במצבים כאלה אנחנו לא תמיד רואים את הטוב אבל צריכים להאמין ולהודות לשם". כך אומרת חיה גרינבוים (22), אלמנתו של יוסף גרינבוים ז"ל, שנהרג באסון במירון - ובן נולד לו לאחר מותו.
בשיחה עם ynet "ידיעות אחרונות" מספרת חיה על הלילה הנורא: "יוסף ליווה אותי ואת הבת הקטנה שלנו, ליבי, בת שנה ותשעה חודשים, לתחנת האוטובוס בחיפה, שם אנחנו גרים. אני נסעתי להורים שלי באשדוד והוא נסע למירון. קבענו להיפגש בלילה, מאוחר, אחרי שיוסף יחזור מההילולה. הוא ליווה אותי בפעם האחרונה לאוטובוס, ואני ליוויתי אותו בפעם האחרונה בלוויה בבית העלמין".
"הגיעו המון אנשים עם לב רחב, גם כאלה שלא הכירו אותנו לפני כן, שכולם השתתפו וחיזקו”, מספרת האלמנה, "זה נתן כוח".
לדבריה, יוסף, איש חסידות ויז'ניץ, מאוד ציפה ללידה. "הוא ליווה אותי כל ההיריון אבל לצערי לא זכה להיות בלידה", היא אומרת, "אבל אני מרגישה מאז שהוא נהרג שהוא איתי כל הזמן. גם בלידה הרגשתי שהוא איתי. הוא היה אבא מושלם ובעל מושלם. אני רואה בזה זכות גדולה שנולד לי בן מבעל כזה. זה מנחם אותי. יוסף תמיד ראה את הטוב, ראה את הצד החיובי, קיבל כל אחד. לא הייתה לו ביקורת נגד אף אחד".
למרות האסון, חיה מוצאת מקורות לשאוב מהם כוחות. "האמונה מחזיקה אותנו", היא אומרת, "מה שמנחם אותי זו העובדה שהאסון קרה במקום קדוש, ביום ההילולה, ביום קדוש. השמחה והאחדות שהיו שם הם הדבר שמנחם אותי. זה קרה תוך כדי קבלה של מלכות שמיים. לאורך כל ימי השבעה, וגם לאחר מכן, בימי השמחה שלאחר הלידה, הייתה השתתפות של כל עם ישראל למעננו. זה היה מרגש, ואני אסירת תודה.
"הגיעו המון אנשים, אנשים עם לב רחב, שכולם השתתפו וחיזקו. גם כאלה שלא הכירו אותנו לפני. הרגשנו את הלב היהודי וזה נתן לנו כוח. איש אחד בלב אחד", היא ממשיכה ואומרת, "ראיתי את הנתינה של עם ישראל. אנשים שלא מכירים סייעו. רואים שזה עם מיוחד, כל כך ביחד, גם בצער וגם בשמחה".
חיה ילדה את בנה בבית החולים "אסותא" באשדוד ב־21 במאי, בדיוק שלושה שבועות אחרי מותו של בעלה. היא העניקה לו את השם שמעון־יוסף – על שם הרשב"י, שאל קברו במירון עולים בהילולה, ועל שם בעלה.
"שמעון־יוסף זה שם מיוחד. הוא הנחמה שלי. המון אנשים כל כך שמחו לשמוע שהוא נולד, וזו גם הנחמה של כולם", היא אומרת, ומסכמת: "אני מודה לבורא עולם. מצד אחד אני נמצאת בקושי, אבל מצד שני אני מאמינה שצריך לברך על הרעה ועל הטובה. במצבים כאלה אנחנו לא תמיד רואים את הטוב אבל צריכים להאמין ולהודות לשם. לכן גם לא מאוד מעניין אותנו מה הנסיבות של המקרה, מי אשם, אם זה המארגנים או המשטרה. אנחנו לא במקום הזה כי אנחנו בטוחים שהכל ביד השם".
את חיה מלווה באופן צמוד אמה, פולי וייס, שגרה באשדוד. היא נשמעה אתמול ביקורתית יותר. "הביקורת על חוסר הארגון במקום לא נולדה ביום האסון, תמיד ידענו את זה", היא אומרת. "לפי התורה צריכים לעשות השתדלות. מי שאחראי צריך לעשות תיקון. יש שם מחדלים וצריך שיהיה אבא אחד שדואג לזה. בעיניים שלנו צריך לתקן את הליקויים, אבל להגיד 'אתם אשמים' - לא נגיד את זה. הקדוש ברוך הוא בחר את מי לקחת. הם נבחרו לתפקיד הזה. עכשיו חייבים לעשות את ההשתדלות כדי שדברים כאלה לא יקרו שוב. שנים התריעו על זה. הכתובת הייתה על הקיר וצריך לתקן".
