהיא חוקקה חוק שדומה לכלל ההלכתי "רוב בעילות אחר הבעל" ובכך שאינה מאפשרת במקרים של חשש ממזרות לילד לדעת מיהו אביו הביולוגי.
בפועל פיקציה הלכתית שנוצרה על ידי חכמים בתקופת התלמוד, וכפי הנראה היטיבה עם ילדים שהיו בחשש לממזרות, התגלגלה במדינת ישראל לכדי שקר רשמי הקבוע בחקיקה ומיושם בבתי משפט אזרחיים.
פיקציה זו במקורה ובתוך ההקשר של עולם ההלכה היא סוג של "שקר לבן" ומטרתה לעזור ולעשות שלום בין איש לאשתו ולהציל ילדים שלא עשו דבר. כאשר היא מתורגמת לחוק היא מיושמת באופן עקום בבתי משפט והופכת לשקר גס ומכוער, כזה שאי אפשר להגמיש אותו ולהשתמש בו למען הלכה מוסרית יותר ולמען מניעת פגיעה בילדים. היא מבישה את עקרונות המדינה הדמוקרטית ופועלת כבומרנג נגד ההלכה, הצדק והרחמים. וכך, במדינה דמוקרטית, בתי משפט מנהלים דיונים בהם השקר הוא כמו פיל בתוך חדר וכולם דנים סביבו. זכויות של ילדים נפגעים בשם הצלתם מכתם הממזרות, וזאת כאשר הם עשויים בכל מקרה להיות מתויגים בהמשך חייהם כממזרים.
דמעות העשוקים
לפני כשנה יזמתי את פורום "דמעת העשוקים" אותו אני מנהלת יחד עם עו"ד ניצן כספי שילוני בחסות מרכז צדק לנשים. בפורום חברים קרוב למאה אנשים ונשים - אנשי ונשות הלכה, חינוך ואקדמיה בעלי השפעה חברתית וציבורית.
לאחר לימוד מעמיק ודיונים נרחבים בסוגיית הממזרות והשלכותיה הסכימו חברי הפורום על כך שיש לתור אחר פתרון יסודי ומקיף לבעיית הממזרות מתוך מחויבות עמוקה ליהדות, להלכה ולערכי המוסר.
בימים אלה הפורום דן בנייר עמדה אשר אותו יפרסם לצבור בזמן הקרוב, ובו יקרא לאנשי ונשות הלכה להרים את הדגל של מציאת פתרון יסודי ומקיף לממזרים ומאוימי ממזרות, ולמדינה לשנות את החוק. הפורום סבור כי יש לבטל חקיקה שקורעת ילד מאביו ומדביקה אותו לאדם שאין לו כל קשר עמו, וכי יש לוודא שבתי המשפט יפעלו על פי אמות מידה של טובת הילד וישאירו את הפתרונות הדתיים לרבנים. הפורום סבור כי לרבנים ישנם פתרונות יצירתיים טובים יותר שאינם פוגעים בילדים ובמשפחותיהם.
- רבקה לוביץ היא טוענת רבנית במרכז צדק לנשים וחברת קולך.
