התורה יוצאת מגדרה במאמץ להראות שאהרון הוא האחראי המרכזי לבניית עגל הזהב ולחגיגות הפולחן סביבו: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר".
העם מודאג ומסיבה מוצדקת, שהרי משה "בושש לרדת מן ההר" והם לבד באמצע המדבר. אבל הם לא באמת לבד, הרי הם פונים אל אהרון. לאהרון יש אופציות, למנהיגות תמיד יש אופציות גם אם הן לא נפלאות. האופציה הראויה היא לומר את האמת. משהו בסגנון: המנהיג שלנו מאחר ואני לא יודע מה הסיבה אבל אני בוטח באלוהים. יחד נתגבר ונחכה. יש לו גם אפשרות לומר: משה אומנם לא כאן, אבל אני כאן ואני לוקח אחריות בינתיים.
אבל אהרון לא
אהרון לא לוקח אוויר ולא מאמין בחוסן שלו או של העם, הוא נכנס לפניקה ופועל לפני שהוא חושב. ציניקניות יאמרו שהוא דווקא חשב והחליט לנצל את ההיעלמות של משה כדי לתפוס את הבמה.
התגובה המיידית של אהרון היא איסוף הזהב מהקהילה, התכתו ופיסולו העדין (בעזרת חרט) לעגל מסכה. אהרון, רואה שהשעה משחקת לו והעם מתלהב, הוא בונה מזבח ומכריז על חג שמשלב פולחן של אכילה, שתייה ומין.
המהפכה נכשלת. באיחור קל בלבד אבא שב מן העבודה, וכשהוא רואה את הבלגאן שהילדים עשו בבית, הוא משבר את הלוחות ונוזף באחראי למהומה. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה".
טפלון סדרתי
בדיוק בשביל הרגע הזה האריכה התורה בסיפור חלקו של אהרון בעשיית העגל. המספר מבקש להבהיר שאהרון משקר. הוא רוצה להמחיש מהי מנהיגות שבורחת מאחריות, ורוצה שנשאל את עצמנו למה כל כך הרבה פעמים זה עובר בשקט.
כלל ראשון בחוסר אחריות מנהיגותית - האשם את העם שלך. "צריך להחליף את העם", אומר אהרון למשה, אני ממש לא רציתי לחתור תחתיך אבל הם דרשו ממני לעשות אלוהים.
הכלל הטפלוני השני והחשוב ביותר הוא להתנער מאחריות. אני? לא עשיתי כלום, בטח לא עבדתי עם חרט. סתם.. זרקתי זהב לאש ויצא העגל הזה. המון העם ייהרג ואהרון ימשיך להיות כהן גדול שכן אהרון הוא טפלון סדרתי. הוא יצא בלי עונש גם מסיפור הרכילות על משה ו"האישה הכושית".
"אם פגעתי אני מבקש סליחה"
מכירות את המשפט המעצבן (שפועל בכל המגדרים): "אם פגעתי בך אני מבקש סליחה". אני הרי כאן ולכן אפשר לבדוק אם פגעת בי, ואם הגענו לדיון הזה כנראה שפגעת בי.
המשפט הזה מעצבן כיוון שיש בו התנערות מאחריות תוך העמדת פנים של לקיחת אחריות, והוא דומה כשתי טיפות מים עכורות לקביעה של אהרון - "ויצא העגל הזה". או שעשית עגל או שלא. עגלי מסכה לא יוצאים מעצמם מהאש.
יישרף העולם
מנגד להכחשת האחריות נמצאת עמדתו של אליהו הנביא, המובאת בהפטרת הפרשה שלנו. אליהו צועק על העם העובד לבעל, "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו". העם ההמום מהאמת המוטחת בפניו שותק - ואליהו מפיק את מופע האימים שבו נשחטים 450 נביאי בעל. במרחק ארבעים ימי הליכה סהרורית וכמעט ללא מזון, קרוב מאוד להר סיני בו נתנה התורה ולמרגלותיו בנה אהרון את העגל - אלוהים מפטר את אליהו, נביא הזעם.
ארז דריגס כמקרה בוחן
אני מכירה את ארז דריגס רק ממסך הטלוויזיה ובזכות הסדרה המשובחת "חזרות". בכאב ובהזדהות עם הנפגעות קראתי את העדויות על הפגיעות המיניות שחוו ממנו נשים צעירות.
תגובתו של ארז עוררה בי מחשבות רבות. אני לא מכירה את פרטי ההתרחשויות ולכן לא אביע דעה בקשר לאירועים המדוברים. הנושא החשוב שעלה על שולחן הדיונים בתגובתו של דריגס הוא איך נבנה דרך ראויה לחזרה בתשובה.
ההלכה היהודית קפדנית בענייני תיקון ותשובה. היא דורשת לקיחת אחריות מלאה על החטאים, ענישה והתחייבות של החוטא (שתעמוד במבחן) לא לשוב לסורו. בהלכות תשובה שלנו אין מקום ל"ויצא העגל הזה", ומנגד, גם שחיטה של חוטאות וחוטאים היא אירוע נדיר.
אני מברכת על התהליך של הוצאת הכביסה המלוכלכת לרשות הרבים. אני גאה לקחת בו חלק. אור השמש מחטא. הלב מלא תודה לשירה איסקוב, לקים ארד, גיל לי-כהן, גליה עוז, לנערה אמיצה המעידה במשפט האונס מאילת, לנשים שהוציאו לאור את מעשיו של ארז דריגס ולכל יתר האחיות והאחים שלנו שאוזרות עוז, שיודעות שהן לא אשמות, שמתלוננות. לבי גם עם אלו שבוחרות לא להתלונן. כל דבר בזמנו ובמקומו.
בקושי גדול, בכאב, בפחד ובתחושת שליחות אנחנו מניחות על השולחן הקהילתי את העדויות הכואבות, את הפצעים שלנו, מתוך תקווה ואמונה שתיקון קהילתי יתרחש. הגענו לרגע שבו עלינו להגדיר את התיקון הראוי, שכן בצד הפוגע נשמעים קולות של מי שרוצים לתקן.
האחריות על התיקון לא צריכה להיות בידי הנפגעות (אלא אם כן הן רוצות בכך). לנפגעת יש זכות מלאה לשמור מרחק מהפוגע ולא להיכנס איתו לתהליך של סליחה ופיוס. את האחריות על התשובה של הפוגע צריך לקחת הפוגע עצמו, ולצידו צריכה להיות קהילה שתומכת ומאמינה באפשרות התיקון, מייצרת מסגרות מתאימות ובוחנת בקפידה את תהליך ואת תוצאותיו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות שלי, ראיתן את קטעי סיום הריאיון של ראש הממשלה עם אודי סגל? "מה אתה אומר על תנועת ה-MeToo שפרצה בשנים האחרונות?" נשאל ביבי, והשיב במבוכה של מי שנפל מכוכב אחר: "תנועת הMeToo?!" סגל, נשמע מגומגם כמעט כמו ראש הממשלה, והציע הגדרה אומללה לתנועה אמיצה: "כן, שמדברת על שגברים מטרידים". וראש הממשלה המשיך להשתומם ולהיתמם: "מה, מה אני יכול להגיד דבר טבעי... קורה".
אדוני ראש הממשלה, מה בדיוק טבעי? טבעי להכניס מכות לנשים? טבעי לאנוס? טבעי להתקומם נגד אונס? טבעי שאתה לא מעביר את התקציבים שהוקצו לטיפול באלימות במשפחה? כמה עצוב ולא מפתיע לשמוע ממך שנתן אשל, צלם התחתונים, "הוא ידיד, הוא חבר". אז מה טבעי? נתן אשל? MeToo? ואולי פשוט לא אכפת לך. רצח נשים הוא לא האיום האיראני, הוא לא מביא לך מנדטים ומלחמה בו לא תרחיק אותך מהכלא. אז חברות שלי מימין, משמאל ומהמרכז הגיע זמן שהדם שלנו יהיה שווה מנדטים. בנפשנו נשבענו, למען בנותינו ובנינו, לא עוד MeToo.
שבת שלום!
