מתחילים מחדש - הילדים שחיים את השם
(בימוי ותסרוט: יהודית פסל, צילום: אלי זינגר, הפקה: סמדר שחל)
הבימאית יהודית פסל יצאה למסע הנצחה בעקבות הילדים שנקראו על של חיילים שנפלו. יצא מזה קליפ מרגש ושלושה סיפורים על שלושה "יצחקים" שכבר עברו את גילו של יצחק שנפל בלבנון, על שישה ילדים שנקראו על שם יהודה אחד – ועל הנכד שנקרא על שם הסב, מבלי להזכיר את שמו המפורש.
שלושה יצחק: "עבור אמא זה קודש הקודשים"
שלושה מבני משפחת גיס נקראים על שם רב סמל יצחק גיס, איש חימוש באוגדה 380 שהתנדב למלחמת לבנון חודשיים לאחר שפרצה המלחמה. ב-31 ביולי 1982, בשובו מסיור, הותקף על ידי מארב מחבלים ונהרג, בן 27 במותו. אחריו נותרו הורים וחמישה אחים, בהם צביקה, אחיו הצעיר, שהיה אז בן 19.
"יצחק אחי היה פייטר שתמיד חלם להיות בקו הראשון של הלחימה", הוא מספר. "הוא היה הילד השלישי, אבל כולם אומרים עליו שהיה הכי משפיע במשפחה. שנינו שירתנו בתותחנים במלחמת לבנון. הוא נהרג לא רחוק ממני. אני זוכר היטב את הרגע שבו קראו לי למפקד, והודיעו לי שאחי נהרג. הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מהרגליים.
"לימים כשנישאתי ואשתי הייתה בהריון עם הבכור שלנו, היה ברור לשנינו מה יהיה שמו. בני יצחק כבר בן 29. גם לבנה של אחותי, רחל, קראו יצחק והוא כבר בן 30, ויש גם נין בן 7 שקרוי על שמו. יש בזה נחמה גדולה, זו המשכיות. העובדה שהוא עצמו לא זכה להקים משפחה ולא הותיר אחריו ילדים, רק מעצימה את הצורך בהנצחה מהלכת וחיה, שתמיד מרגשת כשהשם איציק עולה בבית".
"אמא עדיין בחיים, ובעבורה זה קודש-הקודשים, למרות שזה לא נותן לאף אחד מבין השלושה פריבילגיות", הוא מוסיף.
צביקה גיס רואה חוט מקשר בין אחיו לצאצאים שנקראו על שמו. "כל ילד זה עולם בפני עצמו, אבל מדהים לראות עד כמה כל אחד מזכיר בדרכו באופיו ובהתנהגותו את אחי. זה מתבטא בדברים הקטנים, אבל בהחלט יש קווי דמיון. אפילו את המוסך שהקמתי באור יהודה קראתי על שמו של אחי, להנצחתו".
לרבים לא פשוט לקרוא על שם חלל, מתוך חשש לקרוא בשמו של אדם שהלך לעולמו בנסיבות טרגיות או ללא משפחה. "בהתחלה אנשים ניסו לשכנע אותי שלא לקרוא לבני בשם אחי, ואמרו שזה מביא מזל רע, אבל זה לא ממש עניין אותי. בפירוש לא. מבחינתי ההחלטה הייתה חד-משמעית. זה לא אומר שאשפוט מישהו שחושב אחרת ממני. זה מאוד אישי ותלוי באיך רואים את הדברים".
יצחק (29), בנו של צביקה, מודה כי "קשה היה לי לגדול בצל הזה של הדוד שנהרג במלחמה. מגיל צעיר היה לי עניין עם זה". יצחק אמן (30), בן דודו, שוטר במשטרת ירושלים, הוסיף: "אומרים שאני דומה לו באהבה לספרים ובאהבה לקריאה, בסקרנות ובאדיבות לאחרים".
"אני לא חושש", הוא מוסיף, "מהסיבה ששנינו נושאים את שמו של יצחק אבינו, ואז זה מתאזן, למרות שאין ספק שבחירת השם נעשתה בעקבות המקרה. עם זאת, מבחינתי, אני בהחלט מרגיש את 'משקל' שמי. זה קורה למשל כשאני פוגש קרובי משפחה שהכירו אותו, והם מאחלים לי חיים ארוכים. אני מרגיש תחושת גאווה כשאני חותם את שמי, ותקופה ארוכה חשתי גם מעין 'תחרות', כי הרגשתי שהייתי צריך להוכיח את עצמי מולו."
חמישה יהודה ויהודית אחת: "צורך להראות שאני ראוי לזה"
יהודה שמאי (44) מאור עקיבא נקרא על שם דודו, טוראי יהודה שאמי, שנהרג בימיה האחרונים של מלחמת ששת הימים כששירת בגדוד 101 של הצנחנים, והוא בן 19 וחצי בלבד. "זה היה ב-7 ליוני 1967, בזמן שכבשו את העיר העתיקה בירושלים, הוא מספר. "חיילנו ריכזו את שבויי הלגיון הירדני ליד מוזיאון רוקפלר. דודי שנולד בבגדד, התנדב לתחקר את השבויים בשפה הערבית. תוך זמן קצר חטף פגז ישיר, ובדרך לבית החולים הוא נפטר".
"אנחנו חמישה אחיינים שקרויים על שמו, ועוד אחיינית שהיא הנכדה הראשונה, ושמה יהודית (49). לא הכרנו אותו, אבל מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו חווינו אותו כל שנה ועד היום, דרך ההורים ובמיוחד דרך סבא וסבתא. הכאב והקושי עם התמודדות הביא אותם לעזוב את הבית בקריית עקרון שנה לאחר מותו, ולעבור לאור יהודה".
שמאי מספר כי הוא ובני דודיו גדלו על סיפורי הגבורה של הדוד, שהיה "מושא להערצה בצורה בלתי רגילה", כדבריו. "המקרה הטרגי שינה והשפיע על המשפחה מהקצה לקצה, ובמיוחד על סבא וסבתא שחיו סביב הטרגדיה הזו כל הזמן. הם לבשו שחור והיו עולים הרבה לקבר. הם היו מכונסים בעצמם.
מנציחים את יהודה שאמי
(עיריית אור יהודה)
"יהודה היה הבן הדומיננטי, גבר לעניין שרצה וחלם להיות לוחם וצנחן, להעניק למדינה, ועשה את זה. אני מדבר איתך ומתרגש כי הכאב עדיין גדול. מאז שאני זוכר את עצמי אנחנו עולים לבית העלמין שבהר הרצל פעמיים בשנה: ביום הזיכרון וביום שחרור ירושלים, שזה תאריך נפילתו. באותו התאריך ממש לפני 16 שנה, נולד בני. קראנו לו איתי – אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, וגם זה בעקיפין מזכיר את יהודה. כך שהכול מתחבר עם יהודה. אפילו תווי פניו דומים מאוד לאלה של דודי".
יהודה מספר כי תמיד חש גאווה גדולה על שמו. "בכלל, המהות של השם מבחינתי מאוד חשובה. זה משהו שהשרישו בנו כל הזמן בבית. נולדנו אל תוך הטקסים הללו, כך שאני כבר לא זוכר מתי בדיוק עליתי לראשונה לקברו. זה מתחיל במרכז סלון בית ההורים שלנו, עם צילום בגודל 1.20 על 1.70 של יהודה, ומסביב מנורות דולקות. אצל סבתא היה חדרו הנעול שהפך לחדר הנצחה. תמיד יכולנו להיכנס לשם, אבל היינו צריכים לבקש את רשותה - וסבתא תמיד נתנה".
יהודה שאמי, מספר שמאי, "היה מענטש כזה, סוג של הנדימן, אוהב מכוניות וג'יפים. בחדר היו הרבה דברים שבנה במו ידיו. שמו שגור בפה של כולנו, וזה התגבר עם הולדת הילדים שנשאו את שמו, ומבחינתנו יש בזה הרבה עניין. אם היה נפטר ממחלה קשה, לא הייתי חושב שזה רעיון טוב לקרוא על שמו. אבל כולנו המשכנו לחיות אותו. אפילו בני בן ה-16, שעולה איתנו כל שנה לקברו שבהר הרצל, ומכיר היטב את יהודה. הוא יודע שהוא מסמל גבורה, שהתנדב, שהיה חייל אמיץ שהקריב את עצמו. הוא יודע הכול. כך שגם במותו, יהודה הוא חלק מאיתנו".
השם המחייב גרר עול מסוים: "חשתי את כובד המשקל להוכיח ולהראות שאני ראוי לזה, למרות שאף אחד לא דרש את זה ממני. כשהגעתי לבית העלמין עם מדים, הייתה הגאווה מכופלת. בדרכנו, כולנו המשכנו ועדיין ממשיכים אותו. כולנו שירתנו ביחידות קרביות, ואנחנו ממשיכים לספר את סיפורי הגבורה של יהודה, וכמה שהיה עמוד התווך הדומיננטי בבית.
"גם אני וגם אשתי נכדים של הורים שכולים, כך ששנינו מבינים בדיוק מה עובר אחד לשני בראש. אנחנו יודעים עד כמה שברון הלב הוא גדול ומחלחל פנימה. כבר שנים שביום הזכרון אשתי מעלה פוסט לפייסבוק עם התמונה של הדוד שלה ושל הדוד שלי. אלה החיים שלנו".
בשם האב, ליאב מנשה: "כי אבא היה עבורי הכול"
ליאב מנשה חזות בן ה-10 וחצי מפתח תקווה נקרא על שם סבו, רב סמל בכיר מנשה אברהם, ששירת בחיל התותחנים. מנשה נפטר בגיל 49 לאחר שסבל ממחלה נדירה בעת שירותו במשטרת מסובים, כשהוא מותיר אחריו אלמנה ושני ילדים, הקטנה אז בת 20. עם שחרורה התגייסה למשטרה "בעקבות אבא, ומתוך ניסיון לצמצמם את החלל הגדול שאבא הותיר בי לאחר מותו, באמצע החיים".
כבר בהריונה ידעה נטע חזות כי בנה שייוולד ישא את שם אביה. "השם ליאב מאוד עוצמתי ומשמעותי עבורי", היא אומרת. "ליאב זה 'לי אבא מנשה', ואבא היה עבורי הכול, לכן השבר היה גדול. ההבנה שאבא לא ימשיך איתי את החיים, לא ילווה אותי בחתונה ובלידות הילדים - זה בום מאוד גדול. לכן היה לי חשוב שמשהו מאבא ימשיך איתי. וקריאת שמו של בני הייתה ברורה וטבעית מבחינתי, ובעלי היה איתי לגמרי, למרות שאביו נפטר זמן קצר קודם".
"אבל היו הרבה חששות", היא מודה. "זה התחיל בזה שבמשפחה נשמעו קולות שאולי לא כדאי לקרוא על שם אבא, כי הוא נפטר ממחלה. הם לא רצו לפגוע בי, אז זה התנהל בעקיפין. אמא ששמעה את רעשי הרקע, הזמינה אותי לשיחה עדינה כמו שרק פולנייה יודעת לעשות, שאולי לא כדאי ושאשקול שוב. אבל הייתי נחושה בהחלטה שלי. שמתי בצד את כל החששות - ואני שמחה על ההחלטה. אני ממש מרגישה בנוכחות של אבא שמלווה אותנו בחיים שלנו".
חזות חששה, עם זאת, כי השם מנשה יהיה כבד מדי לבנה, ולכן קראה לו ליאב מנשה, והיא מקפידה לקרוא לו בשני השמות. "ואת יודעת מה? כששואלים אותו לשמו, גם הוא משיב בשני השמות. הוא מאוד גאה לשאת את השם ושמח להסביר בכל הזדמנות שהוא קרוי על שם סבא".
לדבריה, הנכד מזכיר בהרבה דברים את סבו כבר מינקות. "זה היה נראה לנו לא אמיתי, אבל מאז כבר ראינו בהרבה היבטים עד כמה הם דומים, לא רק חיצונית - גם בתחביבים ובתכונות האופי. זה פשוט כבש את כולנו. שניהם מאוד נוכחים, שניהם אוהבים כדורגל, שניהם אוהבים לעזור. תמיד היו אומרים על אבא שהוא 'השוטר הטוב' מהסוג האחר. תמיד היה הראשון לסייע, גם מבלי שהתבקש. אותו הדבר גם ליאב מנשה. הוא הילד שתמיד מיוזמתו יצא להביא כוס מים קרים ביום חם למנקה ברחוב".
מגיל צעיר חשפה חזות את בנה לטקסי הזיכרון. "הרגשתי שטבעי שיהיה חלק וזה השתרש בו. בכיתה הוא תמיד מספר על סבא שלו, ובטקס הזיכרון הוא תמיד בוכה עם כולנו. והוא מחבק ומנחם אותי בלי לשאול שאלות. הוא פשוט נולד לזה".
את פרויקט ההנצחה יזמה עיריית אור יהודה בעיצומו של הסגר הראשון. יהודית פסל, במאית ובעלת חברה להפקות סרטים, שהייתה אחראית ליצירת הקליפ, אומרת כי "מדובר בפרויקט מאוד מרגש שתפס אותנו בתוך ימים של שקט, של הסתגרות והתכנסות ושל הרבה לבד. זה היה מחזה קצת סוריאליסטי לצלם משפחות שכולות כשאנחנו עם מסיכות על הפנים וכפפות על הידיים, אבל דווקא בתוך כל זה מצאנו את הדבר המחזק בלראות אנשים שמביאים חיים דווקא מתוך המקום הכי כואב, וממשיכים פשוט להיות".
ראש העיר, ליאת שוחט, מציינת כי "אור יהודה מונה כיום 98 חללים שלכל אחד ואחת מהם סיפור מיוחד. בעיר שבה כולם מכירים את כולם, כל אבדה נוגעת בעצב הרגיש של כולנו".
